השנה האחרונה

חודש אוקטובר חלף לו ביעף. נוויל חשב שהם יצאו מהתקרית עם סנייפ בעור שיניהם. לאחר שסנייפ הסיר את הכישוף ששומר על כך שלא יהיה אפשר להתעתק לתוך שטחי בית הספר או בתוכו הוא כעס מאוד במידה שנוויל לא ראה מימיו, אפילו אצל פרופסור סנייפ. הוא אמר שרוב הסיכויים שהם יעופו מבית ספר. הם היו צריכים לשמוע הרצאה שלמה על ארבעת המייסדים ועל החשיבות של החפצים שלהם. אבל בסוף, עייפים וסחוטים הם חזרו למגורים בידיעה שהעונש שלהם הוא בסך הכול בילוי עם האגריד ביער האסור, והעונש הזה, ללא ספק הוא לא כל כך נורא.

נוויל מצא זמן להגיד להאגריד ביער האסור שצבא דמבלדור חייב אותו דחוף והוא אמר להם שהוא יחשוב על משהו.

הלימודים הרגילים חזרו למסלולם ונוויל וחבריו היו עסוקים במבחני סוף סימסטר כך שלא היה להם זמן לעסוק בפעילויות חשאיות. אם כי מדי פעם הם היו מצילים תלמידים שנתפסו על ידי האחים קארו בלילות. הלחץ היה בעיצומו ואפילו נוויל נראה שוקד על לימודיו, מה שהוא לא היה רגיל לעשות בשש שנים האחרונות.  השנה השביעית כוללת בתוכה את המבחנים החשובים ביותר הנעשים בהוגוורטס - מבחני הכשפומטרי. התלמידים מסכמים באותה שנה את לימודי המקצועות המוגברים שלהם, ובסופה עושים את מבחני הכשיפומטרי הנוגעים לכל אחד מהמקצועות. לנוויל היה חשוב מאוד לקבל גם ציון טוב בהתגוננות מפני כוחות האופל וגם בתורת הצמחים כי הוא תכנן לעבוד כהילאי וכמורה לתורת הצמחים.

על אף כול הלחץ וחוסר הזמן, נוויל ושיימוס היו מאוד מרוצים. בלילות הם זכו למיטה נוחה ולפעמים גם לשוקו חם, אם לדובי היה כוח לעלות במדרגות למעונות הבנים("הכול בשביל חברים של הארי פוטר," הוא היה אומר), וגם לחברים טובים למרות שהם לא היו מהשנתון שלהם.

צ'ק, שון ופול התגלו כילדים חברותיים מאוד והם היו מספרים בדיחות זה לזה ותוהים מה הם היו עושים לאחים קארו אם רק היו יכולים. זה היה מעלה את מצב הרוח בסוף היום ומפצה על העבודה הקשה ביום עצמו.

לאחר שעבר כמעט חודש שלם בלי מקרים מיוחדים ובלי שום דבר חוץ מלימודים, בליל כול הקדושים קרה דבר מוזר.

לאחר שכול התלמידים השתרכו במעלה המדרגות לכיוון המועדון, עושים את דרכם מארוחה טובה ודשנה שבה פיבס המפחידן כמעט פוצץ להם עוגה בפרצוף, נוויל וחבריו לחדר נשכבו על מיטתם בעייפות והתחילו לדבר כהרגלם.

"תגידו, זה נכון שפוטר יודע לעשות פטרונוס מלא?" שאל שון בעייפות.

"כן, בטח," אמר נוויל.

"וזה שהוא נלחם באתם יודעים מי בשנתו הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית?"

"אכן כן," אישר שיימוס.

שון התגלגל על מיטתו ושתק. למשך כמה דקות או אפילו שעות הייתה דממה בחדר שבמהלכה נשמעו רק נחירותיו הרמות של צ'ק מפלחות את דממת הלילה.

בשעה שלוש בלילה נוויל התעורר בבהלה.

"שמעתם את זה?" הוא שאל בפחד.

צ'ק התעורר גם הוא והרכיב את משקפיו, לאחר שהיטיב לראות, שאל:

"מה היינו אמורים לשמוע?"

"תקשיבו טוב," ענה נוויל.

הפעם הם שמעו את זה. היו אלו קולות של חיה אדירת ממדים. זאב או משהו בסגנון. נוויל רעד מעט באוויר הקריר של הלילה.

"מה אתם חושבים שזה?" שאל שיימוס.

