כוח הקסם היהודי

בס"ד

לרגל עליית הסדרה JUDA, אל תשכחו מי היה הראשון שדיבר איתכם על מיתולוגיה יהודית ;)

דפיקה בדלת הקרוואן העירה את גולדי מנמנום קליל של בוקר על הכורסה העבשה בביתה. גולדי, או "אמא של עומר" כמו שהיא קראה לעצמה, קמה בעצלתיים וניגשה לעבר הדלת. היא הושיטה את ידה המקומטת לעבר הדלת ונגעה בה בעדינות. הדלת נעשתה שקופה לרגע, אך רק מצד אחד כך שרק גולדי הייתה יכולה לראות מי ממתין לה מעבר לדלת אך הצד השני לא ראה דבר. גולדי החליטה שהאדם העומד שם אינו מסוכן ופתחה את הדלת.

"שלום," היא אמרה כשהאדם, שהיה נראה כבן ארבעים וחמש או חמישים, נכנס בסערה הביתה.

"איפה הוא?!" הוא צעק, "איפה הבן שלך?! איפה הבן שלי?!"

"מי אדוני?" שאלה הזקנה חלושות.

"תסתכלי עליי! תסתכלי! הביטי בי!!" צעק אליה הגבר, "את לא מזהה אותי? את באמת לא?"

"צר לי," אמרה גולדי, מנענעת בראשה בעדינות, "אך אם לא תאמר לי מדוע באת הנה אאלץ לגרש אותך."

"נו, בחייך, גולדי!" צעק האדם.

"אני לא גולדי," אמרה גולדי בנחישות.

האדם הוציא תמונה קסומה מכיס גלימתו, בה נראו גרסה צעירה יותר שלו ושל הזקנה עומדים מתחת לחופה, צוחקים ומאושרים, ומנופפים לעבר האישה המבוגרת שהחזיקה את התמונה בעדינות.

"את לא מזהה אותי? אותך? את התמונה? את לא זוכרת אותי, גולדי? אני בעלך, ישראל רהב!"

גולדי שמטה את התמונה והביטה בהשתוממות בגבר. "אתה לא ישראל רהב," היא אמרה לו, "עומר סיפר לי על ישראל רהב וכמה שהוא אדם לא נחמד בכלל. הוא דיבר על אדם זקן מאוד, ואתה יכול להיות אחיו של עומר לפי מראך החיצוני. צא מפה!"

"אחיו של עומר?" אמר ישראל בבלבול, "נדמה לי שהגזמת. אמנם אני נראה צעיר בארבעים שנה אבל כדי להגיע לגילו של עומר אני אאלץ להיות צעיר בארבעים שנה נוספות."

"החוצה!" צעקה הזקנה.

"לא, את חייבת להבין, זה בגלל סוד הקסם היהודי, לכן אני נהיה צעיר פתאום... נו, את לא מזהה את עצמך בתמונה?"

גולדי סירבה להאמין.

"גולדי, אני אוהב אותך, בבקשה..." אמר ישראל על סף דמעות, "תני לי עוד הזדמנות..."

גולדי הצביעה אל הדלת, מסמנת לישראל לצאת. ישראל הביט על אצבעה ובחן את הטבעת שענדה.

"מוזר, זו לא טבעת הנישואין שלנו," הוא אמר, "מאיפה יש לך אותה?"

גולדי לא הוציאה מילה וישראל יצא מהבית בעצב.

כמה שעות לפני כן ישראל ישב בחדר ההגיגיות יחד עם הגולם אותו יצר במו ידיו. ישראל הכיר את החדר וידע בדיוק מה כל הגיגית מכילה, ולכן החדר לא עניין אותו במיוחד. מה שכן עניין אותו הייתה האפשרות לראות ולשמוע את כל מה שקורה בעפלים בעזרת כלים מיוחדים שיהו בחדר, או "הגישה לארכיונים" כפי שכינו זאת אנשים מסוימים. כך ישראל זיהה את אילון מלמד בזמנו, וכך נמנעה כניסתם של קרן גוטליב ואריאל איינשטיין לחדר ההגיגיות לפני שנים רבות כל כך. וכך גם ישראל שמע יום אחד ממשרדה של המורה שרית גורביץ' את הדבר הבא:

"איך זה יכול להיות? איך הוא חי איתה כל השנים האלה ולא ידענו את זה? ואיך בכלל היא הגיעה לשם?" שמע ישראל את קולו של הילל, קול שלא שמע זמן רב. מה הוא עושה בעפלים?

"מי זאת הגולדי הזאת בכלל?" שאל אותו קול של אישה צעירה.

"היא הייתה חלק מהטריו הזה שלי ושל ישראל, עוד כשלמדנו בהוגוורטס," אמר לה הילל, "ואני סיפרתי לה בזמנו... אני המלצתי לה לצאת... נו, סיפרתי לך על הערב ההוא שלנו? הערב האחרון שלה?"

