אמה ג'ונסון וגריפין הזהב

"אני לא מאמינה שאת מכריחה אותי לעשות את זה," אמרה אמה.

אמה ורוז עמדו במועדון של גריפנדור, בחצות. מלבדן לא היה שם אף אחד.

"אוי, באמת, אמה," אמרה רוז. "זה עדיף מלתת לעולם להיחרב."

"אוף..."

"קחי," רוז הושיטה לה תיק עור גדול וחבל ארוך. אמה הכניסה את החבל לתיק ותלתה את התיק על כתפה.

"את זוכרת את כל הכישופים?" שאלה רוז.

"כן... אבל את בטוחה שאי אפשר להשתמש באלוהומורה על החלון?" מלמלה אמה.

"לא, אי-אפשר.מאז המלחמה השנייה, כל החלונות מכושפים נגד אלוהומורה. זה כתוב בהוגוורטס: תולדות, הגרסה המעודכנת. עכשיו, בואי אחרי."

רוז הובילה את אמה לציור של אביר נמוך בגודל טבעי, שאמר: "הילחמו, גברות אצילות!"

רוז נאנחה. "זה סר קדאוגן. פשוט תתעלמי." היא פנתה לציור. "ראיתי את הפוני שלך בקומה השלישית."

"הו!" קרא האביר, ויצא מהתמונה.

"זה תמיד עובד עליו," אמרה רוז, ודחפה את התמונה. היא חשפה פתח גדול יחסית, ואמה טיפסה לתוכו.

"זה מוביל לראש המגדל הצפוני," המשיכה רוז.

"אמממ... מאיפה את יודעת את זה?" תהתה אמה.

"בואי רק נגיד, שבביקור האחרון שלו דוד ג'ורג' גילה לי כמה דברים מועילים," היא סגרה את הפתח, לא לפני שאמרה: "בהצלחה!"

המנהרה הייתה חשוכה לגמרי.

אמה הוציאה את השרביט שלה מכיס הפיג'מה שלה ואמרה: "לומוס!". קצה השרביט שלה הואר.

היא המשיכה ללכת בפיתולים, בעליות ופניות, עד שראתה פתח על תקרת המנהרה. היא טיפסה לתוכו, וכמעט חטפה התקף לב.

העובדה שהיא עמדה על ראש מגדל לא מגודר בגובה חמישים מטר לא ממש הפריעה לה, אלא העובדה שזה קרה בזמן רעידת אדמה.

המגדל רעד, ואמה נפלה על הבטן.

"אאו!" היא פלטה, ועוד: "לעזאזל!" כשהתיק שלה נפתח והחבל נפל מראש המגדל לתוך האגם.

הרעידות נפסקו.  

אמה נאנחה. "אוי, באמת! בומברדה מקסימה!" היא אמרה, כשהיא מכוונת את השרביט לרצפה של המגדל.

בום!!!

הרצפה התפוצצה, ואמה קפצה לתוך הפתח שנוצר.

היא עמדה בתוך הכיתה לגילוי עתידות. לאמה לא היה לא את הכוח ולא את הרצון להביט בה, אז היא תיקנה את התקרה והמשיכה לפוצץ ולתקן רצפות ותקרות עד שנחתה בתוך המשרד של מאדי.

הוא היה מלא בדברים מגניבים-אורלוגין מדבר ("לא ממש נהנתי מכל האבק שפיזרת עליי,"), תרמילים נושכים (אל תתפלאו אם השרביט שלכם יישבר! היה רקום עליו) וגולגולות ג'לי אדומות- היא נגעה בהם והם פלטו כמה צפרדעי שוקולד. אבל למרות זאת, היה אפשר לראות בברור את הנזקים שרעידת האדמה גרמה-הקירות היו סדוקים, נברשות היו מנופצות ואבקות משונות היו פזורות בכל מקום.

אמה התחילה לחפש את הספרים- היא פתחה מגירות וארונות, וחיפשה פתח סודי בתמונה.

"עלמתי!"

אמה צרחה. זה היה סר קדאוגן, והוא עמד בתוך תמונה של לפרקונים משחקים שח-מט.

"איני מוצא כל הנאה בעובדה שאני משוטט אחר סוסי באישון לילה!" אמר האביר.

"אוך, תסתום כבר," נאנחה אמה."ראית פה ספרים ישנים יחסית?"

"בוודאי! הם נמצאים ממש מאחורייך."

אמה מלמלה משהו בסגנון "איך יכולתי כל-כך מטומטמת?", הלכה לעבר הספרים והתחילה לשכפל אותם.

