השושנה של סוורוס.

היי, כולם..!! אממ.. פרק חדש..!! רק שלא מצאתי לו שם. אם תוכלו להציע כמה שמות, אני אשמח מאוד..! וכמו תמיד אני מבקשת תגובות...
תודה מראש..!

-------------------------------------------

בפעם השניה באותו לילה התעורר סוורוס לקול בכיו של אדוארד. הוא לא נתן להם לישון. כל שעתיים היה הקטן בוכה ואוכל. לילי היתה מותשת. בכל בוקר היא היתה יורדת אל המטבח כששקיות שחורות מתחת לעיניה והיתה נוזפת בהם להיות בשקט.

"תחזור לישון, סוורוס. אני אטפל בו כבר..." לילי קמה באנחה מהמיטה וניגשה אל העריסה (שסיריוס קנה, כמתנה...).

"לא, לילי. אני אשאר עד שתירדמי גם את." סוורוס התיישב כשלילי הרימה את אדוארד והתיישבה לידו.

הלילה עבר עליו לאט כל כך. לילי ליטפה את אדוארד והשעינה את ראשה על כתפו של סוורוס. כשראה שראשה נשמט מכתפו לעבר חזהו, הוא לקח ממנה את אדוארד והשכיב אותו בחזרה בעריסה.

היא נשכבה ונרדמה מיד.

כשהתעורר שוב האופק כבר היה צבוע בורוד. סוורוס אהב את השעה הזאת, שבה הכל בחוץ קריר ושקט.

הוא לבש מכנסי טרנינג וגופיה ויצא מהבית.

סוורוס ידע שלילי לא תדאג לו. גם כשהיו בבית הוא נהג לצאת לטייל בשעות מוקדמות, לפני שהיה צריך לצאת לעבודה, או למשימות מהמסדר, ולכן טייל ברחוס גרימולד. הוא הגיע לסוף הרחוב כשהבחין שוב באותו גבר בגלימה שחורה.

הוא ראה שיער לבן ואת קצה הגלימה של האיש. כשניסה לרוץ אחריו גילה שנעלם.

'מן הסתם התעתק...' חשב סוורוס וחזר אל בית בלק. לילי בטח כבר התעוררה. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.

"סוורוס, אני חושב שלילי השתגעה..."

"סוורוס, בבקשה משהו לפני שהיא תהרוג את כולנו..!"
סיריוס ואמילי התנלפו עליו כשלילי דולקת בעקבותיהם.

"סוורוס סנייפ!" פניה היו אדומות כשקראה לו. הוא ידע שכשהיא קוראת לו גם בשם המשפחה, זה לא משהו טוב...

"לילי..." הוא חייך. "בוקר טוב.. מה נ-"

"לא יכולת לומר לי משהו?! אתה נעלם, לא משאיר פתק, לא מודיע..! אף אחד מאיתנו לא יודע איפה אתה... הדאגת אותנו!" היא התנשפה בזעם.

"לילי, אני פה! אני בסדר גמור!" הוא פשט את זרועותיו לצדדים.

"היא תקעה בו מבט מאיים, שהזכיר לו מעט מבט של נשר, ועלתה בחזרה אל החדר שלהם.

סיריוס חייך ואמר, "אותי לא הדאגת בכלל."

"כן, טוב, אני שמח לראות שאתה דואג לי... אם אהיה בצרה אי פעם, אני אדע על מי לסמוך..." נהם סוורוס.

"כן?" שאל סיריוס בתמימות ועקב אחריו כשנכנס אל הטרקלין. "על מי?"

"בטח שלא עליך," סוורוס הפנה לו את הגב.

"יופי, חכם. על מי כן תסמוך?" הקשה סיריוס, ונראה היה שהוא רציני.

"באמת?"

"באמת."

"טוב, אני..." סוורוס חשב. "נראה שעל לילי, אם לא אשאיר לפני כן פירור של לחם על השיש. אבל אם כן, אני חושב שאסמוך על רמוס, או ג'יימס..."

"אני רואה שעדיין יש לך משהו עם קונדסאים..!" צחק סיריוס וסוורוס גילגל את עיניו.

"לא עם כל הקונדסאים. רק האמינים שבהם," השיב לו סוורוס וחיוכו של סיריוס ירד מפניו במהירות עצומה.

"חה, חה," הוא צמצם את עיניו.

"למה איימי לא נמצאת פה?" הוא הביט בשטיח הקיר של משפחת בלק וכשהגיע אל לוציוס מאלפוי, שהתחבר עם נרקיסה בלק בחוט זהב רקום, הוא לא מצא לידו את איימי מאלפוי. וגם לא היה שם חור קטן, כמו שהיה בכמה מקומות בשטיח, כך שנראה היה שאיימי בכלל לא נכתבה שם. כאילו לא היתה חלק מהמשפחה עוד מהרגע שנולדה.

"אני לא שם," סוורוס וסיריוס הסתובבו בבהלה כשאיימי נכנסה בשקט אל הטרקלין. "כי הורי לא רצו בת. הם אולי לא החשיבו אותי כבתם, אבל בכל זאת נתנו לי את השם מאלפוי," היא צמצמה את עיניה בתיעוב.

סיריוס חיבק אותה כשמבטה הנחוש התערער והיא השתופפה מעט. סוורוס הרגיש לא שייך. הוא חמק החוצה בשקט, ונתקל בלילי.

"תקשיב, סוו, אני מצטערת שהתפרצתי עלי ככה.. זה פשוט שאדוארד משגע אותי... אני מצטערת," החיוך המתוק שהיה בדרך כלל קבוע על פניה, דעך ונעלם.

"לילי, זו תקופה מטורפת ואני בהחלט מבין אותך." סוורוס פתח את זרועותיו והיא נכנסה אליהן בדיוק ברגע שנשברה, דמעותיה זלגו על הגופיה שלבש והרטיבו את חזהו, אבל לא היה לו איכפת. הוא ליטף את גבה בעדינות וכשנרגעה היא עטפה את צווארו בזרועותיה ואמרה, "בוכה כמו מטומטמת. ממש כמו ילדה קטנה..."

"בחיים לא. את האישה הכי מדהימה ואמיצה שפגשתי אי פעם. את אפילו לא רוצה רוצה לדעת איך החיים שלי היו נראים אם לא היית סולחת לי באותו יום..." היא חייכה וחיבקה אותו שוב.

ואז, כאילו בהתרעה, השתרר שקט פתאומי. הם יכלו לשמוע את דלת הכניסה, שהיתה בקומה שמתחתם, נפתחת ואת צעדיהם החרישיים של כמה זוגות רגליים.

"סוורוס?" קול נעים נשמע מרחבת הכניסה, קול שסוורוס זיהה.

"אלבוס..."סוורוס התנתק מלילי ודילג במדרגות , עוקף את רמוס בדרכו אל אלבוס שעמד ליד מינרווה מקגונגל. "הבהלת אותנו."

אלבוס חייך מתחת לשפמו, עיניו התכולות סורקות את סוורוס. "אני מצטער," הוא אמר. "אבל שמעתי שאיימי מאלפוי הגיעה לביקור. האם היא כאן?" סוורוס שמע צעדים מלמעלה ותוך שנייה סיריוס ואיימי עמדו לידו.

"זו אני," איימי חייכה חיוך נעים. "ואתם...?" השאלה כוונה אל מינרווה, שהרי כל קוסם, קטין ובוגר גם יחד, הכיר את אלבוס דמבלדור.

"אלבוס דמבלדור, איימי." הוא הושיט את ידו והיא לחצה אותה.

"ומינרווה מקגונגל," חיוך נדיר הופיע על פניה של מינרווה בשעה שלחצה את ידה של איימי.

אלבוס ספק כפיים בהנאה. "אני רואה שכולם התארגנו בנוחות, הגענו גם כדי לברך את סוורוס ולילי, על אדוארד, התינוק החדש שנרשם לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות אתמול בבוקר."

חיוכה של לילי התרחב והיא חיבקה את מותנו של סוורוס.

"תודה, אלבוס. מינרווה," שניהם הנהנו בשמחה ופנו בחזרה לעבר הדלת.

"היינו שמחים להישאר," אמרה מינרווה כשסיריוס וסוורס ליוו אותם אל דלת הכניסה. "אבל יש קצת צרות בבית הספר. לא משהו רציני," הוסיפה כשראתה מבט מודאג מתגנב אל פניה של לילי.

והדלת נסגרה שוב.