"עם השיקויים, כן," ענתה הבחורה. ישראל הרגיש שהוא משתגע. מה זה הלילה עם השיקויים? הוא באמת זכר שבלילה לפני שגולדי נעלמה היא באה הביתה והייתה קצת שיכורה, והוא בדק שלא קרה לה דבר, הרי גולדי לא השתכרה מעולם. הוא ביצע עליה מספר בדיקות שהראו שהיא לא בהריון או משהו מסובך כזה או אחר, ובאותו הלילה הוא הבין שכנראה מהו בו לא היה בסדר. הוא התעסק יותר מדי בבניית חדר ההגיגיות הזה ופחות מדי זמן בגולדי. הרצון למצוא מישהו, מעין 'היורש של רהב' שימשיך אותו במאבק על הסוד יחד עם שמירה על עפלים, קצת השכיח ממנו את גולדי. ולכן, כדי לוודא שאכן יהיה יורש כזה וכדי להוכיח את אהבתו לגולדי הוא עשה משהו שהוא לא מתגאה בו וניצל את העובדה שגולדי הייתה קצת שיכורה... ובמחשבה שנייה, הוא לא הוכיח לגולדי שום דבר אלא רק לעצמו. וכששמע את הילל הוא הבין, לפחות באופן חלקי, מדוע גולדי חזרה שיכורה באותו הלילה ונעלמה ביום שאחרי. מאז, השאלה האם יש לישראל יורש או לא נותרה פתוחה... עד ששמע את המשך השיחה של הילל עם הבחורה ההיא.

"אז זה היה רעיון טוב לגייס את עומר," אמר הילל, "בלי ספק. ועכשיו הוא ישן שנת ישרים. אני מקווה שהוא יעמוד במה שמצפה לו. לא נראה שעוברים עליו ימים קלים עכשיו, או בכלל אי פעם בחייו. אני ממש דואג לו."

"יכול להיות שמישהו פה מפתח רגשות אבהיים?" הקניטה אותו האישה הזאת. אבל מי זה העומר הזה? השם היה מוכר לישראל מאיפשהו. מה, עכשיו להתחיל לעבור על הארכיונים שיש לו בחדר ההגיגיות? בוואי יש המוני עומרים שלומדים בעפלים בזה הרגע.

"כן, לגלות שאימא שלך היא גולדי?" ענה קולו של הילל, "ובכלל, להיות בן לאימא כזאת? ועוד כל ההתעסקות עם הסוד? וכמה שהוא דואג לאילון הזה, כמה מסירות. בחיי, שיר, הילד הזה ראוי להערכה. לפרס מפעל חיים. והוא בכלל לא מבין שמה שהוא עושה זה כל כך יוצא מגדר הרגיל. יש לו לב זהב."

"ולכן אתה רוצה לגייס אותו," אמרה הבחורה שישראל הבין ששמה שיר.

"תראי..." ענה הילל, "כשאת אומרת את זה ככה זה נשמע כאילו אני רוצה לנצל אותו, אבל אין בזה שום דבר רע. באמת. הוא גם בעניין."

"אחרי ששכנענו אותו," ענתה שיר.

"כן, מה שכנע אותו בדיוק?" שאל קולו של הילל.

דפיקות על דלת המשרד השתיקו את שיחתם וישראל שמע צעדים.

"אני מתנצלת על ההפרעה," הוא שמע את קולה של שרית גורביץ', "אבל זה המשרד שלי והשעה מאוחרת, אז..."

"כן, סליחה, סליחה, אנחנו נמשיך את השיחה במקום אחר," ענה הקול של שיר ומאז ישראל לא שמע עוד את קולם.

"נו, אז משתלם להיות זקן משועמם," אמר ישראל לגולם שעמד בחדר והשקיף אנה ואנה.

"מה שתגיד, אדון," ענה הגולם בשיעמום, "נהנת?"

"אין לך מושג כמה," ענה ישראל, "גיליתי שהילל מתכנן איזו פעולה מחוכמת עם בחורה אחת ועם איזה עומר אחד, שמסתבר שהוא הילד שהיה עם אילון מלמד."

"אה, אני זוכר את עומר," ענה הגולם, "סיפרתי לך על התיאוריה שלי שעומר בעצם מאוהב באיל-"

"-אז מה גיליתי?" קטע אותו ישראל, "עומר הוא הבן של גולדי! גולדי! איך זה ייתכן? היא נעלמה לפני שנים! הוא יכול להיות הנין שלה! ובנוסף, אם לגולדי יש בן, מי כבר יכול להיות אבא שלו?"

"א...אתה?" היסס הגולם.

"כן!" צהל ישראל, "אתה קולט? כל הזמן הזה הוא היה פה ובכלל התמקדנו באדם הלא נכון!"

"מה זאת אומרת האדם הלא נכון?" שאל הגולם, "אבל אילון גילה את הסוד ו..."

"ולא אכפת לי! הוא רק עזר לנו! אבל עכשיו יש לי את היורש שלי!" התלהב ישראל, "וגם יש לי את גולדי... זה הזמן לברר איפה עומר הזה גר. מה השם שלו?"

"עומר לוי כמדומני," ענה הגולם, "ואם הוא ישן אתה יכול לצאת מחדר ההגיגיות ולהביט בו."

ישראל צחק. "זה מסוכן מדי. תברר איפה הוא גר. אני אפגוש את גולדי קודם."

קרני השמש חדרו דרך האוהל שבו עדנה ישנה והעירו אותה. היא הייתה לבדה משום מה. אולי האחרים כבר יצאו החוצה? אבל כשהביטה סביבה היא לא ראתה סימן לכך שרומי ושיר הגיעו לאוהל גם הן. היא התארגנה, התלבשה ויצאה מהאוהל, מגלה שאין איש סביבה.

עדנה ידעה שאם היא תצעק או תקרא עלולים לשמוע אותה גורמים עוינים, ולכן היא החליטה לצאת לסיור קטן בשטח. אבל לפני שהספיקה להתרחק היא ראתה את תיבת העץ המסתורית נפתחת פתאום, ולתוכה נכנס משהו מהיר ומטושטש שעדנה לא הספיקה להבין מה זה כי התיבה אמנם נשארה פתוחה, אבל המשהו הזה נעלם בתוכה.

