האהבה החדשה-ישנה שלי

*יום לפני הטיסה*

*נ.מ. פרסי

ביפ, ביפ!

עוד הודעה מהקבוצה של "השבעה וחברים"?! אני תכף כבר יוצא משם, ומוחק את הווצאפ!

ניקו אהובי: יש לי משהו ממש חשוב לומר לכם. בואו בבקשה לאיפה שחגגנו את היומולדת שלי.

ליאו הדביל: אנחנו כבר יודעים שאתה גיי מותק, זה בסדר

פייפס: סתום, דביל. אני וג'ייסון בדרך.

אני: כנל. הכל בסדר, ניקס?

ניקו אהובי: מסובך להסביר... אתה יכול פשוט לבוא?

אני: בטח, בדרך.

ריינה: כנל. יחד עם תאליה. מקווה שיש לך סיבה טובה להוציא אותנו מהסרט בביתן ארס, ילד, או שלא יישארו לך עצמות מחוברות

קליפסו: אני תוך רגע שם.

פרנקורן (כמו יוניקורן? נווו...): אני בא. הייזל? איפה את?

הייזל: בנשקייה. כבר באה.

התחלתי להתקדם לכיוון היער, רואה מסביבי את החברים מתחילים להתאסף. הייתה לי תחושה לא טובה לגבי מה שיהיה...

*נ.מ. ניקו

הרגשתי לחוץ. דינוזאורים קיפצצו לי בבטן.

אבל זה היה נכון. הכי נכון שיש. ייצבתי את אחת המזוודות שלי שאיימה לפול.

סידרתי כבר את הכול, ועוד שעה ארגוס ייקח אותי לשדה התעופה, שם אני אבלה את הלילה, כי לפנות בוקר יש לי טיסה.

כל גופי הזיע, וניסיתי להסתיר את זה כי החברים שלי התחילו להגיע לאט לאט.

כשכולם התיישבו והתשתתקו התחלתי לדבר.

"אהמ... אתם.. אתם בטח זוכרים ששנה שעברה אנבת' נהרגה, ואף אחד עדיין לא יודע למה ואיך. נכון?"

לא חיכיתי לתשובה והמשכתי.

"אז אני מוכרח להודות במשהו... אני...

אני עשיתי את זה."

***

*נ.מ. פרסי

הייתי בשוק.

לא יכולתי לומר כלום.

הרגשתי פתאום מין גוש איום בגרון שחנק אותי.

הסתכלתי על הפרצופים של שאר החברים, כולם היו בהלם וחיכו להמשך הדברים של ניקו.

"באותו זמן הייתי עדיין עם וויל, אבל הייתי מאוהב בפרסי, ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.

"התחלתי לחתוך והייתי עושה את זה על בסיס יומיומי, עד שוויל שכנע אותי לקחת תרופות שיעזרו לי לצאת מהדיכאון ה- "בלתי מוסבר" שלי.

"התרופות ההן היו פסיכיאטריות. הייתי לוקח אותך ולא זוכר מה היה במשך ימים, ואז פתאום מתעורר ומוצא כל מיני דפים בכתב היד שלי מפוזרים בחדר, ועל כולם היו דרכים להרוג את אנבת'.

"בערך חודש וחצי אחרי שהתחלתי לקחת אותן, וויל נפרד ממני, כי הוא שם לב שהתחילה לי איזושהי אובססיה לפרסי. גם- חצי בהשפעת התרופות.

"התחלתי לקחת את התרופות במינונים גבוהים יותר ויותר כדי להפסיק להרגיש כל כך נורא, ואז יום אחד, שעכשיו אני זוכר אותו בבהירות, "התעוררתי" ומצאתי את עצמי עם סכין נוטף דם מעל אנבת' המתה.

"באותו רגע הבנתי מה קרה, וידעתי שאני חייב להסתיר את זה, כי לא הייתי מסוגל נפשית להתמודד עם התוצאות.

"התחלתי לקחת את התרופה כל שלוש שעות, כדי להתנתק לחלוטין מהמציאות, עד שנגמר לי המרשם. בערך לפני חצי שנה. ואת השאר אתם בערך יודעים. עברתי לגור עם וויל, למדתי בבית ספר, הגעתי לפה, ומאיזושהי סיבה, הסכמתי להיות איתך, פרסי.

"למה? אולי בגלל שרציתי להשאיר לכם מעט זכרונות טובים, אולי בגלל שאני פשוט אגואיסט.

"אבל בבקשה, אל תאשימו את התרופות. תאשימו אותי. אני זה שהסכים בכלל לקחת אותן בלי לבדוק מה תופעות הלוואי על חצויים.

"ועכשיו אני עוזב. ארגוס תכף לוקח אותי לשדה התעופה. יש לי טיסה ל... לא משנה.

"ופרסי, לפני שאני הולך, רציתי לתת לך את היומן, שלי, שאם יום אחד תסכים לשמוע את הצד שלי- תוכל."

הוא הושיט לי יומן שחור ומעט מרופט שאחזתי בידיים רועדות, ולקח את מזוודותיו, הולך משם בגב שפוף.

בום!!!!!!!!!!!

בבום!!!!!!

בווםבוםבום!!!!!!

מה אתם אומרים?? מה פרסי יעשה???

שלכם,

הרייט

הפרק הקודם		הפרק הבא