המלך הקטן

"זה בגלל שאתה בלק," היה החלק הראשון בתשובה של איימי לסיבות הלחשושים. עד כאן היא צדקה, עד ש"הם קצת מקנאים. אל תשכח, לסלית'רינים אכפת בדרך כלל מטוהר הדם שלהם. חוץ מזה שאתה עשיר. לא כולם עשירים."

אם היא רק הייתה יודעת...

אם הוא היה עובר ליד הקונדסאים, סיריוס היה מביט בו בכעס בוער וזיק נבגד היה מתגנב לעיניו. רמוס תמיד התכווץ קצת והתקרב אל סיריוס, שובר את ליבו של רגולוס מעט בכל פעם. הוא נראה מפוחד, וזה כמעט אבסורדי שהוא מפחד כל כך מהמילים של ילד צעיר ממנו בשנה.

באשר לג'יימס, הוא התעלם מרגולוס לחלוטין. פיטר חיקה את סיריוס.

רגולוס המשיך כאילו לא ראה אותם, אבל המבט של סיריוס והתגובה של רמוס... הם רדפו אותו בראשו, רמוס החולני למראה, הוא היה צריך לנחש שהוא עדין מהבישנות שלו וכמה הוא דואג כל הזמן... וסיריוס, כאילו הוא היה אמור לתת תגובה אחרת, אפילו לא אמור! כאילו יש לו תגובה אפשרית אחרת.

מצד שני, חבורת הסלית'רינים שהתרשמה ממנו אז הפכו להיות קבוצה קטנה. רגולוס הסתובב איתם כדי לא להיות לבד לגמרי, אבל זה לא הפך אותו לפחות בודד.

זה לא כאילו רגולוס לא ניסה להתנצל. בסוד, כשהוא ברח מהחבורה [שאליה התווסף רייבנקלו אחד שאת שמו מעולם לא זכר] הוא ניסה. הוא מצא את חדר המועדון של גריפינדור, ואז כשגילה שצריך סיסמא הוא בילה בחוץ יום שלם בהמתנה לקונדסאים רק כדי שסיריוס יכוון אליו שרביט ולא יתן לו אפשרות לפתוח את הפה.

החודשים עברו לאט להחריד. נקודה. שום שעון לא האיץ, שום זמן לא רץ קדימה, עד שכף רגלו יצאה מהרכבת בתחנת קינגס קרוס הזמן כמעט קפא.

"רג! סירי!" קראה איימי ונופפה אליהם, מחזיקה את ג'ייקי כדי שלא יתחיל לרוץ בין המוני האנשים.

"איימי." ההקלה בקולו של רגולוס נטפה. אחרי חודשים ארוכים וקרים של סוליטריות הוא חזר אל האדם היחיד שיקבל אותו בכל תנאי, לא משנה מה הוא.

"רגולוס!" ג'ייק קפץ עליו בחיבוק חזק.

טוב, אולי אלו שלושה אנשים.

"מצטערת על זה," היא אמרה לסיריוס שהחזיק את ג'ייק הישן. "הם לא נרדמו כל הלילה, חשבו על שניהם כל הזמן. טיפשונים כאלו."

"עדיף להם לא להיות בארוחת החג," אמר סיריוס במשיכת כתף. "זה עלול להיגמר ברע."

"המשפחה שלכם זה חתיכת דבר," היא נאנחה. "איך נכנסתי לתוכה בכלל?"

"היה קסם מעורב בעניין," קבע סיריוס בחיוך.

רגולוס גיחך בתגובה, מה שגרם לחיוכו של סיריוס להימחק.

"אוי, קרה משהו בינכם?"

"לא," ענה סיריוס מיד.

איימי הפנתה מבט לרגולוס, שהביט בסיריוס לשנייה וכשזה לא ענה לו הוא הניד בראשו.

"שניכם שקרנים נוראיים," היא ציינה. "תתאמנו על זה."

"עצות לחיים מבית איימי קירק?"