"משונה ביותר," עדנה אמרה והביטה לתוך התיבה. היא לא ראתה דבר, אך כיוון שהייתה קרובה מדי היא נפלה פנימה ומצאה את עצמה במקום סלעי ואדמדם. שמיים בצבע מנטה נפרשו מעליה, וסביבה המוני שדים וארבעה בני אדם - דודו, שת, ניר ועומר שנראה כאילו נחת שם לא לפני זמן רב. אז מסתבר שהוא היה המשהו הזה.

שד יפה תואר התקרב לעומר ההמום והמבועת. דודו ושת היו מעולפים, וניר הביט בבעתה במתרחש מבלי לעשות משהו.

"אני אהרוג אותך!" צעק השד יפה התואר. הוא אמנם נראה כמו גבר מלבב ואטרקטיבי, אך היו לו רגלי תרנגול. הוא נראה כועס במיוחד. עדנה לא אהבה לראות אותו כשהוא כועס. זה עשה לה עצוב בלב. היא רצתה שיהיה שמח. היא הייתה מוכנה לעשות בשביל הגבר הנאה הזה הכל, ה-כ-ל! עדנה התקרבה אליו מבלי משים, מוכנה להרוג את עומר אם זה מה שהוא רוצה. היא שלפה את שרביטה וכיוונה אותו אל עומר, מתחילה לבטא את מילות הלחש: "אבדה-"

השד פתאום הביט בעדנה בפליאה, ומיד הוא שינה את צורתו לגבר אחר שעדנה הכירה - בעלה שנשאר בבית. אמנם הגבר הקודם היה נאה, אבל עדנה מעולם לא אהבה מישהו כמו שאהבה את בעלה.

"עדנה שלי," הוא אמר לה בקולו המשגע, "בואי אליי, אהובתי..."

"אני באה," היא אמרה לו והתקרבה אליו כמהופנטת, "אני באה..."

בהתחלה עומר תהה איך היא הגיעה לשם פתאום, אבל אז הוא פשוט נרגע שהיא הסיחה את דעתה של לילית. הוא לא ידע שלילית יכולה להיראות כמו גבר אם היא רוצה.

"עדנה, הילד הנפשע הזה, צריך להרוג אותו..." אמרה לה לילית, "את תעשי את זה בשבילי?"

עדנה עפעפה בריסיה והרימה את שרביטה.

"כן? נהדר!" אמרה לילית בהתלהבות ונשקה לעדנה על הלחי. השרביט של עדנה הצביע לשמיים ועדנה החלה לסובב אותו במעגלים הולכים וגדלים בצורה ספירלית.

"אה... עדנה שלי..." אמרה לה לילית, עדיין לובשת את צורת בעלה, "מה את עושה?"

את המראה הזה עומר לעולם לא ישכח. מערבולת נוצרה בשמיים בהתאם לתנועות השרביט של עדנה, מלווה ברעמים חזקים, ועדנה צרחה בקול גבוה: "סנוי! סנסנוי! סמנגלף!". שמות המלאכים השומרים מפני לילית.

באותו הרגע ברק הבריק מעין המערבולת ומהשמיים צללו שלוש דמויות לבנות שנעו כה מהר שעומר לא הספיק לראות או לקלוט מהן דבר מלבד הצבע. לילית, ששינתה את המראה שלה בחזרה למראה הטבעי, החלה להיאבק בהם. דודו ושת המבולבלים התעוררו מעלפונם.

"קדימה! לצאת מפה!" צעקה עדנה לעבר חבריה לצוות, "כולם!"

עדנה החלה לצעוד לכיוון מסויים ועומר, ניר, שת ודודו צעדו אחריה מבלי לדעת לאן היא מובילה אותם. בשלב מסוים הם מצאו את עצמם במקום חשוך שהוביל אותם בחזרה ליער, למחנה שהקימו לצד התיבה שנותרה פתוחה. עדנה מיהרה לסגור את התיבה והחמישה התישבו על האדמה באפיסת כוחות.

"וואו! מה זה היה?!" שאל עומר בבלבול.

"כן ניר, מה זה היה?" שאל שת את ניר, "אני אולי הייתי תחת השפעתה של לילית, אבל עדיין הייתי מודע למתרחש סביבי. ואמנם שיקול דעתי היה מוטעה ולכן לא עצרתי אף אחד אלא פשוט צפיתי מהצד כי, כאמור, לילית הפנטה אותי, אך לא זכור לי שהיא עשתה זאת גם לך."

"על מה אתה מדבר?" היתמם ניר, "למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שבשעה שלילית עמדה לתקוף את עומר אתה עמדת מהצד ולא עשית דבר, ניר," אמר שת בתקיפות.

"העיקר שכולנו בריאים ושלמים," אמר דודו בחיוך גדול.

"כן, אל תלכו לבד ככה," אמרה להם עדנה, "ותתנו לנשים לנהל פה את העסק."

"speaking about ladies," אמר שת במבטא בריטי רהוט, "איפה שיר ורומי?"

"ואיפה הילל?" שאל עומר, "איפה כולם? מה קורה פה בכלל?"

"אני לא יודע," אמר שת, "היחידה שנאי מצפה ממנה אולי לדעת משהו היא עדנה..."

ניר זע באי נוחות כתוצאה מהמבט החודר ששת נעץ בו כשדיבר.

