כל דבר שאני יכול כדי לעזור

פרק 12:

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת והאור רק החל לעלות. התיק של רון היה ארוז ומוכן על כתפו, שרביטו בכיסו וליבו דופק בעצבנות בחזהו.

"הערתי את הרמיוני, היא מיד יורדת" הארי אמר והם יכלו לשמוע צעדים יורדים במדרגות, ומיד אח"כ את דמותה הלבושה בפיג'מה, עיניים טרוטות מעייפות, כאילו לא עצמה אין כל הלילה, והיא העבירה משקל מרגל לרגל בעצבנות.

הארי חיבק את רון חזק, "בהצלחה. אני יודע שאתה יכול להיות הילאי מצוין. הרבה יותר מהלא יוצלחים האחרונים שיצא לי לאמן".

רון צחק, "אז לא לשכוח להשתמש באקספליארמוס?"

"אתה יודע שזה הכישוף המועדף עליי" הארי חייך.

"אני בהחלט יודע", רון אמר והשתחרר מהחיבוק.

הוא הסתכל על הרמיוני ובלע רוק, "להתראות הרמיוני" אמר וגירד בעורפו, לא יודע מה לעשות עם ידיו.

"בהצלחה" היא אמרה בשקט ונשארה לעמוד במקום.

הוא הנהן לעברה ויצא מכיכר גרימולד מס' 12, יוצא לרחוב על מנת שיוכל להתעתק.

הוא היה מאוכזב מהפרידה של הרמיוני. בחודש הקרוב הם לא יוכלו לראות אחד את השני או אפילו לשלוח מכתבים. 'אפילו לא חיבוק קטן?' חשב, הכעס מתחיל לפעפע בו, 'לקחתי את העצה שלה והיא עדיין כועסת? אי אפשר להבין או לרָצות אותה בכלל!' רגז עליה בתוך ראשו, מתעתק למשרד הקסמים.

---

'הארי וקינגסלי לא צחקו כשהם אמרו שהאימונים מפרכים' רון חשב בזמן שהוא נשכב על המזרן הדק והמיטה חרקה תחת משקלו. הוא כבר היה עמוק בתוך השבוע הראשון שלו. אומנם אמר לקינגסלי שהוא יכול להשלים את הפער, אך הוא לא ציפה את המהירות שהוא יצליח לעשות זאת. הכושר הגופני שלו היה מעולה, הודות לאימוני הקווידיץ', גם בזמן שהוא היה עדיין בהוגוורסט וגם לאחר מכן, וגם הודות לריצות הארוכות שהיה יוצא כדי להתיש את עצמו לפני השינה, מעלה את מספר הקילומטרים כל פעם כי הגוף שלו כבר לא התעייף בקלות.

מבחינת דו- קרב בשרביט, כבר ביום הראשון הוא ראה שהוא מיומן יותר מרובם המוחלט של המגוייסים, מחלקם אפילו בהרבה. אך ככל שעבר השבוע הוא פתח פער מהם, אך הם היו מאחוריו ולא להיפך. ולהפתעתו, אפילו את הלחשים החדשים שלימדו אותם הוא היה בין הראשונים שהצליחו לבצע.

למרות זאת, האימונים היו רחוקים מלהיות משחק ילדים וכל פעם הוא הרגיש שהוא מגיע לעוד גבול ביכולת שלו שלא ידע עליו.

השיעורים התיאורטיים היו קצת יותר קשים בשבילו והוא מידי פעם נשאר יותר מאוחר מכולם כדי לקרוא עוד וללמוד. לוגיסטיקה וטקטיקה היו לו קלים, הוא ידע לראות את ההיגיון מאחוריהם, את המהלכים העתידיים, בדיוק כמו בשחמט. אך שאר השיעורים, כמו היסטוריה של קרבות, יתרונות וחסרונות של לחשים וכדומה, היו לו קשים והוא נאלץ לחזור ולשנן את החומר, מפסיד שעות שינה.

חלק נוסף שהיה לו קשה היה הלחימה הפיזית, למקרה שהם יהיו ללא שרביט. אומנם הוא היה בכושר, אבל הוא חטף מכות פעם אחר פעם משאר המגוייסים, לא מצליח להגן על עצמו בצורה אפקטיבית. הוא יכל להחטיף מכות דיי טובות, אבל עד שהצליח להנחית אחת על הפרטנר שאיתו התאמן, כל פעם מישהו אחר, השני כבר הצליח להנחית בעצמו כמה אגרופים טובים על רון, הרבה יותר מאשר עם האדם שאיתו היה מתאמן לא היה רון. הוא חשב ששאר המגוייסים קצת יותר מידי נהנים להרביץ לו.

