מכשפה חדשה-ישנה

היי, אז קודם כל כמו שאתם שמים לב, אני מעלה פרק כל יום ולעיתים אף פעמיים ביום! אני ממש משקיעה,

ואני מבקשת ממכם לכתוב תגובות בונות, זה לוקח בדיוק שתי שניות, וגם בבקשה לדרג ולהמליץ. סומכת עליכם ומקווה שאתם נהנים מהפיק!

דבר שני-אני יודעת שדחסתי בפרק הזה איזה מאה-מאה עשרים עמודים, אבל זה כל הקטע בפיקים, אני לא יכולה לספר על שנה אחת ביותר מדי פרקים!

בנוסף, יכול להיות שהאירועים פה מעט מתומצתים. לא משנה. אזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז

תהנו מהפרקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק :)

גאיה, הארי, רון והרמיוני היו בדרך לשיעור שיקויים, כשהארי סיפר להם על המשימה השלישית-המבוך.

"אתה יודע מה זה אומר הארי?" שאלה גאיה את הארי שהניד בראשו. "אם יש מבוך רוב הסיכויים שיכניסו גם יצורים שתצטרכו לעבור, זה די הגיוני למעשה. זה אומר שהגיע

הזמן לתרגל טוב יותר ולהקשיב טוב יותר בשיעורי התגוננות!" אמרה לו גאיה והרמיוני הנהנה במרץ "תראה אחי, אני לא מת על לימודים-" אמר רון. "בלשון המעטה" אמרה הרמיוני וגאיה והארי גיחכו.

"אבל הבנות צודקות" אמר רון וגאיה העמידה פני מופתעת. "איזה כבוד זה לשמוע את זה מרונלד וויזלי!" היא אמרה והרמיוני צחקה. "אני מקשיב, חוץ מזה תמיד תוכלו לעזור לי נכון?" שאל הארי בחיוך רחב.

הרמיוני וגאיה נאנחו. "כן, הארי, כן" אמרה הרמיוני ורון גיחך. הם נכנסו לכיתה והתיישבו במקומות שלהם, כשפרופסור סנייפ הזועף נכנס לכיתה.

"היום" הוא פתח. "אנחנו נלמד להכין את שיקוי הוריטסרום, מי יודע מהו?" שאל. הרמיוני קפצה עם ידה למעלה, אבל סנייפ ניגש לשולחן של הארי ורון, שישבו שני שולחנות מאחורי גאיה.

"כן האדון פוטר, האם תואיל להגיד לנו מהו שיקוי הוריטסרום?" שאל פרופסור סנייפ כשגבו אל גאיה. הארי נראה די אבוד. גאיה הסתכלה עליו ולכדה את מבטו. היא סימנה לו בלי קול-

"שיקוי אמת" אמר הארי, והמשיך לדקלם כשהוא קורא את שפתיה של גאיה: "שיקוי הגורם לכל השותה אותו להגיד אמת בלבד". פרופסור סנייפ הרים גבה ונראה מופתע בעליל.

הארי חייך חיוך ניצחון והחליף כיף עם רון מתחת לשולחן. פרופסור סנייפ הפנה אליהם את גבו וחזר לקדמת הכיתה, כשמאלפוי שולח להארי מבט מתעב.

"אז, כמו שהאדון פוטר אמר, שיקוי וריטסרום גורם לשותה אותו להגיד אמת בלבד. והיום נלמד איך להכין אותו, פתחו את הספרים בעמוד מאה ארבעים ושלוש ותתחילו לעבוד!" אמר סנייפ.

גאיה מיהרה לפתוח בעמוד ולקרוא את ההוראות.

היא הבעירה אש מתחת לקדרה שלה והתחילה לעבוד. היא זרקה לקדרה שלה מעט אבן ירח כתושה, עלה ינקינטון, ארבע שערות של זאב...

היא התבוננה בשיקוי בריכוז, ולבסוף החליטה לערבב אותו פעם נוספת נגד כיוון השעון. הזמן תם והפרופסור עבר לבדוק את הקדירות, בהן הוא הוריד עשר נקודות לגריפינדור

על השיקויים של הארי ורון שהיו לבנבנים. גאיה ממש כעסה, איך הוא מעיז?! זה הרבה הרבה יותר קרוב מגויל, שהשיקוי שלו היה כתום-ירקרק מזעזע, ולו סנייפ נתן שלוש נקודות על מאמץ.

באמצע השיעור נכנס איגור קרקרוף ונראה לחוץ ומבוהל. "סוורוס! סוורוס!" הוא קרא בבהלה וניגש אליה. "לא עכשיו, איגור, אני באמצע שיעור" סינן סנייפ.

"זה דחוף!" אמר איגור הלחוץ והפשיל את שרוול הגלימה ביד השמאלית שלו והראה לפרופסור את פנים היד. "תראה!" אמר. עיניו של סנייפ נפערו רק לשנייה והוא דחף את איגור ממנו.

"שוטה, לך מכאן עכשיו, אני באמצע שיעור!" אמר, ואיגור נמלט מבוהל. סנייפ שלח בכולם מבט כל כך מצמית, שזה היה ברור- לא לדבר על מה שקרה עכשיו. שאר השיעור התנהל בדממה.

גאיה חזרה למלא את המבחנה בשיקוי שלה והגישה לפרופסור סנייפ. הוא כמו תמיד בחן את השיקוי ולא אמר כלום, יודע שהיא עשתה אותו מושלם ולא רוצה לשבח גריפינדורית.

השיקוי של הרמיוני היה זהה לשל גאיה, רק כשגלימתה די התלכלכה במהלך הכנתו. גאיה בחנה את הפרופסור סנייפ בזמן שהעביר מבט ביקורתי ומלא בוז על השיקויים של הארי ורון.