עדנה משכה בכתפיה. "אני לא יודעת. לא חשבתי שאיאלץ להתמודד עם דבר כזה."

"אין תיעוד לאירוע כזה בארכיונים האלה או משהו?" שאל דודו.

"האמן לי, דוד, מלבד לילית עליה שמעתי ולכן גם הצלתי אתכם ממנה, אינני יודעת דבר על המערבולת השחורה שהתקדמה לעברינו ופיזרה אותנו לכל עבר. אם כי יש לי השערה, אבל אני לא רוצה לומר מה שעלול להיות לא נכון."

"כן, זהו, איך ניצחת את לילית?" שאל שת, "מה בעצם עשית שם?".

"היא קראה למלאכים שהם המגנים שלנו מלילית," אמר עומר פתאום.

שת, דודו וניר הביטו בו בפליאה. "מאיפה אתה יודע את זה?" שאל ניר.

"זה... זה קשור לאיפה שהייתי," אמר עומר וסיפר להם את כל מה שעבר ואת כל מה ששמע משרו של ים, וגם קצת על נעמה שהחזירה אותו. טוב, כמה פרטים על נעמה הוא היה מעדיף לשמור לעצמו, כמו התחושה החמימה שמילאה אותו בכל פעם שראה אותה. לא סתם לילית בחרה להתגלות בפניו בדמות נעמה. אבל הרי לילית מוליכה שולל אוהבים, וזו אינה אהבה. עומר יודע איך אהבה מרגישה. הוא אהב בעבר. אז מה זה הרגש הזה?

"אז זאת השדה שראיתי! זאת השדה שניסתה להציל אותי!" הסיק ניר, "השדה בברדס! זו נעמה!"

"אז אתה אומר שזה אשמ..." החלה עדנה לומר אך היא עצרה את עצמה. "להערכתי מסוכן לקרוא לו בשמו. זה עלול להרגיז אותו."

עומר השמיע נחרת צחוק. "כן, כאילו שמה שהילל ואילון עשו לו לא הרגיז אותו מספיק."

"אני ממליצה לך לא לזלזל בכוחם," העירה עדנה, "ובכל מקרה, זה הוא אחראי... הכל מסתדר לי עכשיו. כן, הוא הפריד אותנו. הוא זרק אותך למים כדי... ובכן, לא יודעת למה."

"יש לך השערה?" שאל שת.

"כן," ענתה עדנה ולא פרטה.

"נו? מה ההשערה? תגידי לנו, ואז נדון על זה!" התחנן דודו.

עדנה גלגלה עיניים. "בסדר דוד, רק כי ביקשת. להערכתי, רהב הזכיר לעומר שייתכן וזה שעומר לא טבע קשור לאביו. לכן יכול להיות, וזו השערה בלבד, שאולי אשמדאי רצה לעשות זאת כדי לברר מי אביו האמיתי של עומר. הרי אימך היא גולדה רהב, נכון?"

עומר הניד בראשו בקשיחות.

"עומר, אימך היא גולדה רהב, עליך להשלים עם זה. אז מי אביך? המחשבה הטבעית היא ישראל רהב, וזה משעשע בגלל שם משפחתו של ישראל. בכל זאת, רהב זה שרו של ים. אבל אין לישראל איזשהו כוח מיוחד של הישרדות במים. אז למי יש כוח כזה? מי היה יכול להכניס את אימך להריון? וגם היא אישה מבוגרת, כידוע, וכשנולדת היא עברה את גיל הבלות, לכן בהכרח חייב להיות מעורב גורם של-"

"עדנה, די," אמר עומר, "תפסיקי להתעסק לי ככה בחיים האישיים. די. זה מעצבן אותי."

"אה, זה כי אני ביקשתי שהיא תגיד את ההשערות שלה," לקח דודו את האשמה.

"אבל בכל זאת יש גבול וצריך לדעת מה כן צריך להגיד ומה לא! קצת טאקט, בחייאת!" צעק עומר ונעמד בזעם.

רק ניר הביט במתרחש בשתיקה.

"ניר, אתה נראה לי אחד שיודע," אמר שת ולא הוריד את עיניו מניר לרגע.

"די כבר, שת! מה יש לך ממנו? מה המורה ניר כבר יכול לעשות לי?!" התעצבן עומר, "הוא פה כדי להגן עליי! הוא לא יעשה לי או לאף אחד אחר משהו רע! תפסיק! נכון שלא תעשה לי שום דבר רע, המורה?"

ניר נבהל כשעומר הפנה אליו את השאלה הזאת והוא רק הנהן נמרצות, רואה לנגד עיניו את אשתו ליטל לאחר לידת התאומים הצפויים להיוולד להם. הוא עזב אותה רק כשבוע לאחר הלידה וחזר לאחור בזמן. הוא חייב לחזור לשלום. אבל האם הוא יהיה מוכן לסכן את עומר, כמו שאשמדאי ביקש ממנו? והאם "ביקש" היא המילה הנכונה?

"בכל מקרה," אמר שת, "אני לא מוריד ממך את העיניים לרגע, אליהו."

"אז אתה תשתעמם," ענה ניר בקור רוח, "כי אני לא כאן כדי לעשות דברים יותר מדי, לוינסקי."

"בואו נירגע ונאכל משהו, זה ימריץ את הפעילות המוחית," אמרה עדנה ושלפה את שרביטה כדי לזמן אוכל מהאוהל. עומר הביט בשרביט שלה בצער ואז בטבעת שענד על אצבעו.

