אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - דראקו

התעוררתי עם רחש הגלים. שפשפתי את העיניים, והתקשתי לשבת. מצמצתי, מביט על החדר הריק. לקח לי די הרבה זמן להירדם אתמול בלילה אחרי כל החשיבה הזאת, אבל לבסוף הצלחתי. החלקתי מהמיטה, הוצאתי זוג מכנסיים מהמזוודה ולבשתי אותם בזמן שיצאתי מהחדר. המסדרון היה שקט חוץ מכמה נחירות חלשות שבאו מכל מיני חדרים. גיחכתי לעצמי. והם אומרים שאני נוחר...

עדיין קצת עייף כי רק קמתי, גררתי את עצמי למטה אל המטבח. בדרך כלל פשוט הייתי מבשל לעצמי ארוחת בוקר אבל אני פשוט לא מרגיש את זה. חיטטתי בכל הארונות עד שמצאתי קופסא עם דגנים בטעם פירות. אף פעם לא טעמתי את הסוג הזה אז אני מניח שעכשיו זה הזמן. לקחתי את הקופסא ושפכתי כמות גדולה לקערה לבנה, מחזיר את זה למקום לפני שהולך אל המקרר. פתחתי אותו והוצאתי את קרטון החלב, מוזג לעצמי בקערה.

פתאום הדלת הקדמית נפתחה, מבהילה אותי. קרטון החלב החליק מהיד שלי על הקערה. הצלחתי לתפוס את זה לפני שחלב ישפך, אך לא מהר מספיק,  כי הקערה החליקה מהשולחן והתנפצה על הריצפה. הדגנים התפזרו על כל הריצפה ויכולתי להשבע ששמעתי קול התנפצות על קרמיקה. בתקווה שאף אחד לא התעורר. מרכוס במילא ממורמר בבוקר, אני לא צריך לתת לו עוד סיבה להיות כזה.

"אני כל כך מצטערת!" קול נשי צייץ. "הבהלתי אותך?" התכופפתי כדי לנקות את כל הבלאגן, לא יוצר קשר עין עם הרמיוני. מה היא עשתה בחוץ? במיוחד כל כך מוקדם בבוקר?

"אני אעזור." היא הציעה והתכופפה מולי. זה היה הרגע ששמתי לב למה היא לובשת.

כשהרמתי את עיני והבטתי בה, הפה שלי התייבש. היא דיגמנה ביקיני כחול. שערה החום לא היה סבוך כמו תמיד, נופל מסביב לכתפיה ופניה בחינניות. זה די נורמלי, שום דבר לא בחוץ.

חוץ מזה שזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הרמיוני בביקיני. אף פעם לא דמיינתי את הגוף שלה כל כך... כל כך...

ליקקתי את השפתיים שלי, מאבד את כל המחשבות והמילים. מה לעזאזל קורה איתי? 

"אתה הולך לעזור?" הרמיוני דיברה, מוציאה אותי מהחלום. "אולי אני הייתי הסיבה, אבל אני לא הייתי זאת שזרקה את זה." הנהנתי במהירות, חוזר לאסוף את הדגנים הקטנים והצבעוניים.

"למה את בחוץ כל כך מוקדם?" החלטתי לשאול, מרים כמה חתיכות אחרונות ונעמד כדי לזרוק אותם בפח.

"רציתי לשחות קצת." הרמיוני אמרה לי, פניה נטולות הבעה. שחייה? אבל היא אפילו לא רטובה.

"את אפילו לא רטובה." אמרתי אבל הפעם בקול רם.

"לא בדיוק ניכנסתי למים."

סימני שאלו נפלו על הפנים שלי. היא הלכה לשחות אבל לא ניכנסה למים. לכן זו לא שחייה. מה זה היה?

"פשוט רציתי אוויר צח, זה הכל." היא מלמלה, מברישה קצוות חומים מעיניה.

"אם את אומרת." מלמלתי, פותח את המקרר ומחזיר את קרטון החלב למקומו. לא הייתי רעב יותר. הרמיוני נאנחה, משחררת אנחה רמה.

"אבא שלי מלמל משהו בפעם הראשונה מזה שנים." הרמיוני פלטה, לוקחת אותי בהפתעה. פשוט עמדתי שם, בלי שמץ של מושג מה להגיד. היא באמת סומכת עליי עם החיים הפרטיים שלה שוב? למה אני? היא שונאת אותי, אז למה אני?

