אליס לוגנבוטום ואחוות הגורל

הבן של

אליס חשבה שהלימודים יסיחו את דעתה מהחיזיון על אתם-יודע- וולדמורט.

זה היה כול כך חזק... כול כך אמיתי.... היא לא יכלה להירדם כול הלילה.

היא יכלה לראות את הפנים החיוורות שלו כול פעם שסגרה את עיניה. את עיניו האדומות. את חיוך הרוצח שלו. 

אבא שלה אף פעם לא דיבר על המלחמה בוולדמורט, אימא שלה סיפרה בכלליות. אף אחד לא ידע מה קרה שם באמת, כול מי שהיה שם לא מדבר על זה.

היא דמיינה אותו גבוה ורחב, גופו מכוסה צלקות ופרווה כשל מפלצת. עיניים צהובות ושיניים חדות מלאות דם. יצור מרושע, כמו באגדות.

אבל האמת הייתה מפחידה הרבה יותר. משהו שהיה בעבר אנושי והרוע השחיט את נשמתו...

בבוקר, אליס שמה לב שהעיניים של רוז אדומות. 

כאילו גם היא לא ישנה.

מסתבר שלשלושת הבנות האחרות בחדר קוראים לוסיל כהן, בת' קנולי וקורל הת'אווי. 

שמות ממש מגניבים. והבנות היו נחמדות לא פחות. 

אף אחת מהן לא הזכירה את מה שקרה אתמול בלילה, והן פטפטו על היום הראשון בכזאת התלהבות שהסיחה את דעתה.

חמישתן נעשו חברות טובות כאילו הן מכירות שנים אפילו לפני שהתיישבו לאכול בשולחן ריינבקלו.

אליס בחנה את התלמידים תוך כדי אכילת פנקייקים בסירופ אוכמניות. רוז סיפרה לה את סיפור הרקע של כמעט כול תלמיד שעליו שאלה.

רוז הייתה הבת של הרמיוני גריינג'ר, אז זה מטופש לשאול אותה מאיפה היא יודעת את כול זה.

"הנה סקרופיו. הוא נראה די סובל," אמרה אליס.

רוז הביטה לכיוון שהסתכלה עליו. "אני די מרחמת עליו, למען האמת. להיות בין כול הגריפינדורים האלו, אלה שאמורים להיות אויבי נפשו."

בת' הצטרפה לשיחה שלהן. "ו-וואו. אתם לא מבינות מה שמעתי. אבא שלו שלח אליו צרחן באותו ערב ופשוט... וואו."

דראקו מאלפוי. או-הו. כמה סיפורים שמעה עליו.

הסיפורים על משפחת מאלפוי היו פופולריים בכול מקום ובכול זמן.

לוציוס ונרקיסה מאלפוי גורשו מעולם הקוסמים, אבל לא נכלאו באשמת בגידה. 

ובאשר לדראקו... טוב, שר הקסמים ריחם עליו. נער בן 17 שרק הפך למבוגר והוכרח להפוך לאוכל-מוות.

יש לו עבודה מכובדת במשרד הקסמים, ועדיין מעט ייחוס במקומות מסוימים.

אך רוב האנשים גינו את השם מאלפוי, כאילו הייתה קללה.

אליס הבחינה בגריפינדורי מבוגר שעבר ליד סקורפיוס וירק עליו, מה שעורר צחוק בקירבת המקום.

וואו, היא לא חשבה שהיא תרגיש אליו כול כך הרבה חמלה.

"כדאי שנלך להגן עליו, לא?" שאלה את רוז.

היא הנהנה. "תלכי את, אני עוד רגע אבוא לעזור לך."

אליס ניגבה את ידיה במפית וסידרה את התלבושת הכחולה שלה. היא הרגישה ממש אמיצה בעודה חוצה את חדר האוכל ההומה.

ראשים משולחן הפלפאף הסתובבו אליה בסקרנות, אבל מהר מאוד הם חזרו לארוחת הבוקר שלהם.