"מה הקטע של הטבעת הזאת?" הוא שאל בתוגה. אף אחד לא ענה לו.

"מה הקטע של הטבעת הזאת?" שאלה רומי בעודה בוחנת את הטבעת שעל אצבעה. גם הילל בחן את הטבעת שעל אצבעו.

"כן, למה אתם פשוט לא עושים קסמים רק עם היד?" שאל ענבר והדגים להם כיצד הוא מוציא מים מתוך ידו שהייתה חסרת טבעת או שרביט.

"יופי ענבר," התלוננה רומי בסרקסטיות, "עכשיו אנחנו צריכים למצוא את כולם. איך נעשה את זה?"

"נסתובב ונחפש אותם? בטח היער ענק," אמרה שיר, "הייתי מציעה להגיע לקואורדינטה אבל אני לא יודעת איפה היא."

"מה אתם מחפשים?" שאל ענבר.

"זהו, שאנחנו לא יודעים," ענה הילל, "אנחנו כאן כדי ללמוד על טיבו של סוד הקסם היהודי, והרמז היחיד שלנו הוא נקודת ציון כלשהי. אנחנו לא יודעים מה יש שם או מה מחכה לנו, אבל אנחנו רק יודעים איפה זה. טוב, ידענו. המיקום המדוייק יה רשום לנו על דף אבל אין לנו אותו. אנחנו קצת אבודים."

"אז נכשלנו?" שאלה רומי בעצב.

"לא!" הכריזה שיר, "בטח יש איזה לחש איתור שיעזור לנו למצוא את השאר, אם הם עוד בחיים."

רומי החווירה. "את אומרת שיכול להיות ש-?"

"אנחנו לא יכולים לדעת רומי," ענתה שיר, "תהיי רציונלית. כולנו נשארנו בחיים רק במזל."

"חוץ ממני," העיר הילל.

"בסדר, כי אתה פריק," הפטירה לעברו שיר והמשיכה לדבר, "אבל בכל מקרה אנחנו אמורים למצוא איזשהם שרידים או משהו. לו רק היה לנו איזה חפץ שלהם שנוכל להשתמש בקסם מאתר עליו..."

"ובכן מה אתם יודעים," אמרה רומי, "במקרה יש לי כאן את ה..."

היא מיששה את גלימתה בקדחתנות, מצפה למצוא שם דבר מה, אך לא היה שם דבר מלבד השרביט שלה.

היא חשה פתאום דגדוג מוזר בבטן, כזה שהתחזק כשהיא פנתה לכיוון מסויים.

"אממ... הילל, אתה מכיר לחש לכאבי בטן?" היא לחשה.

"אני יכול לעזור!" הציע ענבר אך שיר היסתה אותו.

"יכול להיות שהם מנסים לאתר אותנו, ולא להפך," היא חשבה, "הרי הם לא טיפשים... בוודאי יש להם דרך. רומי, מה בדיוק את מרגישה?"

"כשאני מסתכלת לשם," אמרה רומי ופנתה לאיזשהו כיוון, "הדגדוג בבטן שלי חזק יותר מאשר אם אני מסתכלת לשם,"" היא אמרה והביטה לכיוון ההפוך במאה ושמונים מעלות.

"אז תובילי אותנו בעקבות הדגדוג," אמרה שיר, והיא, הילל וענבר הלכו בעקבות רומי.

"זה אמור לגרום לה להגיע אלינו," אמרה עדנה שהחזיקה בבקבוק הבושם של רומי שהיה באוהל שלה, מניפה את שרביטה כה וכה סביב הבקבוק.

רומי הובילה את חבריה בנפתולי ומעבי הג'ונגל, כשהילל וענבר משתמשים בקסמיהם כדי לסלק חיות טרף שונות.

עדנה עצמה עיניים והביטה בבקבוק בריכוז, מנענעת אותו קלות וכך גם את הנוזל.

"ז'עאלה הולאנא!" קראה עדנה.

רומי החלה לרוץ פתאום.

"ר-רומי! עצרי! זה לא בטוח!" קרא אחריה הילל, והוא, שיר וענבר רצו אחריה כשענבר נזהר שלא יקרה כלום לשורש שחיבר אותו לאדמה.

לתוך האוהל שבו עדנה הייתה נכנס עומר.

"עדנה! אני שומע צעדים!" הוא הודיע.

"נהדר, אלו בטח הם. אם תראו אותם ואת הרגליים שלהם ותוודאו שאלה אינן רגלי עוף תוכלו להסיר את לחשי ההגנה," ענתה עדנה בלי להסיר את העיניים מהבקבוק שריחו שיכר את עומר.

כשרומי נעצרה פתאום, סתם כך באמצע הג'ונגל, השאר הביטו סביבם.

"רומי, לאן הבאת אותנו?" שאלה שיר בייאוש.

"הי, תראו!" אמר ענבר ופתאום הופיעו שאר חברי המשלחת יחד עם המחנה שארגנו בינתיים, וגם התיבה עמדה באותו מקום, סגורה ומסתורית.

"רומי!" קרא עומר באושר כשראה אותה.

"עומר!" צעקה רומי גם היא ורצה לעברו, מחבקת אותו, "אתה בסדר! כולם בסדר!"

הילל ושיר ניגשו לעדנה והחליפו איתה כמה מילים קצרות, ורק ענבר נשאר לבדו, מביט בבלבול על מה שקורה.

רומי ניגשה לענבר.

"בוא תצטרף," היא אמרה לו בחיוך, "אני אכיר לך אותם."

