האהבה חזקה מן המוות

"לילי, תוכלי לפתוח את  הדלת?" שאלה ג'יני בזהירות מהמטבח. לילי נאנחה, וירדה במדרגות במהירות.

"מי שם?" שאלה בקול עייף.

"טדי לופין." ענה טדי. לילי מתחה חיוך על פניה.

"אבא שלי לא בבית." אמרה באותו קול עייף. "הייתה לו קריאה דחופה ממשרד הקסמים בקשר לאיזה מקום מסתור של אוכלי מוות שנתגלה."

"אאאה, טוב לדעת," אמר טדי בקול יבש. "אבל הפעם דווקא לא באתי אליו. באתי בכוונה לדבר איתך."

"איתי?"התפלאה לילי. "טוב, שיהיה. תיכנס לסלון, אני אביא לך כיבוד- באת אחרי דרך ארוכה."

כשנכנסה למטבח, הפנתה מבט שואל לאמה. ג'יני משכה בכתפיה ולא אמרה מילה.

טדי ישב על הספה וזמזם לעצמו כשלילי נכנסה עם מגש שעליו בקבוק מיץ דלעת וכוס אחת.

"למה כוס אחת?" שאל טדי.

"מי עוד ישתה חוץ ממך?" שאלה לילי.

"את." ענה טדי. הוא מזג לכוס מיץ דלעת ושלח אותה באוויר לכיוון לילי.לילי ישבה כשזרועותיה צמודות למושב הכיסא וגבה זקוף. היא לא נגעה בכוס.

"מה קורה, את בצום?"

"לא. הפסקתי לאהוב מיץ דלעת."

"מה?! את לילי פוטר?" טדי היה המום. לילי- שתפסיק לאהוב מיץ דלעת?

"אני הפסקתי לאהוב הרבה דברים. אל תתפלא כל כך." אמרה לילי באדישות.

"אני מקווה שאותי לא הפסקת לאהוב." אמר טדי בחיוך. לילי הסמיקה.

"לא- אבל אני- מתביישת לומר, אבל קצת פחות."

טדי חייך כאילו ידע את זה כבר. "הכול את אוהבת קצת פחות, אה? זה מתבקש, בגלל שאם את אוהבת מישהו כל כך  כמו שאת אוהבת את סקורפיו מאלפוי, אז מחויב המציאות שהאהבה שלך לשאר הסובבים פוחתת במקצת."

"נכון- אבל איך אתה יודע?" שאלה לילי בהלם.

"אבא שלך סיפר לי, והכריח אותי להבטיח לא לספר את זה לאף אחד. שמעתי את זה, ומיד רצתי לכאן."

"למה זה כל-כך בער לך?" שאלה לילי בחשדנות.

טדי הנמיך את קולו לכמעט לחישה. "כי גם אני עברתי דבר דומה, ורציתי לשתף אותך בו."

"מה?  אתה?!" לילי לא האמינה. טדי היה- היה נראה כמו גבר בלי בעיות. מושלם.

"לא יכול להיות! מה- עם  ויקטואר?"

טדי הנהן קלות.

"כשהייתי בשנה שישית בהוגוורטס, למדה שנתיים מתחתי בחורה בשם ויקטואר וויזלי, בת דודה שלך. היא הייתה בחורה מקסימה, והיא עדיין מקסימה. ופשוט התאהבתי בה. היא הייתה יפהפייה מושלמת, אבל מה- היה עוד אחד שחשב שהיא בחורה מקסימה ויפה, וחמד אותה לעצמו. יכולתי לעשות בדיוק את אותו הדבר ולחמוד אותה לעצמי, אבל מה- היא אהבה אותו, והם נהיו זוג. ניסיתי למשוך אותה ממנו, ולשאול אותה מה יש בו שאין בי, והיא תמיד התחמקה. עד שיום אחד נמאס לה, והיא אמרה לי את האמת בפרצוף: 'אותו אני אוהבת, ואותך לא!'

"זה פצע אותי רגשית. הסתובבתי כמו צל של עצמי. זה נכון שידעתי את זה עד אז, אבל לא בצורה כל-כך ברורה וחדה. אני לא מאשים את ויקטואר על זה. לא היה לה מה לעשות. היא באמת לא הייתה צריכה להיכנע לי רק בגלל שביקשתי ממנה כל-כך הרבה. אבל אני הייתי תינוק מפונק, וחשבתי שהכול מגיע לי בגלל שאני- נו- יתום.

"נכנסתי לדיכאון. ירדתי דרסטית בלימודים. פרופסור נוויל לונגבוטום שם לב לזה ודיבר עם אבא שלך. אבא שלך שלח לי מיד מכתב בהול מה קרה. וכבר לא יכולתי לשמור את זה בפנים. סיפרתי לו הכול. הוא כתב לי חזרה שהוא מאוד מרחם עלי, ושאני אתחזק. ואמא שלך כתבה לי הערה קטנה שנגעה לזה, שאשתדל להיות- אני עצמי, טדי לופין. היא אמרה שזה עובד.