"אין לי מושג," אמר נוויל, "אבל נראה לי שעדיף שלא נתעסק בזה יותר מדי."

"אולי זה רוחות הרפאים של ליל כל הקדושים," אמר פול בחיוך.

שש הישנים בחדר צחקו בקול רם. הבדיחה האחרונה החזירה להם מעט את מצב הרוח העגום והם חזרו לישון. חושבים על יום החופש המענג שמחכה להם למחרת.

אך הם לא העלו על דעתם שמאורעות הלילה לא נעצרו ביללות של הזאב. בשעה שש בבוקר נשמעה צעקה רמה במגדל גריפינדור שגרמה לתלמידי השנה השישית והשביעית להתעורר שנית.

"תוריד ממני את הרגל שיימוס," צעק נוויל בכעס.

"מה אתה רוצה? אני נמצא במיטה שלי וכל רמ"ח איברי נמצאים ביחד איתי," החזיר לו שיימוס.

"נוויל? שיימוס? זה באמת אתם?"

נוויל ושיימוס השתתקו בבהלה. היה משהו מוכר בקול שדיבר אליהם זה עתה וזה לא היה קול של אחד מהשכובים בחדר.

"מי זה?" שאל נוויל בפחד.

"זה אני, פרופסור לופין!"

"פרופסור, מה אתה עושה פה?" שאל נוויל בנימה של הקלה.

"זה לא משנה עכשיו, ספרו לי מה אתכם? איך בהוגוורטס? שמעתי שסנייפ המנהל ויש אתו עוד שני אוכלי מוות שהספיקו לעשות דברים איומים פה."

נוויל וכל שאר הנוכחים התיישבו על מיטותיהם. נוויל הדליק את שרביטו ולנגד עיניו באמת נראה פרופסור רמוס לופין. הוא לבש גלימה בצבע טורקיז ונראה עייף אך מרוצה. או שאולי זה רק היה נראה בעיניים של נוויל ככה כי הוא היה מרוצה שסוף סוף מישהו ממסדר עוף החול בא לבקר אותם.

"זה נכון," אמר נוויל בכובד ראש, "שלושתם איומים, לעולם לא חשבתי שאני אפגוש מישהו יותר גרוע מפרופסור סנייפ."

לופין הרהר למשך כמה שניות ואז אמר:

"טוב תקשיבו שניכם, אני הייתי פה בדרך למשימה חשובה ורציתי למסור לכם שני דברים. דבר ראשון, נפגשתי עם האר-"

לפני שהוא הספיק להשלים את המשפט נוויל השמיע ציוץ קטן.

"מה, נפגשת עם השלישייה? מה איתם? איפה הם?"

"הם בסדר גמור, נוויל. אם כי..." ושוב לופין עצר את דיבורו והיסס אם להמשיך. בסוף הוא החליט להעביר נושא.

"תקשיבו. חברי מסדר עוף החול נמצאים במעקב ואנחנו חייבים לגייס אנשים לפני שיהיה מאוחר מדי. לכן, מכיוון ששניכם הגעתם כבר לבגרות," הוא עצר כדי להצביע על שיימוס ונוויל, "אנחנו צריכים שתצטרפו אלינו. האם אתם מוכנים?"

שיימוס ונוויל היו בהלם. מסדר עוף החול החליט שהם ראויים להיות דור ההמשך שלהם? אם כן, הם אף פעם לא שכחו אותם.

נוויל חייך מאוזן לאוזן והנהן קמעה. כך עשה גם שיימוס.

"טוב, אם כן," אמר לופין, "אמשיך בדרכי צפונה. שתהיה לכם שנה מוצלחת ושנזכה להביס את אתם יודעים מי עוד השנה."

הוא חייך, קרץ אליהם, לחץ ידיים עם כל הסובבים ואפילו נתן לנוויל חיבוק קטן ולאחר מכן, ללא התראה מוקדמת, הוא פשוט קפץ מהחלון.

נוויל ושיימוס רצו במהרה לראות אם קרה לו משהו אך לופין כבר נעלם מן העין.

"זה היה מוזר," אמר שיימוס.

"לגמרי," אמר נוויל וסיכם את הלילה המוזר ביותר שהיה לו.

ברגעים אלו ממש נוספו למסדר עוף החול שני ילדים שהם עוד לא יודעים כמה הם יהיו חשובים למסדר ביום מן הימים- שיימוס פיניגן ונוויל לונגבוטום.

הפרק הקודם		הפרק הבא