אי-שם בסביבות הספר השמיני, אמה שמעה צעדים מתקרבים. היא דחפה את במהירות את העותקים לתיק שלה והסתתרה מאחורי האורלוגין.

פרופסור מקגונגל ומאדי נכנסו למשרד.

"איזה בלגן!" היה הדבר הראשון שמאדי אמרה.

פרופסור מקגונגל סקרה את הנזקים, החל באלה שאמה גרמה וכלה באלה שנוצרו כתוצאה מרעידת האדמה. "יכלו להיות מצבים גרועים יותר," היא נאנחה.

שתיהן הניפו את השרביטים שלהן. "רפארו!"

החדר תיקן את עצמו.

"קחי את הספרים, מאדליין," אמרה פרופסור מקגונגל.

מאדי הנהנה. היא התקרבה לספרים והרימה אותם. פתאום היא הביטה עליהם בחשדנות.

"הכול בסדר, מאדליין?"

"כן, כן. הכול בסדר. אני פשוט מרגישה מוזר.וההתפוצצויות... זה משונה."

"את יודעת שזה כבר התחיל. זה אמור להיות כך."

הן יצאו מהחדר, ואמה יצאה מהמחבוא שלה ונאנחה. רוז בוודאי תתאכזב כשתשמע שלא הספיקה לשכפל את כל הספרים, אבל אמה לא הקדישה לכך מחשבה. היא טיפסה על המדפים והשולחנות בדרכה חזרה למועדון של גריפינדור.

 -------

"אמה! אני כל-כך שמחה שאת בסדר!"

רוז קפצה עליה בחיבוק מוחץ.

"לא... יכולה... לנשום!" השתנקה אמה.

רוז שיחררה אותה. אלבוס וג'יימס התקרבו אליה מפינת חדר המועדון העדין ריק-השעה הייתה ארבע בבוקר.

"איך אף אחד לא התעורר מרעידת האדמה?" אמרה אמה.

"זהו, שכולם התעוררו," ענה לה ג'יימס.

"כל המורים באו כדי להרגיע אותנו," המשיך אותו אלבוס.

"אין לך מושג איזה סיוט זה לראות את יונוס בפיג'מה," אמר ג'יימס.

אמה צחקה.

"קדימה, אסור לנו להיות כאן," אמרה רוז.

ג'יימס ואלבוס פנו למעונות של הבנים, ורוז ואמה למעונות של הבנות.

"תגידי, זה היה מפחיד להשתלשל עד למשרד של מאדי?" שאלה רוז. היא ואמה היו שעונות על המרפקים כדי לדבר אחת עם השנייה, במעונות.

"לא, אני לא עשיתי את זה," אמרה אמה, "ברעידת האדמה איבדתי את החבל. אז פוצצתי בערך שמונה קומות עד שהגעתי למשרד של מאדי. אה... ודרך אגב, לא הספקתי לשכפל את כל הספרים... מאדי לקחה אותם."

רוז נראתה קצת מאוכזבת, אבל היא רצתה לראות את הספרים. אמה יצאה ממיטת האפריון שלה ונתנה לה את העותקים.

רוז שלפה את השרביט שלה. "לומוס!" מלמלה, והתחילה לדפדף בספר עב כרס בשם יצורים מיתולוגיים נדירים.

"בלה בלה בלה... ידה ידה ידה... הא! הנה זה-גריפין הזהב! גריפין הזהב, הוא למעשה גריפין שכל נוצותיו זהובות. לגריפין עצמו יש יכולת לרפא קוסמים ומכשפות ממחלות כגון לינתוקרפיה, מחלת ירח ההופכת אנשים לאנשי זאב, או ומפיריזם, ההופכת אנשים לערפדים. פעם באלף שנה, הגריפין מטיל ביצה, וברגע שהביצה בוקעת, משתחררים כישופים עתיקים שבשילוב עם מספר חומרים אחרים, ובפרט פיסת עור של אדם-זאב, מסוגלים להחזיר את המתים לחיים." רוז ואמה החווירו. רוז נשמה נשימה עמוקה והמשיכה: "יתרה מכך, הגריפין לעולם לא מתקרב אל העולם המודרני. בשנה שבה הביצה בוקעת, רעידות יורגשו בכל רחבי העולם, כתוצאה מהפיכת האי סנטוריני לתוך המים, לזמן מוגבל בלבד, וחזרת האי המיתולוגי, הנראה לעיני קוסמים ומכשפות בלבד..."

אמה בלעה את רוקה. "אטלנטיס."

הפרק הקודם		הפרק הבא