לחזור

פרק שתיים עשרה: נערי
חלונות אחוזת מאלפוי החדשה נצנצו באור הירח, טווסים קפצו בדשא והבריחו ברבורים לבנים מאגם המים.
אלבוס הביט בשער של האחוזה והתקרב. הוא דאג שאיש לא יעקוב אחריו לאורך הרחוב הראשי באתלינג.
אלבוס הרים שרביטו לשער ונקש על המנעול, נשמע קול צלצול קטן.
תוך כמה דקות של המתנה מדכאת, דלתות הזהב הכפולות נפתחו וגמדון בית זקן אץ-רץ לאורך שביל החצץ אל השער.
"ומה רוצה אדונילי בשעה כל כך-כל כך מאוחרת בלילה?"
"אני צריך לדבר עם אדון מאלפוי."
"אדונילי ביקש שתזדהה."
"פוטר, אלבוס פוטר."
הגמדון הנהן ומיהר בחזרה לבית, כעבור שניות נוספות אדם כלשהו יצא במהירות ובדאגה מהאחוזה ומיהר בלחץ רב.
הוא היה בעל שיער לבן, עיניים כחולות מנצנצות וסנטר מחודד.
"פוטר" אמר סקורפיוס באדישות חסרת רגש.
"סקורפיוס, אני חייב לדבר איתך." אמר אלבוס וניסה להישמע ידידותי.
"בשעה כה מאוחרת?" לא נראה שסקורפיוס ממהר לפתוח את השער.
"זה דחוף."
סקורפיוס סקר אותו בעיניים מצומצמות ואז הניד בשרביטו, השער נפתח.
אלבוס התקדם ללחוץ את ידו של מכרו. "לא התראינו שנים, סקורפיוס."
סקורפיוס לא נטל את ידו של אלבוס, אלא מלמל: "שתק".

סקורפיוס הרים את שרביטו מעל לראשו, גופו המשותק של אלבוס ריחף מעליו. הוא מיהר במדרגות האבן לקומה הבאה, ואז נכנס במהירות לטרקלין.
"ולא להפריע לי!" הוא צעק לאחר שסגר את הדלת.
בלי שום היסוס הוא הפסיק את הקסם, וגופו הרפוי של אלבוס נחת על הרצפה בחבטה עזה.
סקורפיוס התכוון לבצע על אלבוס הלטת הכרה, אך נשמעה קריאה:
"סקופי!"
סקורפיוס נבהל, הוא שכח לגמרי מהדיוקן שבחדר.
"כן, סבתא?" הוא שאל בחוסר סבלנות והסתובב לדיוקן.
ציור אנכי עם מסגרת זהב מעוצבת, באורך גובהם ורוחבם המקורי של הדמויות המצוירות בו.
זה היה ציור עם רקע חום אדמה. בציור הייתה כורסא ירוקה ונפוחה עם שובלי כסף לאורך משענות הידיים. בשילוב רגליים ומבט מתנשא במעט, ישבה על הכורסא אישה גבוהה ונאה, עם שיער בלונדיני גולש על כתפיה. ידיה הבהירות נראו מקסימות על רקע משענות הידיים הירוקות, וציפורניה האדומות נצצו.
מאחוריה עמד בעלה, גבר גבוה בעל שיער בלונדיני ארוך, ידו האחת נחה על משענת הכורסא, ידו השנייה בכיס מעילו.
לוציוס ונרקיסה מאלפוי
נכתב באותיות דקות וקטנות על המסגרת.
"מה אתה עושה?" היא שאלה
"בודק מה פוטר עושה כאן."
"אני לתומי דגלתי בשאלה!" אמר לוציוס
"סבא וסבתא – די!"
"אל תתחצף, נערי!"
"אני לא נער!"
"אתה צעיר ויפה!"
"אני בן שישים ושמונה!"
"שתוק!" נבח לוציוס.
"תקשיבו, אני יודע למה הוא בא!"
"אז למה הוא משותק?" הרימה נרקיסה גבה
"הוא בא בגלל אדון האופל!"
מיד החלו נרקיסה ולוציוס בשצף הכינויים שתמיד אמרו לאחר שהזכירו את וולדמורט.
"פסיכי – "
"קוקו – "
"משוגע – "
"מטורף – "
"מטורלל – "
"תאב כוח – "
"כמעט גרם לפירוק המשפחה!" סיכמה נרקיסה.
"אבל – הוא חזר! אני לא יכול לומר לו שהוא פסיכי ו – וקוקו ו – כל מיני כאלה!"
"נקודה נכונה.." הרהר לוציוס.
"סבא, יש לי ילדים, נכדים.. אינני יכול לגרום למותם! אני חייב לעזור לאדון האופל!"
"אבל, סקופי! הוא כמעט גרם למותנו, ולמות אביך!"
"אבי לא מעניין אותי!"
"בלעדיו לא היית קיים!"
"אבל הוא מת!"
"והוריש לך את חובתו להחזיר טובה להארי פוטר."
"אבל גם הארי מת!"
"והוא הוריש לבנו את החובה לקבל טובה מאביך!"
"תקשיבו – בכם הוא לא יכול לפגוע – אתם מתים!"
"אתה חייב לפזר לנו מלח על הפצעים?" התלוננה נרקיסה
"שוויצר..." מלמל לוציוס.
"תקשיבו! אני יכול לדאוג לעצמי! אם לא שמתם לב, אני בן – "
"כן, כן, צעיר וכולי.. זה לא אומר שלא קיבלת את חובת אביך!" המשיך לוציוס.
"אז מה עליי לעשות?"
"לספר לאלבוס את האמת!"
"שאדון האופל הופיע כאן עם בלטריקס לפני שנה וחצי והציע לי להצטרף לשרותיו? שהוא גייס אוכלי מוות במחתרת במשך כל הזמן הזה? שאני יכול להחזיר לו תשובה עד לראשון בדצמבר הקרוב, היום שבו הוא מתחנן להפיל את משרד הקסמים?!"
"כן!" צרחו שניהם
"הייתי ציני"
"ציניות לא מחסנת אותך מחובת אביך, נערי."
"אני – לא – נער!"
"אתה לא זקן!"
"אז מה אני?!"
"אתה נערי!"
סקורפיוס רצה להעיף את הדיוקן הזה לכל הרוחות, אך נכנע. "בסדר. אני אספר לו."

תגיבו!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא