אחות תאומה

פאק!זה נחתך!

אני ממשיכה פה.

"עגיל??באף??" שאל ג'ורג' בתדהמה

"כן-מה הבעיה?" אמרה בחיוך,מציגה לו את הנזם שהתנוסס באפה.

הארי פער את פיו מהספה.

אחותו פשוט השתגעה,הוא השתכנע בזה סופית.

"תורידי את זה עכשיו!" שאג ג'ורג'.

"מה?" שאלה בתדהמה "למה?"

"מי רוצה טאקי מתפוצץ?" ניסה הארי לפייס את האווירה המתוחה.

"עגיל באף זה של מוגלגים!"

"הפכת שונא מוגלגים או משהו לאחרונה?"

"או שחמט!" קרא הארי שוב.

"לא,אבל למה את עושה דבר כל כך..מוגלגי?"

היא נאנחה,היא שנאה מלודרמות.

"מה הבעיה האמיתית שלך ג'ורג'?"

"שזה מכוער!"

"הארי עזוב,זה חסר טעם." אמרה ג'יני.

דניאל וג'ורג' המשיכו לריב,והארי נכנע וחזר לכורסא.

"אז מה-זה הגוף שלי,אני יכולה לעשות מה שאני רוצה." המשיכה דניאל

"לא את לא!"

"כן אני כן!"

"לא את לא!"

"כן אני כן!"

"תן לי סיבה אחת למה לא?"

"אני אתן לך שתיים!"

"עשר אוניות שהוא הולך להגיד שזה מסוכן ולא בריא." אמר רון,שכבר התחיל לראות בזה שעשוע,מהספה השנייה עליה ישב מכורבל עם הרמיוני.

"סגרנו." אמרה ג'יני בחיוך,משתפת פעולה "אתה כנראה ממש לא מכיר את.."

"אחת-זה מסוכן!"

הארי חייך אל ג'יני והיא נאנחה והתחילה לספור את הכסף בארנקה,היא הייתה חייבת לרון חמש אוניות.

רון צהל מניצחון והרמיוני פרצה בצחוק.

"נו באמת-מה אתה מנפח הכל?"

"כי זה באמת מסוכן,ושתיים-זה לא בריא.."

הארי צחק,וג'יני נאנחה שנית והושיטה לרון את הכסף שנותר לה.

הוא חזר אל הספה,משוויץ בפני חברתו על הכסף שזכה.

"אתה ממש גאון." הרגיעה אותו הרמיוני וחזרה לשים את ראשה על כתפו "עכשיו תפסיק לזוז."

הארי צחק שוב.

למזלו-דניאל הייתה יותר מדי שקועה בוויכוח,אחרת הייתה רוצחת אותו.

היא שנאה התערבויות,במיוחד שהן היו עליה.

"כשאתה עושה דברים מסוכנים,זאת לא בעיה."

"כי זה אחרת-זה ממש לחורר את הגוף שלך!"

"אוף!אתה נשמע כמו דודה פולנייה."

"אני בסך הכל דואג לך!"

"מה אתה?אימא שלי?"

"אימא שלך אפילו לא זכרה שאת קיימת כשהיא מתה!"

היא השתתקה,והתכווצה.

שקט השתרר בחדר המועדון,שהקשיב עד עכשיו בחצי אוזן.

זה היה טאבו מוחלט,אף אחד לא העז להזכיר לדניאל את זה מהפעם שהרמיוני אמרה את זה בטעות.

הארי קם ממקומו ועמד להרביץ לג'ורג' אבל ג'יני אחזה בידו ומשכה אותו בכוח אל הספה.

"אל תתערב." לחשה לו בחצי קול.

"אבל דניאל.."

"תן להם לטפל בזה."

"דניאל.." אמר ג'ורג',שובר את השקט המלחשש.

היא הסתובבה ממנו.

"נו דניאל." אמר,מתעלם מהמבטים המהופנטים ששלחו כולם לעברם.

"דניאל!" הוא קרא.

היא התעלמה.

"דני,אני מצטער,לא התכוונתי."

היא שתקה.

הוא רעד מכעס,לא מספיק שהיא משפילה אותו,הוא משפיל את עצמו יותר בזה שהוא מתחנן לסליחתה כמו כלב.

"דניאל,אני פשוט לא יכול לסבול אותך יותר!" צרח.

דניאל שתקה והביטה נוכחה,במבט אטום וקר.העין הירוקה שלה כאילו מצמצה כדי לגרש את הדמעות,אבל העין השנייה הייתה קרה ונוקשה.

"מה יש לך להגיד על זה?" צעק ג'ורג'.

היא המשיכה לשתוק.

"תגידי משהו?"

"מה יש לי להגיד?" ענתה בקול קריר.

"כל דבר!"

היא שתקה לרגע ואז אמרה "מזל שאח שלך מת ולא צריך לראות אותך מתנהג ככה."

רחש של תדהמה עבר,וג'ורג' הזדעזע.

אף אחד לא העז להזכיר לו את פרד.לעולם.

הוא התעצבן,והניף את ידו כדי לתת לה סטירה.

דניאל עצרה אותו בכוח רב כל כך שהוא פחד לרגע שידו תישבר.

"אף אחד לא ירים עלי יד ויזלי." אמרה בקול צלול "גם לא אתה."

והיא עלתה לחדר.

בחדר המועדון שרר שקט,ינשוף לא צייץ,לבנדר לא דיברה.

ואז הוא שמע את המשפט הנורא,שהיא קראה מהמדרגות,מלווה ביפחת בכי אחת בודדת "ואם אתה צריך פירוש-זה נגמר בייננו ויזלי."

וכך זה נגמר.

ג'ורג' קרס על הספה.

זה נגמר?

אבל איך?

הוא חשב שהם יצליחו להתגבר על כל המכשולים,והם באמת הצליחו..

אבל הוא לא יכול היה לשלוט בכעסים שלו,והיא הייתה הדרך שלו לפרוק את כל הכעס.

והוא אהב אותה.

הוא אהב אותה באמת,הוא הפר את השבועה שלו בשבילה!

וכל הטיולים,וכל המילים שהחליפו,וכל השבועות שעברו,וכל העזרה שהוא נתן לה,וכל הפעמים שהם ישבו מכורבלים מול האח השוממת וסתם שתקו-כל זה חלף?היה סתם?

לא יכול להיות,זעק קול במוחו.

לא יכול להיות?לעג קול אחר-הנה,עובדה,אתה כל כך פגום,שאפילו דניאל התייאשה ממך!

מסביבו,הוא שמע את הארי ורון מדברים,את נוויל מושיט לו צפרדע שוקולד,וכמו מתוך חלום הוא דחה אותם.

הוא שמע את דין ושיימוס חוזרים צוחקים ממגרש הקווידיץ,ואת הארי ורון מסבירים להם בשקט מה קרה.

הוא שמע את השקט,הוא ראה את מבטי הרחמים.

הוא ראה את הרמיוני,ג'יני,לבנדר,פארווטי ועוד שלוש בנות בין השנים הרביעית לשישית בשם אנה,מריה וקריסטין עולות בריצה במדרגות לחדרי הבנות,בעוד שאר הבנות המודאגות התלחששו והביטו בו כאילו הוא האשם.

מה אתן רוצות,קופות? רצה לשאוג זאת היא שנפרדה ממני!

הוא לא יכול להיות בחדר המועדון יותר,הוא צריך לצאת,הוא צריך לכתוב לאימא או לפרסי או...

הוא צריך את פרד,הבין.

הוא קם ויצא דרך החור בתמונה.

רון והארי הביטו אחריו.

"אתה חושב שצריך ללכת אחריו?" שאל הארי "הוא עלול אולי.."

"לא." ביטל רון את המחשבה "הוא צריך להיות לבד."

הם התיישבו על הספה,המומים מעט,שומעים בקושי את השיחות ביניהם.

הארי אחז בראשו,מנסה להתנתק משיחת הבנות שהתנהלה בחדרה של דניאל.

אין ספק שאני צריך ללמוד הלטת הכרה,החליט כשנכנע ביאוש והקשיב למתרחש קומה מעליו.

דניאל נראתה לו בשוק,הוא ראה את דמותה משתקפת בעיני חברותיה,היא התנהגה כמו פסיכית.