הוא זכר את התגובה הראשונה שלהם כשאמרו להם שהוא מצטרף לקורס, רובם המוחלט היה לא מרוצה וניתן היה לראות את זה על הפרצופים שלהם. הם חשבו שהוא נכנס ע"י פרוטקציות, מה שלא היה לגמרי לא נכון, ושזה לא הוגן שהוא לא היה צריך להתאמץ כדי להתקבל לקורס כמוהם, בנוסף הוא פספס כמעט חודש שבו הם קרעו את הצורה באימונים.

גם באולם השינה, גם במקלחות, גם כשהם התאמנו אחד על אחד, הם לא ניהלו איתו שיחה ידידותית. כשהוא נכנס לחדר הם הפסיקו את השיחה שלהם באמצע ונעצו בו מבטים לא מרוצים.

הוא חשב שאם הוא יראה להם שהוא נמצא שם בזכות ולא בחסד, שהוא באמת מסוגל להיות הילאי וידביק את הפער במהירות, היחס שלהם אליו ישתנה לטובה, אך זה לא קרה.

פעם אחת, כשהוא עמד להיכנס לחדר המשותף, הוא יכל לשמוע אותם מדברים. הם התלוננו שאם הוא היה כל כך רוצה להיות הילאי הוא היה חוזר על השנה השביעית שלו בהגוורטס ועושה את הכישופמטרי שלו, שהוא סתם רוכב על ההצלחה של החבר שלו, הארי פוטר, כדי להתקבל לקורס הזה, ושהוא לא באמת עשה דבר כדי לעזור להשמיד את וולדמורט. מישהו שם צחק שבטח הוא התחיל את הקורס באיחור כי הוא בדיוק שכב עם בחורה וחיכה לצלם של 'הנביא היומי' שיבוא ויפרסם את התמונה שלו בעיתון. רון יכל לשמוע את שאר האנשים שם צוחקים ברשעות.

למרות זאת, הוא העדיף להתעלם מההשפלה ובילה עם קבוצה קטנה של אנשים, שאומנם לא היה ניתן לקרוא להם 'חברים' אך לפחות הם לא היו מנוכרים אליו וניהלו איתו שיחת חולין.

זה הרגיש לו כאילו החודש הראשון נמתח ונמתח. לא היה לו שום קשר לעולם החיצון, הוא עבד קשה, מאמץ את הגוף והמוח שלו לגבולות חדשים. לפחות היה יתרון בכך שהיה מגיע כל לילה תשוש ויגע למיטה, והוא נרדם במהירות. במשך חודש שלם הוא חווה סיוט אחד ויחיד. נאנח בהקלה בינו לבין עצמו שלפחות לא התעורר בצעקות. הוא היה יכול לדמיין את התגובה של שאר המגוייסים.

לאחר חודש הוא היה הראשון בכיתה שלו. הוא התקשה להאמין בכך. הוא אף פעם לא היה הכי טוב בשום דבר, לא כשהארי פוטר והרמיוני גריינג'ר הם חבריך הכי טובים. הוא אף פעם לא היה בראש הכיתה, המקום הזה היה שמור תמיד להרמיוני. הוא לא רצה להודות בכך, אבל בין הסיבות העיקריות (אם לא העיקרית) שהוא עבד קשה והוציא את נשמתו בלמידה ואימונים, זה כדי שהיא תהיה גאה בו. עד כמה שכעס עליה, והוא עדיין כעס, היה אכפת לו מה היא חושבת. כל פעם שהוא ראה את דמותה מול עיניו, (וזה קרה בזמנים שהכי לא ציפה להם) הוא הרגיש שהוא מתחיל להתרגז עליה במחשבתו אך גם תודה על כך שדירבנה אותו ושני הרגשות הסותרים האלו התנגשו בתוכו, אך הוא תיעל את זה ויצא לריצה, גם אם הוא התאמן במהלך כל היום.

הוא התכונן לחופשה הראשונה שלו. אומנם זה היה רק 3 ימים, סופ"ש, אך זה היה עדיף מאשר כלום, במיוחד אחרי חודש ללא תקשורת עם חבריו או משפחתו. היום שבו היה היו צריכים לצאת נמתח ונמרח עד שהגיע הזמן והוא לקח את התיק שלו והלך לאזור שבו ניתן היה להתעתק. לאחר שניות בודדות הוא יכל לראות את כיכר גרימולד המוכר. 'בית' חייך כשמספר 12 הופיע מול עיניו.