"זה טוב יותר מ'ספר את האמת, כל האמת ורק את האמת.' החיים קשים סירי, צריך לשקר מדי פעם."

"את מאוד אופטימית," הוא ענה בסרקזם.

"זה בא עם התפקיד."

"לגדל ילדים?"

"לגרש שדים, לחפור קברים... העסק המשפחתי."

קריצ'ר התעלה על עצמו הפעם. הוא נראה מאושר לגמרי והכין ערימות של אוכל, ואפילו לא הזעיף פנים למראה סיריוס. למען האמת, כמעט אף אחד לא הסתכל על סיריוס בכלל. זה חדש.

הילדים שוב מצאו את עצמם ישנים בחדרו של רגולוס בעוד שכל השאר החליפו ללבוש הולם יותר ועזרו בסיום הכנות. בחג המולד הזה באה משפחת בלק המורחבת.

לפחות, מי שיכולים להגיע.

נראה שעבר בין כולם הסכם משותף להתעלם מסיריוס בכל מחיר, כולל למנוע ממנו גישה לתפוחי האדמה. לא משנה כמה הוא ביקש מנרקיסה או בלטריס אם אפשר לקבל אותם, הן פשוט המשיכו בשלהן כמו כל שאר המבוגרים.

איימי ישבה ליד מאדאם בלק, מקשיבה לה בחצי אוזן בעודה מתעללת באוכל שלה בשעמום.

רגולוס ישב ליד סיריוס, רגליו לא בדיוק מגיעות לרצפה. הוא שתק והתמקד באוכל שלו, קטעים משיחות שונות מגיעים לאוזניו מדי פעם.

"היי, רג," זה היה סיריוס.

בהתחלה הוא היה בטוח שזה הדמיון שלו והתעלם, עד הפנייה השלישית בה הוא הרים מבט. "אני?"

"אתה מכיר עוד רג?"

"חשבתי שאתה לא מדבר איתי."

"אני לא, אני רק מבקש את תפוחי האדמה."

רגולוס העביר לו את תפוחי האדמה האפויים וסיריוס לקח לעצמו כמה. "הצלחת שלך ריקה," הוא ציין ובלע תפוח אדמה שלם בבת אחת.

"סיימתי."

"כבר?"

"אה-הא."

שתיקה משונה השתחררה בינהם. "תגיד," אמר רגולוס לבסוף. "למה עוף נקרא עוף?"

"מה הכוונה?"

"זה," הצביע רגולוס על צלחת עמוסה בכנפיים. "אלו לא כנפיים, למה לקרוא לזה ככה? זה לא דומה אפילו."

הוא שמע את הגיחוך המוכר של סיריוס. "אלו כנפיים."

"כנפיים לא נראות ככה."

"של ינשופים לא נראות ככה, אבל אלו כנפי עוף מבושלות ובלי נוצות. איך חשבת שזה יראה?"

רגולוס הביט בכנפיים על הצלחת בדממה. "אז אלו כנפיים של תרנגולת?"

"אולי תרנגול."

"הם חיים בלי הכנפיים שלהם עכשיו?"

"לא, אוכלים הכל; כנפיים, חזה, רגליים..."

חלחלה הרעידה את רגולוס לרגע. "אלו... גופות?"

"אל תדאג רג, לא אכפת להם. חוץ מזה שהם כבר מתים אז הם לא מרגישים, הם גם נועדו לזה. ובכלל, כשהורגים אותם מוודאים שזה לא כואב, ונותנים להם חיים טובים לפני זה."

"בטוח?"

"מאה אחוז. הם אפילו לא מדממים. תאכל משהו."

רגולוס לקח כנף אחת בחשש קל, אבל כשהכניס אותה לפיו היה ברור לגמרי שהם נועדו לכך. אם הם לא היו למאכל, הם היו מגעילים, לא?

אבל לפני שהספיק להרהר בכך, בלטריקס התפרצה בקול רם. שרביטה היה שלוף והיא עמדה ליד הכיסא הנפול שלה.

החדר השתתק.

הפרק הקודם		הפרק הבא