יסמין

שלום לכולם!

ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן להעלות עוד פרק. זה יהיה הפרק האחרון. תהנו :)

כשהתעוררתי בצינוק הדבר הראשון ששמעתי הוא את תומס גונח מכאב. תומס!

"תומס!" קראתי. הוא דימם מעשרות חתכים שונים בגוף, ועוד עשרות חבורות בצבעים שונים עיטרו את גופו. ידו הייתה מעוקמת בזווית לא טבעית והוא פרכס על הקרקע המטונפת. אני לעומתו, הייתי חבושה היטב ולא דממתי אפילו מחתך אחד. מיהרתי לעברו וגיליתי שאני מסוגלת ללכת. עיניו היו עצומות בחוזקה, הוא קדח מחום ומלמל מילים לא ברורות שבתוכן שמעתי מדי פעם את שמי. פרמתי במהירות את התחבושות העוטפות את בטני בכוונה לכרוך אותן סביב פצעיו של תומס לפני שידמם למוות ושטפתי אותן במים שהיו מונחים בקנקן בפינה. כרכתי תחבושות סביב גופו ולגמתי שלוש לגימות ענקיות של מים צלולים. על פי עצמותי הכואבות שיערתי שנזרקנו פנימה. שיערו הדביק מדם של תומס נצמד לקרקפתו, חולצתו המלוכלכת נראתה כלא יותר מאשר סמרטוט רטוב מזיעה ועיניו הסגורות למחצה לא הראו שום סימן לכך שהוא רואה או שומע אותי.

"תומס! תתעורר!" ניערתי אותו וטפטפתי אל פיו מים באיטיות. הוא בלע, השתעל וירק דם ורוק, ולבסוף פקח את עיניו והעיף את הזבובים שהתקהלו סביבו.

"ליה" הוא נאנח. פניתי לבחון את זרועו המעוקמת. לא ידעתי מה לעשות אז עשיתי את מה שכן ידעתי.

"סליחה" אמרתי ותפסתי את שני קצוות העצם. מתחתי, סובבתי ולבסוף קרבתי את שני חלקי היד השבורים כך ששתי העצמות יהיו ישרות ובזווית הנכונה. תומס נאנק ועצם את עיניו. דם זו מפיו וראיתי שהוא נושך את לשונו בכדי לא לצרוח.

"תומס! מי עשה לך את זה?!" קראתי בזעזוע.

"הו...א" תומס קרקר.

"מי זה הוא?" שידלתי אותו נחושה להרוג את האיש אם תהיה לי הזדמנות.

"גבוה... ב...לו...נדי שזוף.... חזק... עיניים חומות... בהירו..." הוא השתעל והמשיך בקול חזק יותר ויותר, "בהירות, לסת מרובעת, נקי ורחוץ. מפקד משמר בני המלוכה."

לא יכול להיות! לפי מה שתומס אמר, זה חייב להיות... זה חייב להיות ג'ף!! עצמתי את עייני ונשפתי נשיפה ארוכה, משחררת את כול המתח העצור בי.  ג'ף. בוגד. ואני חייבת להתחיל להתרגל לרעיון.

אז התרוממתי והסתכלתי על החדר ממצב עמידה. ראיתי מגש כסוף ועליו מפה עם כמה כריכי גבינה. התנפלתי עלייהם ברעבתנות והשארתי לתומס חצי. אחר כך הרטבתי את המפה במים מהקנקן ומחיתי את מצחו הקודח, נתתי לו לשתות והכרחתי אותו לאכול חצי כריך. לקחתי את מגש הכסף ובעזרת בעיטה הגונה כופפתי אותו והצלחתי לאלטר מהתחבושות מטלה וקיבוע עקום לידו. הוא נראה זוועה עם התחבושות הקשורות עקום והמגש על הייד.

"אמרתי לו" אמר תומס, "אמרתי לו איפה הם. לא יכולתי ליה!” קולו החל להיחלש והוא נאבק בכוח לא להתעלף.