בלילה, כשישבו כולם סביב האש ואכלו את ארוחת הערב, כל חברי הצוות עדכנו אלה את אלה במה שעברו וגילו.

"וככה ענבר הציל את חיי," סיימה רומי את סיפורה.

"יפה מאוד ענבר, אני בטוח שתוכל להיות לנו לעזר," אמר שת בחיוך. ענבר נראה ממש מרוצה מעצמו וכולם הביטו בו בהתמוגגות, בכל זאת לא בכל יום פוגשים אדן שדה. טוב, כמעט כולם הביטו בו באושר. עומר הביט בו בפנים חמוצות. הוא לא בטח בחבר החדש, במיוחד בהתחשב בעובדה שיומיים קודם לכן הוא ניסה להרוג את חברתו הטובה...

"טוב, עברו עלינו ימים לא פשוטים," אמרה שיר ונעמדה, "הגיע הזמן שכולנו נלך לישון אחרי שאכלנו, נרגענו והתעדכנו. בכל זאת, אנחנו כבר כמעט ארבעה ימים בג'ונגל הזה ולא ממש היינו רגועים עד עכשיו."

"ארבעה ימים?!" שאל עומר בחוסר אמון, "איך הזמן פה זז כל כך מהר?"

"תחשוב על זה שרוב הזמן הזה אני והילל היינו דבוקים לעץ, רומי וענבר הסתובבו בכל היער כדי למצוא אותנו, ניר היה בהר של מלך השדים... היינו עסוקים, אפשר לומר, וגם אתה. אז כדאי שנאגור קצת כוח לקראת מחר. אין לי בעיה לשמור ראשונה בלילה."

"אם את מתעקשת את יכולה לשמור," ענה לה הילל שנעמד גם הוא, "למרות שאין באמת צורך כי יש לנו לא מעט לחשי הגנה מורכבים."

לאחר שסיימו להקים את המחנה והכל שכבו לישון (הבנות באוהל הבנות המפואר והמאובזר שנראה מבפנים כמו סוויטה מפוארת במלון והבנים באוהל הבנים שהיה קצת יותר צפוף) מלבד שת שהחליט שיישאר ער הלילה ויביט בניר כדי שלא יעשה בעיות, יצאו הילל ושיר לעבר התיבה, מביטים בה ותוהים על קנקנה.

"אז זו הנקודה, לכאן הובילו אותנו," אמר הילל בהתרגשות מסוימת, "ואנחנו גם יודעים מה יש בפנים..."

"וגם גילינו מי המקור, עכשיו אנחנו צריכים איכשהו לשוחח איתו בצורה מפוייסת שתסביר לו את הכוונות שלנו," הסבירה שיר, "ומן הסתם הוא יישמח לראות אותך... בכל זאת, הכוח שלך... שלו... אני כבר מבולבלת."

"בצדק," אמר הילל, "עברו עלינו ימים לא פשוטים. אבל אני ממש מרוצה מהצוות שגיבשנו."

הוא העיף מבט לעבר אוהבל הבנות. "עדנה הזאת, אימא של כולם, מבוגרת אחראית."

שיר צחקה. "חשבתי שאנחנו ננהל את המסע הזה," היא אמרה, "אבל מסתבר ש..."

"טוב שהיא פה," אמר הילל, מלטף את זקנו הצרפתי שבינתיים גדל פרא בימים האחרונים, "בכלל, סיפור ההצלה הזה שלה... והשדים... נכנסנו לזה עמוק מדי. לילית נשמעת מאיימת, ונעמה... מה הסיפור שלה?"

במרחק מה מקרחת היער בה היה המחנה, עמדה נעמה בעלת הברדס. היותה שדה איפשר לה לראות את המחנה ולשמוע, אך היא לא הייתה יכולה להיכנס ולהתערב. היא התבוננה מהצד בשיחתם של הילל ושיר על אודותיה, מקווה שלא יאונה לעומר כל רע. בכל זאת, כשגולדי הייתה בהר השדים של אשמדאי לפני 16 שנים, כשהייתה בהריון עם עומר, נעמה הייתה השדה שאירחה לגולדי חברה. היא צפתה בתהליך דעיכתה של גולדי, שנכנסה להר השדים כאישה חזקה, אמיצה ונחושה, וראתה איך לאט לאט היא נהיית מטושטשת יותר. בסופו של דבר, אחרי כמעט שישים שנה, גולדי יצאה משם. היא לא ילדה כל הזמן הזה, אבל אם עכשיו עומר נמצא שם זה אומר שגולדי ילדה בשלום...

הילל ושיר הביטו לעבר אוהל הבנים.

"עומר," אמר הילל, "דברים לא פשוטים עברו עליו."

"יכול להיות שאבא שלו הוא באמת אשמ... מלך השדים?" שאלה שיר.

"אני לא יודע," ענה הילל, "בכל מקרה, הסיפור של ניר לא היה ברור כל כך... משהו על זה שהמלך רוצה לפגוש את עומר. אבל זה תמוה, הוא לא אמר למה, וזה נראה לא בטוח. והוא עדיין מתעקש על זה."

"נסמוך עליו," אמרה שיר, "בטח ניר יודע משהו שאנחנו לא יודעים, אבל זה לא משהו רע. הרי תפקידו הוא לשמור על עומר."

"ומה אם מלך השדים הוליך אותו שולל?" הקשה הילל, "בכל זאת, שדים אינם יצורים טובים. ראית את לילית."