"הוא יכול להתעורר בכל זמן. אני רוצה להיות שם בהולמס צ'אפל כשזה יקרה... אבל אני לא." הרמיוני בלעה את רוקה, מעבירה יד בשיער החום שלה. "אני פשוט... לא יכולה להפסיק לחשוב על זה. אני מתגעגעת אליו כל כך." הקול שלה נסדק. היא שומרת על שליטה, מתחמקת מעיניי.

"בואי לכאן." מצאתי את עצמי אומר, מסמן לה לעקוב אחרי אל מחוץ לבית. אפילו שהמבט על הפנים שלה הוא כלום חוץ מבלבול, הרמיוני הלכה אחריי. לא היה לי מושג מה אני עושה. אפילו לא שמץ. אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לשכוח את אבא שלה וכל זה. אולי אני יכול לעזור לה לשכוח מזה, רק לקצת. אולי היא תפסיק לשנוא אותי קצת. רק אולי.

"לאן אנחנו הולכים?" הרמיוני שאלה ברציפות. הינדתי בראשי, נאנח כשהמשכתי ללכת. היא באמת לא יודעת? אני הולך ישר לחוף. כמה מה זה ניראה לה?

"אני מביא אותך למים." אמרתי לה בביטחון, מניף אותה קדימה. הרמיוני עצרה במקומה, הידיים שלה שלובות עכשיו.

"דראקו, אין שום מצב שאני ניכנסת למים הקרים האלה כל כך מוקדם-" קטעתי אותה, מגלגל את עיניי ומתקרב אליה. לפני שהיא יכלה להגיב, הידיים שלי תפסו את המותניים שלה והרמתי אותה על הכתפיים.

"דראקו" היא צרחה, דופקת על הגב החשוף שלי. "דראקו מאלפוי, אתה משחרר אותי בזה הרגע!" צחקקתי, מתעלם ממה שהיא אומרת. זה לא היה קורה אם היא לא הייתה שופכת את ליבה בפניי עוד פעם. פשוט רציתי לנקות את הראש שלה, זה הכל. איזו דרך טובה יותר מאשר להיכנס למים? אני מתכוון, אנחנו בבית חוף. החוף הוא הסיבה העיקרית לזה שאנחנו כאן. היא אמורה להירטב מתישהו. המתישהו הזה הוא עכשיו.

"לעזאזל, דראקו!" הרמיוני נאנחה כשרצתי עמוק יותר אל הגלים. המים עכשיו עברו את הברכיים שלי, המכנסיים שלי כבר ספוגים במים ולא נוחים. לפני שהרמיוני יכלה להמשיך עם המהומה שלה, זרקתי אותה אל המים המלוחים של האוקיינוס. היא צעקה, משתעלת מים ומזיזה שיער רטוב מהפנים שלה כשהיא נעמדת. חייכתי, משלב את ידיי בגאווה.

"אני שונאת אותך!" היא אמרה בכעס, רועדת קצת. אפילו לא היה קר בחוץ. למעשה, היה די חם. השמש זרחה עלינו, נספגת בעור שלי. המכנסיים הרטובים שלי המשיכו להידבק לעור שלי, מוסיפים לתחושה הלא נוחה שכבר הייתה לי. הושטתי יד למטה כדי לפתוח את המכנסיים, מששתי את הרוכסן.

"גאד, מה אתה עושה?!" אמר צעקה, מניחה את ידיה על הפנים שלה. גלגלתי את עיניי, נאבק כדי להוריד את המכנסיים. הם המשיכו להידבק לעור שלי, המים מקשים על זה לרדת. כשסוף סוף סיימתי, זרקתי אותם על הכתף שלי, מרגיש הקלה.

"אני לובש בוקסר, הרמיוני." הודעתי לה, מגחך. הרמיוני היססה אבל לבסוף חשפה את פניה, מקמטת את מצחה אליי.

"מה היה כל העניין של זה?!" הרמיוני קראה, מסמנת עצבנות סביבנו. "כדי לעצבן אותי? כי עשית עבודה די טובה-"

קטעתי אותה, מוריד אותה למים. היא צרחה, מחזיקה בצוואר שלי לתמיכה.

"דראקו!!!" כשהיא חזרה לעמוד על הרגליים שלה, היא השפריצה מים לכיוון שלי. לחזה ולפנים שלי, מרטיבה את הגוף הכבר רטוב שלי. צחקתי, מחזיר לה.

"אלוהים, דראקו!" הרמיוני גנחה, משפריצה עוד מים. "זה לא מצחיק!" 

"מצחיק בטירוף!" התגרתי, מפתיע אותה וכורך את הידיים שלי סביב המותניים שלה. החזקתי אותה, והשפרצתי על הפנים שלה מים שוב ושוב.

