משחקי הרעב ה76

פרק קצר, כי באמת עמוס לי עכשיו ברמות ואני עושה את זה במקום ללמוד למבחן..

אז זה יהיה קצר, מצטערת:(

טוב, קריאה נעימה

**************************************************************

מאדג':

העיניים שלי נפתחו, והרגשתי עירנית כאילו ישנתי שעות. הסתכלתי על מי שעמד מולי, והלב שלי הפסיק לפעום.

אמא. אמא שלי.

מחזיקה ביד אחת קלשון בגובה שלה וביד שנייה סכין קטנה, שהיא סובבה ללא הרף כמו שקוסם מוסובב את השרביט שלו בהופעות, במהירות קטלנית.

לידה עמדו שלושה גברים גבוהים, שנראו יותר כמו הרים.

גייסון הוציא נשק מהכיס והתכונן לירות, ואחד הבנים התכונן אף הוא לתקוף, אבל אמא שלי שמה יד מרגיעה על חזהו ואמרה: "בנו רק לדבר. אל תתקפו אותנו."

נחרתי נחרת בוז שקטה, והעפתי מבט בגייסון, שהחזיר את הנשק לכיס אבל במקום שאפשר לשלוף בקלות.

"שלום, ילדה שלי," היא אמרה לי בקול חרשי וצונן. לא בקול של אמא מודאגת ששמחה ששרדתי את היום.

"אני לא ילדה שלך," אמרתי, בלי להתיק את עיניי מעינייה, כקוראת תיגר. הגוף של גייסון נדרך, יודע שהזמן שיש לנו לפני שיתקפו לא הרבה, למרות שאמרו שהם רק רוצים לדבר. כמעט יכולתי לשמוע את הגלגלים במוח שלו מסתובבים במהירות מרוב שהוא חושב חזק איך להעיר את רורי ועילם שיעזרו לנו.

"נכון. את כבר גדולה, בת שלי," היא אמרה והעיניים שלה נצצו קצת באכזריות, אבל טון הדיבור שלה לא היה תקיף במיוחד. להפך, הוא היה רך יותר ממקודם.

קפצתי שפתיים כדי לא להגיד את מה שאני רוצה. שהיא כבר לא אמא שלי.

"מה רצית להגיד?" שאלתי בבוטות, וגייסון העיף בי מבט מזהיר. ידעתי מה הוא רוצה לומר לי. אם אני יעצבן אותם הם יתקפו.

"רציתי לבקש סליחה, כמובן," היא אמרה בקול שליו להפתיע. "הבנתי שחשבתם שנטשתי אתכם. זה שקר. אתם נטשתם אותי בשביל החברים האלה שלכם," היא אמרה ואצבעה הצביעה קלושות לעבר גייסון. "אבל רציתי, אם נפגעתם ממני, לבקש סליחה. ולהגיד שאני סולחת להם."

השקרים שלה עלו לי לראש, ולא יכולתי לחשוב כשצעדתי קדימה ונתתי לה סטירה חזקה. כל הבנים נדרכו, עם כליי נשק ביד.

"תורידו," היא פקדה קצרות. "מאדג', זה החינוך שנתתי לך? להרביץ לאמא שלך? אני לא מאמי-"

לא נתתי לה לסיים את המילה, כשהתפרצתי: "את לא אמא שלי!"

היא הביטה בי בתדהמה. "מאדג', תרגעי-"

"-את לא תגידי לי מה לעשות!" צווחתי בקול צפצפני ופגיע. "את לא אמא שלי!"

"מאדג', אני מציעה לך להרגע מהר-"

קפצתי שפתיים בכוח כדי לא להגיד מה שאני חושבת עליה.

"מאדג', אני באמת מצטערת. אני מצטערת שרורי נבחר. אני מצטערת שאני נבחרתי, אני מצטערת שאת נבחרת," היא פתחה בנאום שלם, אבל במילים האלה רתחתי מזעם.

"את הצטערת שאני נבחרתי?" צרחתי. "אני התנדבתי להחליף אותך! ואת נטשת אותי ואת רורי, המשפחה היחידה שלך! את התחברת עם אנשים ואמרת להם להרוג אותנו! לא נפרדת ממנו, אפילו! ואז את באה ואומרת סליחה וחושבת שהכל ישכח ואת חוזרת להיות אמא שלי? יש לי משהו לחדש לך-" נשמתי הכי עמוק שאני יכולה, והוספתי בקול רגוע יותר: "את לא אמא שלי. מצטערת. אל תתקרבי אליי."

ראיתי אותה נדרכת, וידה התחזקה על הנשק. היא שמטה את הקלשון, צה אליי והצמידה אותי לקיר.

"את יודעת מה עשיתי בשבילכם?" היא אמרה לי. היד שלה הייתה על הגרון שלי.

"תעזבי אותי," לחשתי.

"את יודעת כמה הקרבתי בשבילכם? כמה סבא הקריב? אני תמיד יהיה אמא שלך! תמיד!" היא אמרה, מחורפנת סופית.

"אני לא מכירה אותך," לחשתי באומץ. "ואת לא אמא שלי. תעזבי אותי."

היא שחררה אותי, מתנשפת בחדות.

"את לא יודעת כמה עשיתי בשבילך," היא אמרה בקול שבור, אבל אני כבר ידעתי שהיא משקרת. סופי המילים שלה לא היו מחוספסות כמו שהיא באמת עצובה. היא בעצם מעמידה פנים למצלמות.

"מתי היה אכפת לך ממנו? אני הקרבתי את עצמי בשבילך. מתי את עשית משהו בשבילי?" שאלתי אותה. היה נראה שאת כל כח הרצון שלה היא מתעלת כדי לא להרוג אותי במכת סכין אחד.

"אני מצטערת שזה מה שאת חושבת," היא אמרה בקול שביר ופגיע. היא שחקנית טובה. "רציתי להיפרד ממך ומרורי. אם את לא רוצה לדבר איתי, אני ילך לדבר רק עם רורי."

הפעם אני הצמדתי אותה לקיר, ואמרתי בזעם: "את לא מתקרבת- אפילו- לרורי. הבנת אותי? את לא הולכת לראות אותו או לדבר איתו. לא מגיע לך! את היית האמא האיומה ביותר בעולם, ואת ממש לא הולכת לדבר עם רורי. לא מגיע לו העונש הזה. הבנת?"

"מאדג'," אמא שלי אמרה. לא, לא אמא שלי. דלי.

"דלי. אני משחררת אותך כי אמרת שלא באתם להילחם. אני משחררת אתכם ואתם הולכים מכאן. כי אני מכבדת את זה שבאתם בשליחות של שלום. פעם הבאה שניפגש, ניהיה אויבות," אמרתי ושיחררתי אותה. היא התנשפה בחדות, מבוהלת מדבריי.

"מאדג'," יא אמרה.

אחדתי בידו של גייסון ואמרתי: "דלי, תעזבי אותנו."

"מאדג'!" הקול שלה נשבר בתחנונים.

"חשבתי שהבנת שאני לא מדברת איתך," עניתי. גייסון לחץ את ידי, מחזק אותי. התקדמנו לעבר רורי ועילם הישנים.

לשתף אותם.

ולהעיר אותם- אם הם לא באמת הסתלקו וחוזרים להילחם איתנו עוד כמה דקות.

הפרק הקודם		הפרק הבא