הוא נכנס בשקט לתוך הבית, רוצה להפתיע את חבריו. הוא יכל לשמוע את הרמיוני והארי מדברים.

"את יודעת שהוא אמור לחזור היום" שמע את קולו של הארי.

"אני יודעת", קולה היבש של הרמיוני הגיע לאוזניו.

"את לא שמחה שהוא חוזר?"

"זה לא שאני לא שמחה, זה פשוט ש... פשוט לא אכפת לי". ליבו של רון נקמץ והוא נעצר במקום.

"מה בדיוק קרה ביניכם?"

"הוא פשוט אידיוט שאכפת לו רק מעצמו ולא אכפת לו במי הוא פוגע".

רון חרק שיניים והרגיש את דמו גועש. אחרי שעבד קשה כדי לגרום לה להיות גאה בו, עושה משהו עם החיים שלו והיא עדיין כועסת עליו?

רון קמץ את ידיו ויצא בשקט מן הבית, משאיר את הארי והרמיוני מאחוריו.

הוא התעתק לסמטת דיאגון, והלך לכיוון החנות תעלולים. להפתעתו, הוא ראה שעדיין היה שם אור למרות שהם היו אמורים לסגור לפני כחצי שעה.

הדלת הייתה נעולה והוא תיקתק עליה, רואה מהחלון את איימי מגיעה, בדיוק את מי שחיפש, מבט מופתע ושמח על פניה.

"רון!" קראה בהפתעה כשפתחה את הדלת ונתנה לו להיכנס.

הוא לא בזבז זמן והתכופף, מועך את שפתיו לשלה, דוחק את לשונו לתוך פיה.

היא נישקה אותו בחזרה, מזיזה את שפתיה כנגד שלו. הוא הוריד את תיקו מעל כתפיו והוא צנח על הרצפה ברעש.

איימי הניחה את ידיה על חזהו והתנתקה ממנו.

"שלום גם לך" אמרה לו, "חתיכת קבלת פנים, במיוחד אחרי שאתה הלכת לך להיות הילאי בלי אפילו 'להתראות'".

"לא חשבתי שזה ישנה לך".

"זה לא", משכה בכתפיה, "אולי קצת שעזבת, נהייה משעמם פה בלעדייך, אין לי למי לחפון את הישבן".

"את מוזמנת לעשות את זה עכשיו או מתי שמתחשק לך" חייך. "למען האמת, החודש האחרון היה מתיש מכל כך הרבה סיבות, אז אני אשמח לקצת שעשוע חסר משמעות, אם בא לך".

היא לפתה את ישבנו, מצמידה את אגנה למפשעתו, "לא יזיק לי קצת שעשוע" אמרה קרוב לפיו.

הוא ריסק את פיו כנגד שלה, תובעני. הוא התקדם, דוחף אותה לכיוון הדלפק והרים אותה. היא התיישבה על הדלפק הנמוך וכרכה את רגליה סביב ישבנו.

היא פתחה את הכפתורים של חולצתו, מעבירה את ידיה על חזהו.

הוא הרים את שולי גלימתה, לא טורח להפשיל אותה לחלוטין, חושף את רגליה. היא הניחה את ידיה על הדלפק, מרימה את אגנה מעט כדי שיוכל להוריד את תחתוניה ולזרוק אותם הצידה, הוא התמקם בין רגליה, איברו פועם. 

"זה השרביט שלך או שאתה שמח לראות?" אמרה בזמן שכרסמה את אוזנו.

"מקורי", אמר בציניות והוציא את שרביטו מכיסו, גורם לה לצחוק. הוא אמר את כישוף ההגנה ומונע היריון בקול צרוד.

הוא פתח את רוכסן מכנסיו, ומשך אותם מטה ביחד את תחתוניו.

באבחה אחת הוא חדר אליה, מנשק אותה בפראות. מכנסיו מופשלים סביב קרסוליו בזמן שפמפם לתוכה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.

גניחות ואנחות נשמעו בחנות הגדולה, עור פוגע בעור.

"פאק, אני קרובה" גנחה ורון הגביר את הקצב. כאשר הנחשול עבר בגופה, הוא יכל להרגיש אותה מתהדקת סביב איברו, ולאחר זמן קצר גם הוא גמר, שניהם נושמים בכבדות.

הוא יצא ממנה, עדיין רטוב, וניקה את עצמו. "תודה".

