סיפורי נרגולים (חייה של לונה)

אני יודעת! יודעת שעבר המוןןן המוןן זמן ושכל הקוראים בטח איבדו תקווה שיהיה המשך, מתנצלת על ההפסקה הארוכה, חזרתי לכתוב :) 

יותר מאשתדל שהפרק הבא יצא בימים הקרובים 

תודה לכל מי שהמשיך לקרוא למרות ההפסקה הארוכה!

 אני מנסה לכתוב בקצב נורמלי בלי הפסקות ארוכות אבל אם יש לכם מה להגיד\ביקורת\מחמאה אני ממש אשמח אם תגיבו וככה אני גם אתייחס להערה שלכם וגם אני אראה שיש אנשים שמחכים לפרק הבא (:

-------------------------------------------------------------------------------------

"טוב, כדאי שאני אזוז, הרמיוני מחכה לי." אמרה לונה כשהיא ודראקו התקדמו  על השביל בצעדים איטיים אל עבר הטירה.

השעה הייתה שעת ערב, והם חזרו מטיול מסביב למדשאות. לונה הרימה את מבטה וראתה את צלליתה המרוחקת של הרמיוני, שידיה היו עמוסות ספרי לימוד (שחלק מהם, בשל שהות מספר רב של שנים על המדף בספריה, היו במצב מתפרק מאוד.) עומדת בקצהו השני של השביל, בכניסה לטירה, ומחכה בסבלנות. מוקדם יותר באותו ערב הן קבעו להפגש כדי שהרמיוני תעזור ללונה ללמוד למבחן הקרוב שלה בתולדות הקסם. גם הארי, רון ונוויל הציעו לעזור בלמידה בתחילה, (שלושתם חיבבו מאוד את לונה) אבל עד מהרה הסתבר לכולם שהרמיוני היא היחידה שיודעת את החומר כמו שצריך, כך שהם וויתרו על הרעיון ויצאו להתאמן בקווידיץ' בחוץ. הארי הצליח לשכנע את נוויל, שהיה כל כך לא בטוח בעצמו עד שסירב לצאת למגרש הקווידיץ', לעזור להם באימון.

הם צעדו זה ליד זה זמן מה בדממה. דראקו העיף מבט בידידתו וכעבור רגע אמר:

"חשבת מה תעשי בקיץ?"

היא ידעה שהוא מתעניין באמת, אבל לא הצליחה למנוע מרוחה להתעצב מעט משחשבה על המשלחת המדהימה שמחכה לו הקיץ, בלעדיה. היא שמחה בשבילו ועם זאת ידעה שתתגעגע אליו.

"אני ואבא התכוונו לצאת לטיול של כמה ימים," היא ניסתה לשמור את נימת האכזבה הרחק מקולה. "אולי..-" היא נעצרה וקולה גווע.

"אולי מה?" שאל דראקו. "מה רצית לומר?"

"אה, לא,פשוט חשבתי," היא אמרה, "שאולי.. אהמ, אחרי שתחזור מהמשלחת כמובן..תוכל לבוא לבקר אותי? להצטרף אלי ואל אבא שלי בטיול, או..אמ.. אולי סתם לטייל שנינו." 

הוא חייך אליה חיוך אמיתי, אך כעבור רגע נפלה רוחו

"הייתי שמח מאוד, לון, באמת, אבל בדיוק יומיים אחרי שאני אמור לחזור מהמשלחת, אני נוסע עם ההורים שלי לאיזה שהיא טירה צפונית, הם נפגשים עם חברים רחוקים של המשפחה.. נשאר שם עד סוף החופשה."

"אה, אוקי, אין בעיה." 

הוא באמת נראה מצטער.

בינתיים הם הגיעו לסוף השביל. הרמיוני התקדמה לעברם (היא ניסתה להתעלם מנוכחותו של דראקו) ופנתה ללונה. "הבאתי כמה סיכומים, וספרים מהספרייה. לא תאמיני איזה חומר ישן מצאתי! לא הייתי מנחשת שהם עוד שומרים ספרים כאלה. זה בטוח יועיל לך במבחן."