"נו, אז פגשת את אלבוס ואת מינרווה ואת כולנו. את ג'יימס פגשת..?" שאלה לילי את איימי בנימה עניינית.
"ג'יימס? אהה..... לא, לא פגשתי מישהו שקוראים לו ג'יימס. בעצם, אתם הראשונים והאחרונים שפגשתי...."

"אני מיד כותבת מכתב למרי, את חייבת לפגוש את הפוטרים...!" לילי רצה בקלילות מהחדר, כפות רגליה היחפות הולמות ברעש עמום על רצפת השיש העתיקה, שבזמן האחרון היתה נקייה יותר מאי פעם.

והפגישה אכן התקיימה. הפוטרים הגיעו במהירות. ג'יימס ומרי אולי ידעו על חתונתם הקרבה של סיריוס ואיימי, אבל הם עדיין לא פגשו אותה.

"מרי, תזכירי לי, באיזה חודש את?" לילי ניסתה לעורר שיחה בין יושבי השולחן הגדול שבשולחן, בשעה שכולם נעצו מבטים מתעניינים באיימי, חוץ מהלופינים, סוורוס וסיריוס בעצמו. כתמי סומק ורודים התפשטו על לחייה של איימי, שנראתה אסירת תודה על הסחת הדעת.

"אה, אני כבר בחודש חמישי," היא הזדקפה והיטתה את ראשה מעט הצידה. "עברו שלושה חודשים מאז נפגשנו ברציף. זה נראה הרבה פחות, לא?" כולם חייכו כשראו אותה זורחת מאושר. ג'יימס חיבק את כתפה.

"רמוס, איפה הילדים?" סוורוס הניח לרגע את המזלג שלו ושילב את אצבעותיו.

"אממ.. הילדים? הלנה, אוליבר ורייס משחקים בחוץ הם מצאו מושבה חדשה של נומים וזה מעסיק אותם כבר מאז שחזרת מהטיול הזה שלך. ואם כבר מדברים על טיול, בפעם הבאה שאתה יוצא, סוורוס, תוכל לקרוא לי גם?" סוורוס הסכים בהינד ראש. "לא יזיק לי לצאת החוצה קצת."

"עזבו שטויות," ג'יימס הזדקף בכיסאו, מעלה על פניו חיוך שלסוורוס נראה קצת... דבילי? "אנחנו כאן כדי לפגוש את איימי, נכון? ופגשנו אותה כבר, אז השלב הבא הוא: טה-דם טה-דם! מתי החתונה?"

סיריוס נחנק מפרוסת טוסט ואיימי טפחה על גבו בעדינות, אדומה ממבוכה.

"ג'יימס, אתה חייב להיות כזה דפוק?" עקץ סוורוס.

"אוח, סתום סבר מאוס-" הוא השתתק. כשהבין מה הוא אמר, הוא התנצל בעיניים מושפלות, שיערו הפרוע מכסה על עיניו כאילו בכוונה.

"עזוב..." סוורוס כחכח בגרונו בשעה שג'יימס הרים מבט מהוסס אל מרי, שחייכה אליו והניחה את ידה על גב ידו.

"אממ... החתונה?"

"כן, רך-כף, החתונה."

"אז-אה... החתונה.. אני ואיימי חשבנו לקיים אותה ב... בחודש הקרוב, כאן...." סיריוס הנבוך האדים אפילו יותר.

לילי ואמילי קמו מיד מהשולחן וגררו אחריהן את איימי. מרי קפצה אחריהן ומתוך כל ההמולה הצליח סוורוס לשמוע את לילי אומרת, "אין לך שימלה. אוכל להשאיל לך את שלי. את תאהבי אותה. היא מקסימה ואני בטוחה שתתאים לך. אם לא, נוכל גם לשפץ אותה בעזרת קסמים, מה את אומרת..?" קולות הפטפוטים דעכו כשעלתה חבורת הנשים במדרגות אל חדרם של לילי וסוורוס.

"תקשיב, סוורוס," ג'יימס גרר את כיסאו קרוב יותר אל סוורוס. "אני מצטער על מה שהיה, זה פשוט.. ."

"יצא?" סוורוס נזכר לפתע בנאום הסליחה שנשא ללילי אחרי שקרא לה בוצדמית. "ג'יימס, אתה זוכר את מה שקרה בשנה החמישית שלנו, ביום של בחינות הבגרות?"