"תודה לך" היא נתנה לו נשיקה קטנה וירדה מן הדלפק, מנקה את עצמה. היא הסתכלה סביב ואז התייאשה וזימנה את התחתונים שלה (שהיו מתחת לאחת הכונניות) בעזרת לחש, "לא ציפיתי לזה".

"שמח להפתיע" הנהן אליה ורכס את מכנסיו. "נראה לי שאני אעלה לדירה של ג'ורג' לישון קצת" והוא הרים את התיק שלו שהיה ליד הדלת.

"אנג'לינה אצלו, ואתה יודע מה דעתו על זה", איימי הודיעה לו.

רון אכן ידע. אומנם לג'ורג' לא היה אכפת שרון מביא מידי פעם בחורות לדירה שלו, (למרות שהעדיף שיעשה את זה כשהוא לא בבית), הוא אפילו לא הסכים לו להישאר לישון אצלו באותו לילה שאנג'לינה נשארה לישון מכיוון שהם לא הרגישו בנוח עם זה. אנג'לינה לא נראית כזאת, אך היא אכן הייתה ביישנית, ואחרי פעם אחת שהיא קמה בבוקר כדי להכין תה וראתה את רון עם בוקסר בלבד עומד במטבח, ג'ורג' ביקש ממנו לא לישון בדירה בלילה שאנג'לינה נשארת לישון מכיוון שזה מביך את שניהם. רון הבין לליבו וכיבד את הבקשה שלהם.

"אני עומדת לסגור כאן", איימי לבשה את המעיל שלה ונתנה לו תפיחה על הישבן, "הגיע הזמן ללכת הביתה".

הוא הנהן ויצא לרחוב, מסתכל עליה נועלת. "לילה טוב" אמרה לפני שהתעתקה.

הוא נשאר לבד, לא רוצה לחזור הביתה. הוא שוטט לאט בסמטת דיאגון, כל החנויות היו סגורות. הוא הסתכל על חלונות הראווה, זוכר שלפני לא הרבה זמן רוב החנויות היו נטושות. ב1 בלילה הוא נשם עמוק והחליט שזה מספיק והגיע הזמן לחזור הביתה. מחזיק אצבעות שהארי והרמיוני כבר נרדמו.

הוא נכנס לתוך הבית החשוך וצעד בשקט במסדרון. הוא הניח את התיק שלו בסלון, רואה אור חלש מגיע מן המטבח. הוא פתח את הדלת המובילה למטבח והופתע לראות את הרמיוני לבושה בפיג'מה, ערה ונשענת על הכיור, בוהה בכוס חלב חם, אדים מסתלסלים מעל הכוס.

הוא התלבט מה להגיד ובסוף הלך על "היי" בטוח.

היא הרימה את מבטה בהפתעה, מעבירה את עיניה על גופו וגיחכה בזלזול.

הוא הסתכל על ארון זכוכית לידו, בודק את ההשתקפות שלו. השיער שלו היה מבולגן והלך לכל הכיוונים והחולצה שלו הייתה מכופתרת לא נכון ומקומטת. לא היה קשה לנחש מה הוא עשה לפני זמן לא רב.

הוא פרם את הכפתורים בחולצה והחל לסגור אותם בסדר הנכון ברוגז. נושף אוויר מנחיריו.

"נהנית?" הטתה את ראשה הצידה בעניין מזויף.

"מאוד" חשק שיניים.

הוא הרגיש עצבני וסובב אליה את גבו, פותח את הדלת בחזרה לסלון ואז חוזר על עקבותיו ומסתכל עליה. החודש האחרון היה סיוט, גם כשלא רצה לחשוב עליה, דמותה הכועסת עליו עלתה לנגד עיניו, מסיחה את דעתו בזמנים לא צפויים. למען הבריאות הנפשית שלו זה חייב להיפסק. "אולי דיי עם זה?" שאל בתסכול, "עד מתי זה ימשך?"

היא לא ענתה והוא הסתכל עליה באכזבה.

"אני מצטער, בסדר? התנהגתי כמו אידיוט והגבתי באופן מוגזם, לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה או לצעוק עלייך. את לא ילדה קטנה, למען מרלין, את הרבה יותר בוגרת ממני" גיחך, מנסה להקליל את האווירה ללא הצלחה. "לא חשבתי על מה שיוצא לי מהפה, יש לי נטייה לזה. סקס לא גורם לך להיות אדם בוגר יותר, ואת צריכה לעשות מה שנוח לך ומה שמתאים לך. וטדי בחור טוב, בערך, ואת לגמרי שווה את ההמתנה, אני בטוח שמה שאמרתי זה שטויות. אני מתנצל" ליבו דפק בעוצמה בחזהו והוא חיכה לתשובה ממנה.