"ראית את נעמה," ענתה שיר, "ובכל זאת, זה הטבע שלהם. אי אפשר לשפוט אותם על משהו שאינם שולטים בו."

"אז את אומרת שהם אינם אשמים?" שאל הילל, "זה שהם רעים מטבעם אומר שאי אפשר לשנות אותם, או שעלינו להניח להם לבצע את זממם?"

"אתה מאשים אותם במשהו שזו לא אשמתם!" ענתה שיר.

"אבל זו כן. אמנם הם לא שולטים ברוע המובנה בהם, כי הם פשוט רעים, אבל זה חלק ממה שהם עושים," ענה הילל.

שיר נאנחה. "זוא נסכים שלא להסכים," היא ענתה לו, "יש בזה דיון אידאולוגי עמוק. האם הכל שפיט או לא?"

"רצית דיון ערכי, לא?" הילל חייך לעברה. שיר חייכה לעברו בחזרה.

"אתה יודע," היא אמרה לו, "זה ממש מוזר שאתה כאילו בן 93 והכל, אבל אני מתנהגת איתך בצורה ממש..."

"מה?" שאל הילל.

"לא יודעת," ענתה שיר, "אני לא יודעת, הילל בן שחר. בחרת לעצמך שם מגניב בלי צל של ספק."

"בלי צל של ספק זה ביטוי ארוך מידי," נאנח הילל, "וזה עושה אותי עייף. בואי נקצר אותו. מעכשיו נגיד רק 'בלי צל של', בלי המילה 'ספק' בסוף."

"בוא נקצר את זה עוד," צחקה שיר, "ונגיד רק בלצ"ש."

הילל צחק ודחף את שיר בעדינות. שיר החזירה לו דחיפה.

"מה הקטע של הטבעת הזאת?" היא הצביעה על הטבעת השחורה שענד, "זה באמת נוח יותר?"

"אני חושב שכן," ענה הילל, "וגם נעמה צדקה. כמו כל דבר במדינה שלנו, גם עולם הקוסמים שלנו מושפע מעמיתו הבריטי. בית הספר מחולק לארבעה בתים, כולם מסתובבים עם שרביטים ומטילים לחשים בלטינית."

"חוץ מאבדה קדברה, שזה בארמית," ציינה שיר.

"כן, אבדא כדברא, תאבד כמו שאני מדבר, מצמרר..." אמר הילל, "וגם לפי מה שעדנה סיפרה היא השתמשה בלחש בערבית כדי לזמן אותנו בעזרת בקבוק הבושם של רומי."

שיר הביטה לעבר אוהל הבנות, ועל ענבר שיישן בעמידה לצידו. הוא לא היה יכול להיכנס לאוהל כי הוא חייב להישאר מחובר לאדמה.

"רומי," היא אמרה, "עומר מאוהב בה קשות, אה?"

"מסכן," ענה הילל, "עכשיו הענבר הזה הגיע ועומר חש מאויים. טוב, הוא צריך להיות במצב רוח טוב לקראת מה שאת מתכננת לו מחר."

"מה אני מתכננת לו מחר?" שאלה שיר בתום.

"אם השדים האלה כל כך נחמדים ומסכנים, למה שלא נראה למלך השדים א עומר כמו שהוא רוצה?"

שיר צבטה את הילל בבטנו.

"איי!" הוא התלונן, "למה זה היה טוב?"

"זה כדי שלא תעקוץ אותי," חרצה שיר לשון לעברו והשניים החלו לצחוק.

"טוב, מה עושים מחר?" שאלה אותו שיר.

"נלך כולנו פנימה, למלך השדים, ונפגיש אותו עם עומר," אמר הילל, "וגם איתי. ואז סופסוף נגלה מה אנחנו אמורים לעשות..."

שתים עשרה שעות לאחר מכן, בתוך ההר של אשמדאי, עמדו כולם על אותה אדמה אדמדמה כשמעליהם שמיים ירוקים, מלבד ענבר שלא היה יכול להיכנס לתיבה כי הוא צריך להישאר מחובר לקרקע. מולם הוא עמד, בעל רגלי תרנגול גדולות, זקן ארוך עד הקרקע, עיניים שחורות ושקועות, קרניים ארוכות ומפותלות, אזניים מחודדות, כל גופו מכוסה בפרווה שחורה ועבה וכתר גדול על ראשו. אשמדאי, מלך השדים.

עומר הביט בחשש בהילל ושיר שעמדו מאחוריו. הם סימנו לו להתקדם לעבר אשמדאי שעמד מולם וחכך את ידיו זו בזו.

עומר צעד קדימה בחשש, צעד אחד לכיוון אשמדאי, בולע רוק ומזיע.

"אין לך ממה לפחד," אמר אשמדאי והביט בו מבלי למצמץ, "זה אתה, נכון? עומר? הבן של גולדי?"

"אני לא הבן של-" החל עומר לומר, אך בסתר ליבו אכן קינן בו החשש שזו האמת, שגולדי היא אכן אמא שלו. אם כך, אז מי אבא שלו? ישראל? או אולי היצור שעומד מולו? ואם הוא אכן בנו של אשמדאי, אז מה זה אומר על עומר? מה זה אומר על האנושיות שלו?

"הו, אתה כן בנה," מלמל אשמדאי בקול נמוך והושיט את ידו השחורה והבשרנית לעבר עומר. הוא נגע במצחו של עומר שנרתע מהמגע החם. אגודלו של אשמדאי ננעץ עמוק בבשרו ועומר כבר איבד שם את התחושה.

