pretending

היי לכולם..

מזהירה מראש זה פרק די ארוך.. פשוט לא היה מקום טוב לעצור אותו בלי שהוא יהיה קצר מדי...

בכל מקרה, תהנו!

קסי דהרה במדרגות בדרך למרתפים, זרקה לתמונה את הסיסמא ונכנסה בסערה לחדר המועדון, נתקלת במראה חדש שהפתיע אותה מעט.

"זה.. חדש?" היא הצביע על פנסי ודראקו המתנשקים.

פנסי הסמיקה ודראקו הנהן, "מזל טוב" היא חייכה חצי חיוך שלא הגיע לעיניה, ונכנסה במהירות לחדרה, דראקו ופנסי אחריה.

"מה קרה? לא היית עם פוטר?" פנסי שאלה וקסי הנהנה.

"אז למה את ככה?" שאל דראקו. הוא היה בטוח שהשהייה עם פוטר עושה לה טוב.

קסי הפנתה את מבטה והסתכלה על שני חבריה הטובים ביותר. "התנשקנו" היא לחשה כמעט ללא קול.

פנסי צווחה באושר ודראקו נראה כאילו שחטף בוקס בבטן.

"אני כל כך שמחה בשבילך!" צווחה פנסי שוב וחיבקה את חברתה.

"אין לך על מה להיות שמחה. זה לא היה אמור לקרות בכלל" קסי הרחיקה את פנסי ממנה, חוזרת לשכב על צידה עם גבה אל שני חבריה.

"אבל.." החלה פנסי להגיד וקסי קטעה אותה "אני רוצה להיות לבד אם לא איכפת לכם"

פנסי הסתכלה על דראקו, שנראה כאילו הבחילה עברה לו, וקמה ממיטתה של קסי. הם יצאו מהחדר בשתיקה, משאירים את קסי לבד עם המחשבות שלה.

הדמעות זלגו מעיניה של קסי עד שעייפו אותה מספיק והיא נרדמה, שוקעת בחלומות על אביה ועל הארי.

הימים עברו ואף אחד מבין שני הנערים לא שב אל מרגלות העץ, ספק ממבוכה, ספק מהפחד.

הזמן המשיך לעבור, דראקו לא היה צריך יותר את קסי לידו מאז שפנסי והוא נהפכו לחברים, וקסי גם לא יכלה לחזור אל מרגלות העץ שלה, אל הארי.

היא נשארה לבד, מסתובבת כמו רוח רפאים ברחבי הוגוורטס, נראת גרוע יותר מכפי שנראתה כאשר טיפלה בדראקו. זה היה קשה לחבריה לראותה כך, אך היא הרחיקה את כולם מעליה, לא נותנת לאיש להתקרב, אפילו לא לדראקו.

לא משנה לכמה שיחות מודאגות סנייפ לקח אותה, או נרקיסה, דבר לא היה עוזר. היא שקעה בלימודים שלה ובדיכאון עמוק, בקושי דיברה או הרימה את הראש מן דפי הספרים. היא נראתה גרועה יותר מהרמיוני.

בשלב מסוים, תגובותיה החלו להדאיג אפילו את הרמיוני ורון. השניים ניסו לדבר עם הארי, אשר כבר נפרד מג'יני כמובן, אך דבר לא עזר. זה היה נשאר בעמדתו, "לא איכפת לי" הוא היה אומר. כמובן שהשניים לא באמת היו מאמינים לשחרחר, אך בשלב מסוים, גם הם נכנעו.

יום אחד, כל הוגוורטס געשה בצורה שאפילו קסי לא יכלה להתעלם ממנה. התלחשויות ושמועות רבות מילאו את המסדרונות, אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר, נרצח על ידי סוורוס סנייפ. או לפחות, זה מה שכולם אמרו.

כאשר קסי הגיעה אל האולם הגדול, היא שמה לב כי יותר מחצי בית סלית'רין כלל לא נמצא בבית הספר. מקנגוגל אישרה את השמועות הללו ובאותו הרגע עיניה של קסי נפגשו בעיניו של הארי. היא יכלה להישבע שידעה מה קרה שם.

המילה 'פאק' חזרה שוב ושוב בראשה, מה עם דראקו? מה עם סנייפ? היכן הם? היא לא ידעה כלום. היא יצאה במהירות מן האולם, מתעלמת לגמרי מקריאות המורים לעברה, והלכה אל הינשופייה, שולחת מכתבים מודאגים לכל מי שרק הכירה. לאמא שלה, לאייברי, לנרקיסה, ללוציוס, לסנייפ, לדראקו, לכולם. כל מי שרק יכלה לחשוב עליו, כל מי שיכל לשלוח לה תשובה כמה שיותר מהר.

היא שלחה את הינשוף שלה, של דראקו, של פנסי ושל בלייז וקיוותה כי הינשופים יחזרו במהרה עם תשובה ברורה. מה לכל הרוחות קורה, מה היא פספסה?