היא הסתכלה עליו ונשארה בשקט, אך המבט הקשה עזב את עיניה.

"הרמיוני?" התחנן לתגובה.

"טדי ואני נפרדנו" אמרה בקול רועד.

זה לא מה שהוא ציפה לשמוע, "חשבתי שאת מחבבת אותו, למה נפרדת ממנו?"

היא הסיטה את מבטה, והחלה לבכות חרישית.

הוא התקרב אליה, מרגיש חמלה. הוא לקח את הכוס מידיה והניח אותה הצידה, מחבק אותה חזק בשתי ידיו. היא כרכה את שתי ידיה סביבו, פניה קבורות בתוך חזהו, בד החולצה שלו סופג את הדמעות שלה שהתגברו. הוא הניח את ראשו על ראשה, מצמיד אותה חזק אליו. אפילו לא טיפת כעס נשארה בו. איך הוא יכל להמשיך לכעוס על הבן אדם שהיה לו אכפת ממנו הכי בעולם? על החברה הכי טובה שלו?

"מה קרה?" שאל בקול תומך.

היא התרחקה ממנו מעט, אך הוא עדיין החזיק אותה בכתפיה. היא השפילה מבט וניגבה את דמעותיה שהפסיקו לרדת.

"הרמיוני?" עירסל את פניה בין ידיו, מונע ממנה לנתק את המבט ביניהם. העיניים החומות שלה עדיין רטובות ואדומות. הוא לא יכל לחשוב עד כמה היא יפה, אפילו ככה.

"אני סתם מגזימה בתגובה שלי..." ניסתה להתחמק.

"אני עדיין רוצה לדעת מה קרה", דרש.

"לא אני נפרדתי מטדי, הוא נפרד ממני, לפני שלושה ימים." הסבירה בזמן שרון היה בשקט, נותן לה להמשיך. "אתה לא לגמרי טעית...", קולה נסדק.

"הוא נפרד בגלל שלא רצית לשכב איתו?? אני אהרוג את הבן זונ-"

"לא זאת הסיבה" קטעה אותו. היא החזיקה את מפרקי ידו, סומק עולה בלחייה. "שכבתי איתו", הודתה והמשיכה בעגמומיות, משפילה את מבטה כדי לא לפגוש בעיניים הכחולות, "זה כאב כל כך, וזה היה מביך ולא נעים. חשבתי שזה ככה רק בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שלי, וזו גם הסיבה שטדי נתן. אבל שכבנו עוד שלוש פעמים וגם הן היו מזעזעות. אחרי הפעם האחרונה שהיינו ביחד הוא התעצבן והאשים אותי. הוא אמר שעם הבחורות הקודמות שהוא היה איתן הסקס היה נהדר, ולוהט, אבל איתי זה כמו עינוי, שאני קרה ולא זורמת. הוא האשים אותי שאין לי שום יצר מיני או סקסיות, ושבגלל זה לא הצלחתי לגמור. שהוא לא מאמין שהוא חיכה כל כך הרבה זמן בשבילי ושאני כזאת מזעזעת במיטה, שאני הסקס הכי גרוע שהיה לו בחיים, ואז הוא נפרד ממני בזמן שהתלבש, אני עדיין הייתי עירומה במיטה. חשבתי שהוא בחור טוב, וגם אחרי שהוא פגע בי עדיין אכפת לי ממנו ואני לא מסוגלת להפסיק לחשוב שאולי הוא צודק." אמרה באומללות, העיניים שלה מבריקות מדמעות חדשות.

רון היה עצבני, והמום, ולא ידע מה להגיד. הוא ידע שלא משנה מה הוא יגיד משהו הוא רק יפגע בה, לכן שתק וכרך את ידיו סביבה פעם נוספת, בזמן שהיא הוציאה את האומללות שלה בבכי כנגד חזהו.

אחרי כמה דקות שבהם הבכי של הרמיוני לא שקט, הדלת נפתחה והארי הלבוש בפיג'מה עמד בפתח, בלבול על פניו.

זרועותיו של רון לא הפסיקו לחבק את הרמיוני הרועדת, הוא החווה להארי עם כף ידו להצטרף אליהם, והארי כרך את זרועותיו סביב שניהם ללא שאלה או היסוס. וכך הם עמדו למשך דקות ארוכות.

הפרק הקודם		הפרק הבא