בזווית עינה ראתה את אלבוס מנופף לה. הוא ישב ליד אחיו הגדול, ג'יימס, ולא עשה כלום.

היא עשתה לו תנועה של: 'בוא אחריי'

מבולבל, הוא מלמל מילת פרידה ורץ לעברה. "מה קורה?"

"מה קורה?" היא לא האמינה שהוא שואל את זה. "אתה לא ראית את זה?"

"את מה?"

אליס החוותה בראשה לעבר סקורפיו. 

"מה איתו?" אלבוס עדיין לא ירד לסוף דעתה.

"המניאקים האלה מציקים לו! רק בגלל השם שלו, של המשפחה שלו. בגלל משהו שהוא לא אחראי אליו. זה מזכיר לך מישהו?!"

הוא נרתע מהרוגז שלה. "אני לא... הוא מאלפוי, אליס."

"ואתה פוטר, ורוז וויזלי ואני לוגנבוטום, נו אז?"

"אבא שלו אויב של אבא שלי."

"גם של אבא שלי ושל רוז," נזפה בו. "אבל סקורפיו לא עשה כלום. מגיעה לו הזדמנות."

אלבוס משך אותה הצידה, הרחק מאוזניים מצוטטות. "את בכלל זוכרת מה הוא אמר לנו אתמול?"

העלבון הילדותי שנדמה שההורים שלו נתנו לו לשנן. "זה לא הוא. ראיתי בעיניים שלו שהוא רוצה להיות אדם טוב."

"אבל... הוא מאלפוי."

"הוא הבן של. זה הכול. בבקשה, אלבוס."

היא הביטה בו בעיניים תכולות מתחננות.

תודה לגנטיקה שהיא קיבלה את העיניים של אימא שלה. אמרו לה שאי אפשר לסרב למבט המתחנן שלה.

"בסדר. בסדר."

רוז בדיוק התקרבה אליהם משולחן ריינבקלו, בידה צרור מפיות.

שלושתם הלכו לעבר סקורפיו, והתיישבו לידו.

"היי," אמרה אליס.

סקורפיו הביט בה במבט מוזר. העיניים שלו היו כסופות כמו אור ירח, וקרות כמותן.

כול מה ששפת הגוף שלו שידרה זה שישמרו מרחק.

בוגדים. ככה קוראים למשפחה שלו.

"בוגד," המילה הזאת כוונה אליו כמעט כול דקה. 

"רוצה ללכת איתנו לשיעור הראשון?" שאלה רוז. "יש לכולנו התגוננות מפני כוחות האופל. בדקתי."

"אני לא-" יהירות עלתה בקולו כשניסה לדחות את ההצעה.

"יהיה כיף."

סקורפיו נעץ עכשיו את מבטו באלבוס. "אני לא חושב שהחבר שלכן בעד הרעיון."

אלבוס כול הזמן הסתכל על אנשים שהסתכלו עליו. על אח שלו שנראה כאילו עומד לתקוף מישהו כול רגע.

"הוא לגמרי בעד הרעיון," חייכה אליס חיוך ידידותי.

היא תקעה לו מרפק בצלעות. "נכון אלבוס?"

"מה? אה. כן, לגמרי."

סקורפיו בהה במשהו שהחזיק בידו, מתחת לשולחן. אליס ניסתה להבין מה זה.

הוא דחס אותו לכיס כשהבחין לאן היא מסתכלת.

"נו, בסדר."

הם קמו, יודעים שכול הוגוורטס בוהה בהם. 

רוז נגעה לסקורפיו בעדינות בכתף והושיטה לו את המפיות. היא מרחה טוסטים בריבת דלעת ובחמאה כדי להביא לו.

"ראיתי שלא אכלת כמעט כלום."

וכשהוא ענה, הפעם לא הייתה גאוותנות בקול שלו. "תודה."

וככה, הם הפכו להיות ה-חבורה החדשה של בית הספר.

הפרק הקודם