"הוא היה רשע. הרביץ מתוך כעס וזעם. ידעתי שהוא יהרוג אותי. אלמלא הגיע השליט החדש ההוא ועצר אותו. פוץ נפוח! הוא המשיך את הבלונדי עד שנשברתי. אז אמרתי, ליה! אמרתי הכול!" תומס בכה. דמעות חמות וגדולות, מלאות אשמה. וידעתי מה הוא צריך. ערסלתי את ראשו בחכי ונתתי לו לבכות. "הם ימותו!"

תומס לא יודע שזה ג'ף חשבתי. לעומת מה שעשו לתומס, אינדלף נראה כמעט עדין. "לא" אמרתי בקול שקט.

"מה לא?"

"הם לא ימותו. מה אמרתה להם בדיוק?" שאלתי.

"את המיקום של הבקתה." הוא אמר וזיק קטן של תקווה הצטייר על פניו, בעודו מוחה את דמעותיו.

"ולא איך להיכנס אליה. לא את הלחש." עניתי בשלווה גמורה. החלק האחרון של הפאזל במוחי נכנס למקומו והרגשתי שלווה לגמרי. הופתעתי לראות איך לא שמתי לב לזה קודם.

"נכון!" פניו אורו ונפלו שנית, "אבל רגע, זה לא ישנה כלום כי הם כבר בדרך לשם והם יגלו את זה. וכשהם יחזרו..." לא היה צורך להשלים את המשפט. אחד מאתנו ימות.

"אבל כשהם יחזרו אנחנו לא נהיה פה." חייכתי למראה חוסר ההבנה על פניו, "כי הצוות כבר כאן." סיכמתי.

"תמיד ידעתי שאת החכמה מביננו, ליה" אמר קול גברי עמוק, ששייכתי לג'ים. תומס הסתובב בבהלה וכמעט התעלף מכאביו. ליד ג'ים עמדה אמה. אמה הייתה טיפוס. לא אהבתי אותה. שיער בלונדיני חלק עיטר את ראשה ונקלע בתסרוקת מסובכת. בגדייה תמיד היו קצרים מדי, או חושפים מדי. היא הייתה מושכת מאוד, והתאמצה להדגיש את זה בכול האמצעים. איפור כבד הדגיש את עיניה ושפתיה נמשכו בשפתון אדום בוהק. כול הבנים נדלקו עלייה בשלב זה או אחר אבל בלי להניד עף-עף היא זרקה אותם.

"ג'ים! לקח לכם הרבה זמן!" נזפתי בו.

"אנא ממך, ליה. הגענו מהר ככול שיכולנו." הוא אמר בנועם האופייני לו.

"שאלה אחת, מתוך סקרנות. כמה זמן אתם בצוות?" שאלתי.

"חמש וחצי שנים. למה?" ענה ג'ים.

"בלי סיבה. ואת?" חזרתי לתחקר.

"למה?" שאלה אמה בתקיפות, וניכר בה חוסר הרצון לענות.

"בלי סיבה." חזרתי, "מתוך סקרנות." התמקדתי בפנייה.

"בואו נצא מפה כבר. בתור זבובים הריח לא הפריע, אבל בתור בני אדם..." סנטרה הופנה אל הפינה החשוכה בה עשינו אני ותומס את צרכינו. לגבי הריח היא צדקה. הוא באמת היה נורא. אבל אם היא משנה נושא זה אומר שיש לה מה להסתיר.

"אני מניח שאלו שלכם." אמר ג'ים והושיט לנו את שרביטינו. נתתי לתחושת הדגדוג המוכרת להתפשט בבטני לפני שהנפתי את שרביטי אבל תומס הקדים אותי. מדרגות לולייניות יפיפיות מצמח שלא הכרתי צמחו מרצפת הצינוק אל דלת הסורגים. אלונקה מרחפת הופיעה מתחתיו והרימה את תומס לגובה העיניים. ג'ים הרחף אותו קדימה בתנועות ניצוח עם שרביטו. נמרצת טיפסתי במדרגות והגעתי את הפתח. דחיפה הגונה הספיקה בכדי לפתוח אותו ובכדי להעיר את השומר הישן ליד הדלת.

"מ..ה? אי..." שאל השומר, אבל הוא לא הספיק לגמור את המשפט.