 דראקו הושיט יד אל כתפה של לונה, והיא התקרבה אליו וחיבקה אותו. "נתראה מחר, לון."

הוא התרחק במעלה המדרגות ונעלם מן העין.

"איפה את רוצה לשבת?" שאלה לונה. "נבדוק אם הספה ההיא ליד חדר הלחשים פנויה?" 

הן פטפטו להן בדרך לקומה השלישית וכשהגיעו מצאו את הארי וג'יני מחובקים על הספה. 

משראו הזוג את הבנות מתקרבות, מיהרו לפנות להם את המקום. "לא, אל תקומו," אמרה לונה. "לא התכוונו להפריע לכם." 

"אה, זה בסדר," אמר הארי בחיוך והסתכל אל ג'יני. "בכל מקרה קבעתי עם רון ונויל להתאמן קצת עכשיו. למען האמת," הוא הוסיף והציץ בשעונו, "הייתי כבר צריך להיות שם עכשיו, אבל מישהי שכנעה אותי להשאר כמה דקות." הוא חייך אל ג'יני בחיוך מאשים. 

"מה, אסור לי לרצות אותך קצת לעצמי?" היא אמרה, ואז הוסיפה בצחקוק: "אני אבוא איתך למגרש. רון אמר שהוא משתפר בחסימות אבל אני בטוחה שהוא מבלף, אני רוצה לבוא לצחוק עליו." 

והזוג המוצף חיוכים נפרדו מלונה והרמיוני ויצאו מהטירה.

הבנות התיישבו על הספה והניחו ביניהן את הספרים עבי-הכרס, שכמה מהם הפריחו כמו אבק לא קטנה כשנחתו על הספה.

"אז, שנתחיל עם מלחמת הטרולים הראשונה?"

----------------------------------------------------------

למחרת בבוקר לונה ונוויל ירדו יחד במדרגות לארוחת הבוקר. נוויל, שהמקצוע החזק (היחיד) שלו היה תורת הצמחים, סיפר ללונה בהתלהבות על עשרים הנקודות שהצליח להשיג בשביל גריפינדור בשעור האחרון, על כך שהצליח להעביר את הטפיפסוני-אדמה שלו מהר יותר מכל שאר התלמידים מעציץ צהוב לעציץ ירוק. הוא נתן לה עצות איך לעשות זאת כמו שצריך כשגם היא תלמד את החומר הזה. היא חייכה וצחקקה במקומות המתאימים בסיפור (כמו,למשל, כשנוויל סיפר שהטפיפסון הראשון שפנסי פרקינסון ניסתה להעביר, הצליף בעציץ בחוזקה והעיף עליה כמות לא קטנה של אדמת בוץ.) 

הם נפרדו כשהגיעו לאולם הגדול- נוויל הלך לשבת עם חבריו בשולחן גריפינדור ולונה התיישבה במרחק שני שולחנות משם בשולחן רייבקנלו.

לונה אכלה טוסט ותפוחי אדמה בחמאה ושוחחה עם פדמה פאטיל שישבה לצידה, כשלפתע שמעה מאחוריה קול של ילד, שנה שנייה לכל היותר, שנשמע נלהב מאוד. "קולין! קולין, לא תאמין מה יש לי!" 

לונה הסתובבה וראתה כמה מטרים מאחוריה את קולין קריווי ואחיו הקטן דניס. נראה שדניס מנפנף בנייר כשלהו, אולי מעטפה, ונראה זורח כולו. הוא דיבר עם אחיו הגדול במהירות ובהתלהבות וכעבור כמה שניות יצאו שניהם, מחוייכים מאוד, לכיוון המשאות.

לונה הביטה בשניהם מתרחקים וחייכה לעצמה. לה לא היו אחים, אבל תמיד הייתה שמחה לראות אהבה בין אחים אחרים. היא נבהלה וקפצה במקומה כשדראקו הגיח מאחוריה והניח יד על כתפה. 

"יש לך שינוי צורה עכשיו, לא?" הוא חייך, ונתן לה יד לעזור לה לקום.  היא הנהנה לחיוב.

"אז בואי, לי יש לחשים בכיתה ליד." והם הלכו לדרכם.

הפרק הקודם		הפרק הבא