"אהה!" הרמיוני צווחה. "תרד ממני! תפסיק!" אני לא אפסיק. לא עד שהיא תשתחרר ותהנה קצת. עזבתי אותה, צוחק. הבעות הפנים שלה היו שוות את זה.

"אתה אידיוט!" הרמיוני צעקה, אבל לא יכולתי שלא לשים לב לחיוך הקטן הזה שהתפשט על השפתיים שלה. עם גלגול העיניים שלה, הרמיוני עשתה את דרכה ועברה אותי, נאבקת נגד המים החזקים. גיחכתי, מסתובב והולך אחריה. כשהגענו לחול, הרמיוני הסתובבה אליי.

"אתה הנודניק הכי גדול שאני מכירה." היא אמרה, חיוך ברור על פניה.

"אני לא נודניק." לגלגתי. "ובגלל שקראת לי ככה עכשיו, אני חייב לעשות את זה."

עצרתי את המשפט שלה, האצבעות שלי נקברות לצד גופה. הפנים שלה נהפכות לצחוק אחד גדול. דגדגתי אותה עוד, צוחקת כל כך חזק ומנסה לתפוס את הנשימה שלה.

"דראקו!" שנינו נפלו על החול. היא יותר חזקה משחשבתי.  היא גלגלה אותי על הגב, יושב בפישוק רגליים סביבי ומעבירה את אצבעותיה בצד שלי. בקושי יכולתי לנשום מכל הצחוק הזה. הבטן שלי כאבה וגם הלחיים מרוב החיוכים.

"איך אתה רוצה את זה עכשיו?!" הרמיוני שאלה, מצחקקת כשהיא ממשיכה לגרום לי כאבים. דגדוג זה משהו שהערצתי. זה היה לי כואב אבל נאלצתי לצחוק. זה היה נורא, אך עם זאת מהנה באותו רגע.

"הרמיוני!" הצלחתי להגיד בין הנשימות. "ה-הרמיוני תפסיקי!"

"תיכנע!" היא ציוותה, קוברת את אצבועתיה עמוק יותר בצד ובבטן. נחנקתי, מנסה להוציא מילים אבל אין לי זמן. קול מוכר הביא את שנינו לעצירה.

"אה, בוקר טוב?"

הפנים של הרמיוני התרוממו במהירות. רק חייכתי לעצמי, נהנה מהתנוחה הזאת בסתר. הרגליים שלה מסביב למותניים שלי, מצמידות אותי על החול... איזה בן לא היה אוהב את זה?

"ב-בלייז" הרמיוני גמגמה. "ב-בוקר טוב." היא ירדה ממני, מנקה חול מהגוף שלה. גם אני נעמדתי באיטיות, מנער חול מהשיער שלי. המכנסיים שלי מונחים על הקרקע לידי, מכוסים בגרגרים חומים. הרמתי אותם, ממקם אותם על הכתף שלי איפה שהיו מקודם.

"לא היית במיטה אז הנחתי שהתעוררת מוקדם." בלייז אמר, ומביט בנו בחשדנות. היא לא הייתה במיטה? במיטה שלו? הם ישנו ביחד? 

"ישנתם ביחד?" פלטתי בקול רם לפני שיכולתי לתפוס את עצמי. הפנים של הרמיוני האדימו עוד יותר.

"הייתי די מוטרדת מהסרט," הרמיוני הסבירה. "זו הייתה רק שינה, לא שום דבר אחר." הנהנתי, מאמין לה. גם בלייז הנהן, מאשר את הצהרתה.

"אני הולך לסדר את השיער." הוא אמר לנו, מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון הבית.

"ואני הולכת להתקלח." הרמיוני אמרה, מחייכת חיוך נבוך לכיוון שלי. "יש לי חול במקומות שלא אמור להיות בהם חול." גיחכתי, מסכים איתה. התחשק לי מאוד להוריד את הבוקסר הארור הזה. הרמיוני הסתובבה, עוקבת אחרי הדרך שבלייז הלך בה. היסתכלתי עליה הולכת, נשאר מאחור, חיוך מטופש עשה את דרכו לפנים שלי.

מה שלא קרה עכשיו...

אהבתי את זה.

- - - 

עטפתי את המותניים שלי במגבת כחולה לפני שיצאתי מחדר האמבטיה. לא טרחתי אפילו לשים משהו אחר כשירדתי במדרגות, השיער שלי מטפטף מים. שאר הבנים התעוררו בערך באותו זמן שבלייז התעורר. איחלתי להם בוקר טוב והמשכתי למקלחת. מתברר כי כמות החול בשיער שלי מספיקה כדי למלא כוס שלמה, אולי יותר. שלא להזכיר את החול בתחתוני הבוקסר שלי...