"פטריפיקוס טוטאלוס." אמרה אמה, כמעט בשעמום כשיצאה מהחור בעוד הלחש עושה את עבודתו. זרועותיו של השומר נצמדו זו לזו וכך גם רגליו. היא רק גלגלה את עיניה כשזינקתי לתפוס אותו פן ייפול והפכתי אותו על גבו בוהה ונוקשה כמו קרש.

בחנתי את המסדרון. הוא היה עשוי אותו אבן אפורה אבל אותו האירו לפידים במרווחים קבועים. אני וג'ים תפסנו לפידים והארנו את המשך הדרך.

"טוב" אמר ג'ים, "תורידו לו את החולצה."

אמה זינקה בהתלהבות לא מבוטלת לבצע את המלאכה וקילפה מתומס את התחבושות.

"ואלנרה סננטור." אמר ג'ים ואחד מהחתכים הרבים של תומס התרפא, "ואלנרה סננטור." הוא חזר שוב ושוב. כשסיים את המלאכה בפלג גופו העליון עבר לרגליו אבל כשהגיע לזרועו של תומס הוא קילל בגסות, "אין לי מה לעשות לגבי זה. אבל הקיבוע נחמד." הוא הצביע על המגש. אחרי עוד קסמי מרפא בשביל החבורות הרבות בגוונים השונים שעיטרו את תומס הלבשתי לו את החולצה והחזרתי את הסד למקומו אך גם ריפדתי אותו בתחבושות וקשרתי אותו סביב צווארו של תומס בכדי שאם יצטרך לקום לא יפגע בידו.

המשכנו ללכת בעוד האלונקה הקסומה מרחפת מאחורינו. המסדרון הארוך נגמר בפנייה חדה שמאלה. לאור הלפיד ראיתי מדרגות שהובילו כנראה ליציאה מהמרתפים. אז הלכנו. חולפים על פני דלתות סגורות שמהן נשמעו יבבות וזעקות כאב ושבר. משרתים מבוהלים ברחו והפילו מגשים עמוסים מזון. לא היה קשה לעבור את המרתפים. כול מי שלא פינה לנו את הדרך שותק מיד. כשפנינו באחת הפניות, מחפשים את היציאה, נתקלנו בקבוצת שומרים מתקדמת לעברינו. קסם הגנה של ג'ים הקיף אותנו ואני ואמה שיתקנו את כל אלו שלא ברחו.

הגענו למבואה ענקית, מוארת בנרות. שיש לבן היה בכל מקום ודגל ממלכת סקוטלנד עיטר את הקירות. אולם הכניסה, חשבתי. היציאה כאן! שער אבן מפואר מעוצב בדמותם של שני אריות שואגים סימן את הכניסה והיציאה מהארמון. התקדמנו, אוטמים את אוזנינו למשמע צרחות האימה של המשרתים. עברנו ללא פגע את הכניסה ולפנינו נגלתה העיר בשעת בין הערבים. לכדתי את מבטו של תומס. שפתיו הגו ללא קול 'שלוש, שתים, אחת...'.

"שתק!" צעקנו אני ותומס בו זמנית. אמה וג'ים עפו לאחור בהבעות תדהמה.

"וינגרדיום לביוסה" אמרתי והרחפתי את תומס בעדינות לרצפה כשהאלונקה הקסומה התפוגגה.

"לאן הולכים?" שאל תומס.

"בוא, יש לי מקום מושלם" אמרתי. לא ידעתי כמה זמן ייקח לביאטריס למצוא אותנו, אבל אנחנו נהיה מוכנים. לא ניתן לה לנצח בלי מאבק. נשנה את שמותינו ואת שמות המשפחה שלנו, ונחיה במקום מרוחק. אחזנו ידיים, מתעודדים זה מנוכחותו של זה, ופנינו יחד אל תוך הלילה.

*****

שנה לאחר מכן, שני אנשים עמדו בביצות סקוטלנד והביטו בשקיעה כשמאחורי גבם ניצבת בקתה קטנה מוקפת בפרחי יסמין. הגבר חיבק את האישה בזרועו והם נשענו זה על זה באהבה. אבל פניהם כלל לא הביטו בשקיעה המרהיבה. הם הביטו בדבר מה שהחזיקה האישה. זה היה תינוק. הם קראו לו סלאזר.

הפרק הקודם