הילדה המקוללת

טוב, אז... הנה הפרק! 

אני ממליצה לקרוא שוב את הפרק הקודם, כי פרסמתי אותו ממזמן וסביר להניח שתצטרכו תזכורת קטנה... 

תהנו מהקריאה:-)

מלובי היקרה, 

אני מצטער שלא יצרתי איתך קשר לאחרונה, עיסוקים רבים תוקפים אותי כאן...

אני יודע שזה בהתראה קצרה- אבל עלייך לעזוב את הוגוורטס למשך זמן-מה. 

את תבואי למקום בו אני מתגורר עכשיו, אני חייב לראות אותך בדחיפות.

את תשלחי לכאן בעוד יומיים.

באהבה רבה,

אבא.

מלובי לא ידעה אם אליה לשמוח על כך שהיא תראה את אביה, או להיות עצובה בגלל העובדה שהיא עוזבת את הוגוורטס. היא לא ידעה אם היא צריכה להאמין בכלל למכתב, ואם אביה באמת כתב אותו. אם כך, היא תצטרך לשאול את הנהלת אם היא אכן תועבר למקום בו מתגורר אביה עכשיו. 

היא החליטה לשלוח לפרופסור מקגונגל ינשוף, בתקווה שתקבל אותו ותענה עליו. וכך עשתה. היא כתבה במהירות מכתב, וצרפה גם את המכתב מאביה, כדי לקבל את אישורה של המנהלת שהוא אכן הגיע מאבא שלה.

היא עלתה בזריזות לינשופיה, וכשהגיעה התנשפה כמו אחרי מרתון. היא מצאה שם את פינקוויק, הינשוף שלה, והציגה בפניו את המכתב. "זה לפרופסור מקגונגל, טוב?" אמרה לו. הוא צווח כאות שמחה, ועף משם. מלובי צפתה בו עד שכבר לא יכלה לראותו. כעט עליה לחזור לחדר המועדון, כי כבר החל להחשיך.  בדרכה, היא נתקלה בדיוקן של איש זועף, בעל שפם דקיק ושחור, וקרחת חלקה במיוחד. הוא נזף בה על המהירות שבה היא הולכת, וכשהתרחקה החל למלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "אין להם גבולות, התלמידים האלה." 

מלובי הגיעה לדיוקן האישה השמנה, ואמרה את הסיסמה "דרקונוס פלנתטרוס". התמונה נעה על צירה וחשפה את הפתח אל חדר המועדון, שהיה מלא בתלמדי שנה חמישית ושביעית ששקדו על שיעוריהם. היא נזכרה שגם לה יש שיעורי בית, בשיקויים, אבל דחתה את מועד הכנתם ועלתה למעונות הבנות, שפוכה מהעייפות שהצטברה לאורך כל השבוע. 

הבוקר שלאחר מכן לא היה מעניין כל כך. דואר הינשופים של הבוקר הגיע, אך מלובי לא זיהתה את ינשופה בין כל הינשופים המעופפים, והניחה שהמנהלת עוד לא ענתה על מכתבה. היא הסתכלה אל שולחן המורים. פרופסור מקגונגל שוחחה עם האגריד, שנראה מתעניין מדבריה. מלובי יכלה להישבע שלרגע אחד מבטה של המנהלת הופנה אליה, במבט מודאג, אבל גם אם כן זה היה לשניה בודדה. בשאר היום הצטיינה מלובי כמו תמיד בשיעורים, והעלתה את מספר הנקודות של גריפינדור בעשר, על כך שהצליחה לרקוח שיקוי מושלם. 

למרות הכל, מצבה של מלובי היה מדוכדך, משום מה. היא התעודדה קצת כשדיברה עם קרבלר אחרי השיעור האחרון, תורת צמחים, כשישבו בספרייה והכינו את שיעורי הבית שלהם.

כשסיימה את מלאכתה, הלכה לחדר המועדון במטרה למצוא את לילי, וראתה אותה משחקת טאקי מתפוצץ עם עוד כמה בנות משיכבתן. היא נגשה אליהן, וכולן שמחו לצרף אותה למשחק הבא. 

באמצע המשחק, נזכרה מלובי שעוד לא סיפרה ללילי שהיא עוזבת את בית הספר לתקופה מסויימת. היא נסתה לרמוז לה שהיא צריכה לדבר,ולמזלה לילי הבינה והפסידה בכוונה במשחק, כך עשתה גם מלובי. הן הלכו לפינה שקטה בחדר המועדון, שם לילי שאלה, "מה קרה, מלובי?" 

מלובי סיפרה לה על המכתב שקיבלה מאביה. לילי נראתה מעוד עצובה. "זה לא יהיה אותו הדבר בלעדייך כאן..." 

מלובי נאנחה. "אני יודעת... אבל כנראה זה משהו מאוד חשוב... אולי סוף כל סוף מישהו יספר לי משהו על עצמי." היא אמרה, קצת בכעס. בתום שיחתן עלתה למעונות ואירגנה את מזוותדה, מקפידה לא לשכוח כלום. היא עדיין חיכתה למכתב מהמנהלת, שתאשר שהיא באמת עומדת לעזוב, אבל רצתה לארוז, על כל מקרה. 

כשסיימה, נשכבה במיטתה, ערה לחלוטין בלי סיכוי קטן להירדם. היא חשבה על המכתב מאבא שלה. האם משהו נורא קרה? למה כל כך דחוף לו שהיא תעזוב את בית הספר, באמצע שנת הלימודים, כדי לפגוש אותו? ועם מחשבות אלה, נרדמה בקושי אחרי שעות ארוכות.

אני אמשיך כשיהיו שתי תגובות....

הפרק הקודם		הפרק הבא