"דראקו!" קולו של קראב הבהיל אותי כשניכנסתי לסלון. הוא שרוע על הספה, הידיים שלו מאחורי ראשו וחיוך חצוף על פניו. "איך הייתה המקלחת שלך?" 

"מקסימה." גיחכתי, הולך להתיישב על הקצה של הרגל שלו. הוא נתן לי, לא ניראה מוטרד.

"אני בחיים לא אבין אותך, דראקו." הוא פלט. "אתה מתעצבן כשמדגדגים אותך, אבל אתה לא ניראה אפילו קצת כועס כשהרמיוני עושה את זה." פערתי את פי, תוהה איך הוא יכול לדעת מה קרה מוקדם יותר. בלייז סיפר לו? הוא היה חייב?

"אל תיראה כל כך מופתע." קראב חייך. "לחדר שלי יש חלון ושניכם הייתם בדיוק מולו." כיווצתי את שפתיי, משלב את ידיי בהתגוננות.

"מי אמר שלא כעסתי?"

"החיוך הזה שהיה מרוח לך על הפנים אחרי שהיא עזבה." קראב ציין, מחייך. "פשוט תודה בזה, דראקו. אתה מחבב את הרמיוני."

גילגלתי את עיניי, משחרר התנשפות. "תעזוב את זה, קראב. אני לא." קראב משך בכתפיו, לא מאמין לי לחלוטין.

"מה שתגיד."

"קראב?" מרכוס הופיע, לבוש בזוג מכנסיים חומות וחולצה לבנה. "אני מוכן." קימטתי את מצחי, מיסתכל על שניהם בשאלה.

"לאן?"

"לאסוף עצים." קראב הסביר כשהוא קפץ, מושך את רגליו מתחתיי. "בשביל המדורה הלילה."

"כן," מרכוס הנהן. "ואתה יכול לשים עין על גויל? אני לא בטוח כמה זמן נהיה שם."

"גויל ילד גדול," הודעתי לו. "הוא יכול לדאוג לעצמו." מרכוס נאנח, שפתיו נעלמות לתוך קמט.

"פשוט תוודא שהוא נשאר רחוק מהמטבח."

"לא מבטיח." משכתי בכתפיי..

מרכוס ירה בי מבט וסימן לקראב לזוז.  קראב חייך אליי בתמימות, מרים אליי אגודל. גיחכתי, מיסתכל על שני הבחורים הגדולים יוצאים מבית החוף.

"סוף סוף." גויל הופיע, גורם לי לקפוץ. הוא הלך למטבח, פתח את המקרר וסרק אותו.

"גויל," הזהרתי אותו. "לא רק שאכלת הרגע ארוחת בוקר, מרכוס הולך לרצוח אותך." הוא משך בכתפיו, טורק את דלת המקרר וחוטף את קופסת הדגנים שאני השארתי על השיש מוקדם יותר. הוא תחב את היד שלו פנימה, אוכל ישר מזה..

"לך תלבש מכנסיים או משהו." גויל אמר, בפה מלא. "אני בטוח שהרמיוני לא תרצה לראות אותך עירום אם היא תיכנס לכאן." כיווצתי את שפתיי, נעמד ומסדר את המגבת שלי מסביב למותניים.

"אני לא ערום."

"עדיין." גויל גיחך, דוחף יד מלאה בדגנים אל תוך הפה שלו. התעלמתי מהערה שלו, משנה את הנושא.

"איפה בלייז?"

"למעלה עם הרמיוני." גויל אמר לי. "הם מסתדרים די טוב, אתה לא חושב?" 

"מאוד." אמרתי במרירות, לא מאשר את התמונה של בלייז והרמיוני ביחד. אני לא מקנא. לא, בהחלט לא. אני לא יכול. זה לא כאילו שיהיה לי אכפת אם הם יצאו. נכון?

"אני אהיה בחדר שלי." מלמלתי. "תגיד לי מתי שמרכוס וקראב יגיעו." גויל הנהן, הפה שלו עדיין מלא

בעודי משוטט בחדר הפתוח שלי, יכולתי לשמוע רעש של צחוק במורד המסדרון.

הרמיוני ובלייז.

טרקתי את הדלת שלי, מוריד את המגבת ממני וצונח אל תוך המיטה. הייתי להוט שהלילה יבוא. רציתי להיות בחוץ ושתהיה מדורה נחמד עם הבנים. אולי להשתכר. אולי לשכוח ממה שקרה היום בבוקר. הרמיוני ואני. זה לא אומר כלום, נכון?

או שבעצם באמת נהנינו?

הפרק הקודם		הפרק הבא