"זה התחיל" היא שמעה קול מוכר והסתובבה במהירות, פוגשת בפניו של הארי. "המלחמה התחילה" הוא חזר על עצמו.

ידיה של קסי רעדו, "אתה יודע מה עם דראקו? לאן הוא הלך?" קולה רעד.

"אין לי מושג" הנער התקדם מעט לעברה, "הפחדן ברח עם כל אוכלי המוות"

צלצול צורם נשמע ברחבי הינשופייה ולחיו של הארי פעמה בכאב חד. "אל תקרא לו פחדן. אתה לא יודע מה עבר עליו. אתה לעולם לא תדע"

הארי שפשף את לחיו. "את סטרת לי עכשיו?"הוא היה בהלם.

"תמשיך לדבר ככה על החברים שלי, ותקבל גם גרוע מכך" עיניה של קסי נצצו בזעם רב על השחרחר.

היא לא הבינה כלום. היא לא הבינה למה לא אמרו לה דבר, למה השאירו אותה בהוגוורטס לבד, לאן כולם נעלמו.

היא רק רצתה לצרוח. לצרוח ולהיעלם מהעולם לתמיד.

היא התיישבה על הרצפה, מתייפחת בשקט ופניה קבורות בין ידיה.

"אני מצטערת.. אני פשוט נסערת. אני לא יודעת כלום. אני לגמרי לבד" קולה רעד בפחד. באימה.

הארי התיישב לידה וחיבק את כתפה.

"את לא לבד" אמר כמעט בלחישה, "אני פה איתך"

לפתע, שני מכתבים נחתו על ראשה. את שני הינשופים היא הכירה.

אחד היה שייך לאימה, לאמלי, והשני היה שייך לסוורוס סנייפ.

היא פתחה את המכתב של האם קודם לכן.

קסנדרה יקירתי.

אני יודעת שאת מבולבלת ואבודה כרגע, אך לא יכולנו לספר לך מה אנו מתכננים. דראקו אמר שעדיף שתישארי בהוגוורטס במצבך יחד עם בנו של ג'יימס.

האם הכול בסדר יקירה? למה דראקו התכוון? האם עוד לא התגברת על מותו של סיריוס?

אני לא יכולה לבוא לקחת אותך, מכיוון שמסדר עוף החול מסתיר אותי. אוכלי המוות גילו שאני מוסרת להם מיידע כבר זמן מה.

בבקשה תישארי בהוגוורטס, הישארי בטוחה במקומך. כשיגיע הזמן, ארתור וויזלי יגיד לך מה לעשות ולאן ללכת.

אני יודעת שזה מעט מוזר לך, אני יודעת שלבטח קשה לך שאת לא יכולה לדבר עם משפחת מאלפוי, ובטח שלא ללכת לבקרם.

אבל כולנו רוצים אך ורק בטובתך. אנו לא משלים את עצמינו שוולדמורט ינצח. אפילו דראקו וסוורוס מתחילים לחשוש, הם אלו שהציעו לי לא לקחת אותך איתם, אלא להשאיר אותך בחברתו.

תהיי ילדה טובה, בקרוב הכול יסתיים.

אוהבת המון, אמא.

כמה דמעות זלגו מעיניה של קסי והיא קיפלה את המכתב והכניסה אותו לכיס מעילה. לאחר מכן, היא פנתה לפתוח את המכתב השני, אשר נשלח לה מדודה האהוב.

קסנדרה,

הכתב היה פחות מאורגן מזה של אימה, כאילו סוורוס כתב זאת בחטף, במהירות, בלי שאיש יבחין.

אני יודע שאת מבולבלת ואני מקווה שהמכתב של אימך הגיע לפני המכתב שלי, בכדי שתוכלי להבין קצת יותר מה הולך.

אני יודע שאת בטח מזועזעת ממה ששמעת, אכן הרגתי את פרופסור דמבלדור. אני אסביר הכול כשיהיה לי זמן. אנא, אל תשפטי אותי לפני שתשמעי את הצד שלי. את האמת.

תקשיבי לכל מה שאימך אומרת והישארי צמודה לפוטר ולוויזלים.

אני יודע, את מאוד מבולבלת כרגע  ממה שאמרתי. את מבולבלת מזה שאני תומך בפוטר והוויזלים. אבל פשוט הקשיבי לי ועשי מה שאני אומר לך. כפי שתמיד עשית.

ואני רוצה שתבטיחי לי, שתעשי הכול בכדי להישאר בחיים.

אני מקווה שיהיה לי עוד זמן בכדי לשלוח לך מכתב נוסף כדי ליידע אותך, אבל אני בספק.

עד למכתב הבא, אוהב אותך, סוורוס.

עוד כמה דמעות זלגו מעיניה הכחולות של קסי. היא עדיין הייתה מבולבלת, ועדיין לא ידעה מה קורה. כל מה שידעה, היה שהיא אמורה להישאר קרובה אל הארי, כדי לחיות.