"אני זרקתי את ג'ורג'" אמרה דניאל,מתנדנדת על המיטה,המומה "אני זרקתי את ג'ורג'."

הן ניסו לנחם אותה אבל היא דחתה אותן בשאט נפש.

"אני לא בסדר מריה,ולא הרמיוני-אני לא רוצה תה,ראיתי שהכנסת לשם כדור הרגעה."

"דניאל,הוא בסך הכל.." ניסתה הרמיוני להגיד

"בסך הכל בן אדם שהיה נחמד אלי,נתן לי את הלב שלו ואני זרקתי אותו כמו בוץ." אמרה דניאל.

"את לא אשמה דניאל." אמרה כריסטין ברוך,מנסה לחבק את דניאל.

"אני אשמה בהכל,לא יעזור לכן כלום." דחפה אותה ותוך כדי התנצלה "אני מצטערת,אני לא אוהבת חיבוקים."

הן ניסו לשכנע את דניאל לחזור לג'ורג',אבל דניאל התעקשה

"אני סתם גורמת לו לסבול,זה לא בסדר." אמרה "עדיף שנפרד,אם לא בשבילי-בשבילו."

"את רוצה שנשאר?" שאלה אן,בעוד כריסטין מלטפת את שיערה של דניאל,בעוד מריה החזיקה את ידה.

"לא,אני צריכה זמן לבד,לחשוב." אמרה,ודחפה את ראשה אל תוך הכרית שלה.

אל תבכי דניאל,ביקש הארי.

קל לך להגיד,אמרה,אני לא יודעת מה הולך איתי.

אני יודע,וזה בסדר.

לא זה לא!היא צעקה עליו במוחה-עזוב אותי במנוחה!

הוא נאנח ונכנע בשנית.

הבנות התחילו לעזוב אחת אחת,ולאחר שהרמיוני עזבה את החדר וג'יני תכננה לרדת להארי,שמעה את דניאל לוחשת "ג'יני-תוכלי להישאר איתי?"

ג'יני הסתובבה אל דניאל,שנראתה קצת כמו רוח רפאים,והנהנה.

היא לא דיברה איתה בכלל,בעוד שכל השאר ניסו להרגיע אותה,ג'יני סתם שתקה,ושיחקה בשיערה האדום.

"את כועסת עלי ג'יני?" לחשה דניאל.

מזה היא ממש פחדה-ג'יני הייתה החברה הכי טובה שלה,חוץ מהרמיוני,אבל עם ג'יני היא באמת הרגישה כאילו היא מבינה אותה.

וחוץ מזה-הארי אהב אותה,היא לא רצתה שהיא ואהבת האמת של הארי תהיינה אויבות.

ג'יני ככל הנראה חשבה אותו הדבר כי היא נענעה לשלילה במרץ.

"מה פתאום?" אמרה ג'יני בחיוך "אני אוהבת אותו,אבל אני אוהבת גם אותך."

"את באמת לא כועסת?"

"אני פשוט רוצה שתהיו מאושרים."

שתיקה קלה,וג'יני הוסיפה "שאת תהיי מאושרת."

דניאל נאנחה בהקלה "יופי,כי אני לא רוצה שתכעסי עלי."

"לעולם לא." נשבעה ג'יני.

הן שתקו מעט,ודניאל חייכה מעט.

"ג'יני-את אוהבת את אח שלי נכון?" שאלה שוב פתאום.

ג'יני התחילה להסמיק ולגמגם.

"הוא כל חיי." הודתה בחצי קול,מסמיקה עד שורשי שערותיה האדומות.

"יופי,כי אני רוצה שהוא יהיה מאושר."

ג'יני הנהנה "אני משתדלת."

"שאת תהיי מאושרת"

"אני יודעת."

והן התחבקו.

הרמיוני ורון נפגשו על המדרגות.

"הרמיוני." אמר רון

"רון" אמרה הרמיוני.

"יש לי רעיון איך לפתור את זה." אמרו ביחד וחייכו.

הייתה להם תוכנית.

יצא ארוך!הייתי צריכה לחלק את זה לשניים!

ת"ב

הפרק הקודם		הפרק הבא