ג'יימס החוויר והנהן. הוא חשב שסוורוס מאשים אותו במשהו.

זוכר גם מה אמרתי ללילי?" כל יושבי השולחן זעו באי נוחות. "זה בדיוק מה שאמרתי ללילי אחר כך. "זה פשוט יצא" והיא סלחה. אז מה גורם לך לחשוב שלא אסלח לך? פשוט שכח את זה," סוורוס חייך כשעל פניו של ג'יימס הפציע חיוך נבוך.

סיריוס כיחכח בגרונו וזקר גבה. "ועכשיו, כשסיימתם להתבכיין כמו שתי ילדות קטנות," ג'יימס וסוורוס הזדעפו. "נוכל לדבר על דברים יותר חשובים."

"אה, כן? כמו איזו תספורת תהיה לאדון חתן?" עקץ ג'יימס.

לילי שבדיוק נכנסה למטבח וחיטטה במקרר שמעה אותו וקראה, "אתה צודק, ג'יימס! סיריוס, הגיע הזמן שתוריד  את הרעמה הזאת!" עיניו של סיריוס התרחבו והוא הסיט את השיער מעיניו בתנועה עצבנית.

"אני לא מסתפר. חסר לכם שתקרבו אלי מספריים," הוא נהם.

"ועכשיו אני מבין איך זה שהפכת לכלב..." אמר סוורוס בנימה מהורהרת.

רמוס וג'יימס צחקו בעוד לילי מתווכחת עם סיריוס על אורך השיער שלו.

"אתם יודעים מה?" רמוס משך אליו את מבטם של לילי וסיריוס. "אולי ניתן לאיימי להחליט?"

פניו של סיריוס אורו והוא אמר בתרועת ניצחון, "כן, בואו ניתן לאיימי להחליט! רעיון מצוין, ירחוני...!"

הם קראו לאיימי והיא ירדה במהירות במדרגות, גוררת אחריה את מרי ואמילי. לילי נעמדה בשילוב ידיים מאחורי סוורוס. לפתע התעורר בו פחד שאם איימי תחליט להשאיר את השיער של סיריוס כמו שהוא, יגזר השיער של מישהו אחר, והיתה לו הרגשה ממש לא נעימה שזה הולך להיות הוא. הוא אהב את השיער שלו, שהשתנה לטובה במהלך השנים, ולא רצה להסתפר. מאוד לא רצה....

"איימי, לילי טונת שאני צריך להסתפר," התחיל סיריוס. "אבל אני לא חושב ככה. מאוד לא חושב ככה..."

"אז חשבנו," לילי לקחה פיקוד. "שאת תחליטי."

"שאני אחליט?"

"כן, כן. הרי את זו שתעמוד לידו ותחיה איתו עוד חמישים שנה ויותר. את תחליטי."

איימי העבירה את מבטה מלילי אל סיריוס. סוורוס כבר ידע מה תהיה התשובה שלה.

"אני חושבת..." היא היססה. "אני חושבת שכדאי לעזוב את השיער ככה..."

"הא!" סיריוס קפץ וחיבק את איימי.

"בסדר," לילי חייכה וקולה הרגוע החשיד מעט את סיריוס. "בסדר, אבל אני מחליטה מה אתה לובש בחתונה." היא זקרה גבה והיטתה מעט את ראשה הצידה.

"אה, כן? ומה אני הולך ללבוש." סיריוס חייך חיוך ענקי שחשף שתי שורות של שיניים צחורות כשלג.

לילי זקרה גבה ואמרה, "טוקסידו."

"ממה? טוקסידו?! אני נראה לך כמו מישהו שלובש טוקסידו?!" סיריוס פתח את פיו וסגר אותו כמה פעמים לפני שפנה בחזרה אל איימי. "איימי! אני לא יכול ללבוש טוקסידו!"

"תחליט, סיריוס, זה או השיער או הטוקסידו. על איזה משניהם תוותר?" איימי שיתפה פעולה עם לילי.

סיוריוס העביר יד בשערו במהירות, התנשף ואמר, "אז בסדר. אני לובש טוקסידו."

ג'יימס וסיריוס צחקו כשלילי התחילה לדבר על צבעים ועניבות ונחרו מצחוק כשראו את ההבעה שעלתה על פניו של סיריוס כשאמילי אמרה לו שיצטרך לשים עניבה.

הפרק הקודם		הפרק הבא