"תני לי לנחש," קולו של השחרחר החזיר אותה למציאות, "המכתבים היו ממשפחת מאלפוי ומאמא שלך. שניהם אמרו שתדבקי באמונה שלך לוולדמורט ושהם יבואו לקחת אותך כמה שיותר מהר, אה כן, ושתתרחקי ממני, נכון?" הוא גיחך בקרירות וקם.

"לא" קולה של קסי עצר אותו, "המכתבים היו מסנייפ ומאמא שלי" היא אמרה. "והם מילולית התחננו שאני אשאר קרובה אלייך, כמה שיותר, הכי הרבה." היא הביטה בפניו המבולבלות של הארי, "לפי דבריה של אמא שלי, היא אמרה שדראקו אמר לה שאני אהיה הכי בטוחה לצידך"

קסי צחקקה למראה פניו המופתעות של הארי. "אני יודעת" אמרה.

"מה סנייפ הנבלה כתב עוד?" הארי היה נחוש להוציא כל פיסת מיידע על מקום הימצאו של סנייפ, הוא רצה לנקום את מותו של הפרופסור האהוב שלו.

"הוא אמר שאני לא אשפוט אותו עד שאני לא אשמע את האמת" קסי ממש רצתה לחבוט בראשו המטומטם של הארי, ברגע שקרא לדודה האהוב נבלה. אך היא כבשה את הרצון לעשות זאת.

"האמת?!" הארי צחק בקול, "אני הייתי שם! אני אספר לך את האמת! החבר הכי טוב הזה שלך, מאלפוי, עמד להרוג את דמבלדור! וכשהתכוונתי לעלות ולעצור אותו, סנייפ סימן לי לשתוק ולהישאר במקום. חשבתי שהוא הולך להציל אותו ובמקום זה הוא אמר בקרירות 'אבדה קדברה'. אחרי שדמבלדור התחנן לחיו!!" הארי נשף בכעס, עיניו בערו.

קסי משכה בכתפיה באדישות. "לא איכפת לי," אמרה, "דוד סוורוס התחנן שאני לא אשפוט אותו לפני שאני אשמע את הצד שלו. וזה מה שאני עומדת לעשות" היא קיפלה את המכתב השני ודחפה גם אותו לתוך כיסה.

היא שרבטה במהירות שני מכתבים אל סנייפ ואל אימה, ושלחה את הינשופים אל דרכם.

"אני לא מבין" אמר הארי, "למה הם אמרו שהכי בטוח לך להישאר איתי?" הוא הרים את גבתו בבלבול.

"בשמו של סלית'רין, הלוואי שידעתי" היא נאנחה. "מסדר עוף החול מסתיר את אמא שלי" שוב עיניו של הארי נפערו לרווחה, אך הפעם זה לא הצחיק את קסי.

"מה אתה מופתע כל כך?! היא נלחמה יחד עם ההורים שלך באדון האופל!" אגרופיה היו קפוצים והיא התאפקה מאוד לא לשלוח אחד מהם לתוך פרצופו של פוטר.

הארי פשוט יצא מתוך הינשופייה מבלי לומר מילה.

קסי עקבה אחריו, מחפשת בקהל שיער ג'ינג'י כלשהו, ונתקלה ברון וויזלי.

"וויזלי" היא ניסתה להיות מנומסת, אך היא לא בדיוק נראתה מנומסת.

"אייברי" לעומתה, רון אפילו לא ניסה להסתיר את שנאתו כלפיה.

"בלק" היא תיקנה אותו. נמאס לה כבר לתקן גריפינדורים מזורגגים שלא מאמינים שסיריוס היה אביה.

"אייברי," הוא נשאר בעמדתו, "מה את רוצה?"

"אני צריכה לדבר עם אביך" היא שילבה את ידיה בזמן שרון הרים גבה ג'ינג'ית אחת. "אמא שלי שלחה אותי אליו, היא אמרה שהוא יגיד לי מה לעשות והיכן להתגורר בינתיים" נדמה היה שזה לא עזר במיוחד לבלבולו של רון.

"אנחנו נוסעים עכשיו בחזרה הביתה, סביר להניח שהוא יחכה לנו בקינג קרוס." רון אמר וקסי הנהנה.

"תודה" היה כל מה שאמרה לפני שפנתה בחזרה לחדרה, אוספת את כל חפציה.

היא נכנסה להוגוורטס אקספרס, תופסת לעצמה תא פנוי. היא מעולם לא הרגישה כל כך בודדה. אף אחד מחבריה לא נשאר בהוגוורטס, כולם נעלמו.

כמה דמעות זלגו מעיניה והינה היא שוב, ממש כמו בשנתיים הראשונות שלה, יושבת לבד בתא, מבלי שלאף אחד לא יהיה איכפת.

היא קירבה את בירכיה אל החזה שלה והרכינה את ראשה, מתייפחת ללא קול.

הפרק הקודם		הפרק הבא