"תן לי להרגיש אותך... לחוש אותך..." הוא אמר, "אני רואה את זכרונותיך... אני רואה את אהבת חייך. אתה שמח שהוא נשאר בחוץ, כן?" הוא חייך, "אתה

 שמח שהיצור הזה לא נכנס לתיבה ושהשאיר אותך איתה. ככה אין לך תחרות עם היצור עם הזנב הקדמי..."

עומר בלע רוק. על מה אשמדאי מדבר? הוא מתכוון לספר לכולם על רומי? הוא רוצה לחשוף בפניהם את מה שעומר מרגיש? ש...?

"אני רואה גם אותו, את חברך הטוב, שלימד אותך אהבה מה היא. כן, אני רואה את אילון."

לימד אותו אהבה מה היא? על מה אשמדאי מדבר לכל הרוחות? מה הקשר בין אילון לאהבה? ולמה אשמדאי מדבר רק בחידות? 

"הוא... יש בו חלק מהכוח שלי... ואם הוא יאכל את השרביט הגלותי הזה הוא יחזור למקורות וכך גם כוחי שלי..." מלמל אשמדאי, ומבלי להוריד את ידו המפויחת ממצחו של עומר הוא הביט לעבר הילל.

"גם בך יש את הכוח שלי, איפה השרביט שלך?" הוא שאל את הילל. הילל לא היה יכול לעמוד בפני אותו קול מציק מסיוטיו שתקפו אותו בכל לילה.

"השרביט שלי איננו..." ענה הילל חלושות. הוא היה חיוור ועל סף עילפון. שיר אחזה בידו בעוז, שומרת עליו ומלטפת אותו בעדינות.

אשמדאי חזר להביט בעומר ועומר הביט בעיניו של אשמדאי. עומר לא ידע מה ציפה לראות בתוך עיניו של השד. אולי אש בוערת, זוהר אדמדם או עיניים חלביות ללא אישונים. מה שלא יהיהף הוא לא ציפה לראות עיניים חומות אנושיות כמעט כמו שלו.

אשמדאי הסיר את ידו ממצחו של עומר. עומר הרגיש את ליבו מפמפם בתוך ראשו במהירות.

"טוב," אמר אשמדאי ולקח צעד אחורה, "ראשית עליי להרגיע אתכם. שנינו נמצאים באותו צד של המתרס. כולנו רוצים שהכוח שלי יחזור אליי. לכן, למרות שהזכרתם את שמי לא מעט אמש, לא תקפתי אתכם וגם לא אתקוף."

שיר והילל החליפו מבטים, או לפחות ניסו. הילל סבל מכאב ראש נוראי בכל פעם שאשמדאי פצה פה.

"אני יודע מה את חושבת, יקירתי," פנה אשמדאי לשיר, "את קראת לי מלך השדים, או המלך, ולא נשאת את שמי. אבל אני מבחין גם בזה, כמובן. אני מבחין בכל דבר, יקירה. את יכולה לקרוא לי בשמי בלי לחוש ייסורים נוראיים."

"תודה על האישור באמת," ענתה שיר בסרקסטיות.

"הו, את מהלכת על חבל דק," ענה אשמדאי, "היזהרי או שאגלה להם את שמך האמיתי. אני יודע אותו. אני ידעתי הכל... מלבד השאלה אם עומר הוא בני או לא."

"ועכשיו אתה יודע?" שאלה עדנה.

אשמדאי הביט בעדנה, ואז בעומר שכבר נראה יותר בטוח בעצמו.

"לא," ענה אשמדאי, "אני עדיין לא יודע. אני לא יכול לקבוע אם הוא בני או בנו של הזקן הגנב ההוא, ישראל לייב פישר או ישראל רהב כמו שאתם קוראים לו."

"מה? מה זה אומר?" שאל עומר, "מה אני? מה אתה?"

"אני אשמדאי, מלך השדים, נעים מאוד," ענה אשמדאי בעצבנות, "ואתה... אני לא יודע. אני חושב שאף אחד לא יודע. בכל מקרה, אתם עזרתם לי ולכן אני אעזור לכם. אתם רוצים להיפטר מהכוח שלי ולהשיב לי אותו מבלי להיפטר מכוחות הקסם שלכם. היחיד שעשה זאת הוא בניהו בן יהוידע. הייתה לו טבעת, ממש כמו שיש לחלקכם, ובכל פעם שהוא לקח ממני את הכוח הוא עשה משהו משונה כדי להחזיר אותו... אני לא בטוח מה בדיוק. תיאלצו לשאול אותו."

"איך? איפה הוא נמצא?" שאל דודו.

"הוא חי בכלל?" שאל שת.

"אני לא יודע," ענה אשמדאי, "לא ראיתי אותו כבר שלושת אלפים שנה. תצטרכו למצוא אותו איכשהו ולהיוועץ בו."

"הוא יכול להיות בכל מקום בעולם," אמרה רומי, מבוהלת, "אם הוא בכלל איפשהו בעולם הזה... עם הוא עוד חי..."

"רגע," שת אמר, "לפי הסיפור של עומר, אתה ובניהו הייתם ידידים קרובים. הוא לא הסביר לך את השיטה שלו?"

"הו, אני ידעתי את השיטה שלו, על כך אין עוררין," התמוגג אשמדאי, "אבל הוא נעלם, ואיתו גם השיטה המפורסמת. אני עשיתי את שלי ועכשיו תורכם. החזירו לי את כוחי, הרי לשם כך באתם..."

הפרק הקודם		הפרק הבא