"מיד אחרי שקיבלתי  את המכתב הלכתי למסע חיפוש אחרי טדי לופין. מי הוא טדי לופין? וכמה שניסיתי לחפור על תשובה לזה, מצאתי רק שלוש תשובות- יתום, האפוטרופוס שלו הוא הארי פוטר, ו- איך לא- ההוא שאוהב את ויקטואר וויזלי והיא לא אוהבת אותו.

"בינתיים ויקטואר וההוא נפרדו. ויקטואר נכנסה לדיכאון קל. התברר שהוא עזב אותה פשוט לטובת מישהי אחרת. היא ניסתה לתפוס ניחומים אצלי, אבל אני לא רציתי להיות חבר שלה עד שאני אגלה מי הוא טדי לופין.

"היא נשברה מזה טוטאלית. בקושי אכלה, בקושי למדה, בקושי ישנה, רק הסתובבה ובכתה, ובכתה, ובכתה.

"לא יכולתי שלא לרחם עליה, כזו קטנה ורזה שהיא הייתה. אבל עוד חיפשתי, חיפשתי דרך להכיר אותי.

"זה לא כזה פשוט להכיר את עצמך. זה כמו להכיר מישהו אחר, אבל הרבה יותר קשה.

"עד שיום אחד נשברתי, והחלטתי- יותר טדי לופין הוא פשוט טדי לופין. לא זה שמחפש את עצמו! באותו הרגע שקלטתי את זה- ירדתי לחדר המועדון, תפסתי את ויקטואר ישר בידיים. היא לא הבינה מה קרה לי. אבל הבטתי לה ככה ישר בעיניים, ואמרתי לה 'ויקטואר, די. בואי נגמור עם המשקעים הישנים. אם שנינו מעוניינים בחברות, אולי- פשוט בלי גינונים, נהיה אנחנו עצמנו?'

"ברגע שאמרתי את זה, הרגשתי מאושר. עוד לפני החיוך הקטן וההנהון הפצפון של ויקטואר, הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי. מצאתי את טדי- ואפילו את ויקטואר."

לילי חייכה קלות. "עוד לא הבנתי איך זה קשור אלי." אמרה.

"זה גם סיפור אהבה, שכמעט ולא התקיים." אמר טדי, החליק מהספה והתיישב למרגלותיה של לילי. "את יכולה לתאר לעצמך איך הרגשתי כשויקטואר אמרה לי לא. את יודעת."

"נכון." אמרה לילי בקול נשבר." אני יכולה לתאר לעצמי איך הייתי נראית אם סקורפיו היה אומר לי לא- ונס שהוא לא אמר. אבל-" בשלב הזה היא כבר טמנה את ראשה בזרועותיה ובכתה. "אבל זה בכלל לא משנה, זה מילא כמעט כאילו הוא כן אמר לא, כי אמא לא מסכימה, ואם אמא לא מסכימה, אין לי שום סיכוי להתכתב איתו, קל וחומר שלא לדבר איתו, ואפילו בהוגוורטס היא בטח תגיד לאלבוס לשמור עלי שאני לא אתקרב לסקורפיו, ואני אהיה סתם אומללה, כמוך."

טדי רק הביט בה, ושתק. לילי דיברה יותר לעצמה מאשר לו.

"ואמא בכלל לא טורחת לספר לי למה למען ה' היא לא מסכימה. דראקו מאלפוי הרבה יותר פגע באבא מאשר בה, ואבא כן מסכים! אז מה בדיוק הקטע של אמא?"

"את לא יודעת למה אמא שלך לא מסכימה לך?" שאל טדי, ועיניו הצטמצמו.

"לא." אמרה לילי.  טדי קם מהרצפה.

"טוב, אני לא יודע, אולי יש לאמא שלך סיבה טובה למה היא לא מספרת לך. לא משנה, בכל מקרה אני צריך ללכת. להתראות, לילי. היה לי נחמד לדבר איתך."

"גם לי."אמרה לילי, וקמה לרגע. כשנפרדה ממנו ליד הדלת, הוא לחץ לרגע את ידה, לאות חיזוק. היא לחצה בחזרה, והסמיקה קלות כשהניח את ידו על כתפה.

"תהיי חזקה." לחש.

"תודה." אמרה לילי, עיניה מושפלות. הוא עזב את כתפה, והתרחק לאורך השביל. כשהרימה את מבטה, הספיקה בדיוק לראות אותו מנופף לה לשלום ומתעתק. שניהם לא שמו לב לראשו של אלבוס שצפה בפרידתם מהחלון למעלה.

הפרק הקודם		הפרק הבא