היא הניפה את שיערה לאחור והלכה עם חבריה. "הרמיוני, בואי רגע" אמרה לה. הרמיוני התקרבה, וגאיה הטילה עליה לחש ניקוי. "הו, תודה" מלמלה הרמיוני במבוכה. גאיה צחקה וחיבקה אותה.

הארי ורון יצאו מתנשפים אחריהם. "פיו, סוף סוף כבר נגמרו הלימודים היום!" אמר רון בשמחה והארי צהל. "וזה אומר שעכשיו אנחנו יכולים לדבר על מה שקרא עם איגור בשיעור" הרצין הארי ואמר.

"נכון, מה נראה לכם שהוא אמר לסנייפ?" שאלה הרמיוני בשקט. "כשבלטריקס באה אליי בפעם הראשונה, שרוול היד השמאלית שלה היה מופשל" גאיה החלה לספר לכם.

חבריה נראו דרוכים ועירניים ביותר. "היא סיפרה לי על הקוסמים והמכשפות ועל וולדמורט, והיא סיפרה לי שכל אוכל מוות שמצטרף נדרש לקעקע את האות האפל על פנים זרועו השמאלית"

לחשה להם. "זהו זה, הוא בטח הראה את זה לסנייפ! איגור הוא אוכל מוות!" לחש הארי בתרעומת. "אנחנו לא יכולים להיות בטוחים! אולי הוא היה וכבר לא?" לחשה הרמיוני.

"יכול להיות, אבל זה לא סביר" לחש גם רון. הם הגיעו לחדר המועדון, והארי אמר שהוא יוצא לנשום אוויר.

עברו שעתיים, והארי רץ לחדר המועדון בבהלה. הוא היה חיוור ופרוע והוא היע. "הארי! מה קרה?" קפצה גאיה מהספה עליה ישבה, ואיתה רון והרמיוני.

"ר-רצחו את קרקרוף...." הוא מלמל. "מה? איך?!" שאל רון ההמום. "אני-אני לא יודע. קרום ביקש להצטרף לטיול שלי בחוץ ואז קרקרוף ביקש לדבר איתו ואז קרום

רץ אליי ואמר שהוא נרצח!" אמר הארי בסערת רגשות. "ומה קרה אז?" שידלה אותו הרמיוני. "רצתי לקרוא לפרופסור דמבלדור. הוא הגיע מהר ואמר לי לחזור לכאן" אמר הארי בתבוסה וצנח על הספה.

"לא חשבתי ש... לא תיארתי..." מלמלה גאיה. היא הייתה מבוהלת בעליל. היא רק הגיעה להוגוורטס, שנה ראשונה (למרות שרביעית) וכבר מישהו נרצח. פשוט נפלא.

"אני... אני חושבת שאנחנו צריכים לעלות לישון. הארי, עוד כמה זמן המשימה השלישית שלך?" שאלה גאיה. "חודש" מלמל הארי ובהה באוויר. "אז אפשר לא להתאמן היום. כולם לעלות לישון".

הם הנהנו וגאיה עלתה לחדר שלה עם הרמיוני ושתי השותפות שלהן. הן לא ענו לשאלותיהן, וגאיה פשוט נכנסה למיטה שלה וסגרה את הכילות.

החודש הזה עבר במהירות מדהימה. גאיה הייתה מתאמנת כל יום עם הארי על מגוון לחשים של התגוננות והם היו עומדים ונלחמים הרבה בדו-קרב.

"גאיה, את ממש ממש טובה בזה!" אמר לה באחת הפעמים, בחיוך ומזיע. "כמוך" היא התנשפה בחיוך והם היו חוזרים להתאמן. ככה במשך חודש.

הגיע יום המשימה. כל יום הלימודים בוטל בגלל המשימה הזאת, והם ישבו בארוחת הבוקר. "תאכל הארי! לא תוכל לזוז במבוך הזה בלי אנרגיה" שידלה אותו גאיה ושמה בצלחתו פרוסת עוגת קדרה ותפוח.

הארי נאנח ונגס מהתפוח ואכל מעט מהעוגה. גאיה חייכה, זה הזכיר לה את המשימה הראשונה, לפני כמעט שלושה חודשים. "הארי, אתה תהיה מעולה היום!" ניסה רון לעודד אותו והרמיוני הנהנה

במרץ. "הוא צודק" היא הוסיפה. "אתה תהיה נהדר" עודדה אותו גם גאיה. הוא חייך אליה חיוך קטן ונשם עמוק. "טוב, אני צריך ללכת לאוהל המתחרים, אחלו לי בהצלחה" אמר הארי בקול לחוץ.

גאיה, רון והרמיוני קמו וחיבקו את הארי. "בהצלחה" איחלו לו. הארי הנהן והלך.

עכשיו גאיה והרמיוני ורון ישבו בשורה הראשונה של מגרש הקווידיץ', שם ארגנו את המבוך. הארי, סדריק, ויקטור ופלר עמדו ליד הקריין. הארי נראה לחוץ מהעמידה שלו,

וגאיה ידעה שילך טוב. היא שמעה את הקריין מפעיל על עצמו את לחש ה'סונורוס' וטפחה על כתפיהם בשקט. גם הם הפנו אל הקריין את תשומת ליבם.

כשמנחה הזה כחכח בגרונו וכולם הפנו אליו את תשומת ליבם. "תלמידים יקרים, ברוכים הבאים אל המשימה השלישית והאחרונה!!!!!!!!" הכריז המנחה וכולם פצחו בתשואות רמות.

"במשימה הזו, על המתמודדים להיכנס למבוך ולנווט את דרכם אל הגביע שמחכה להם שם!" המשיך המנחה לספר, והתשואות נהיו למחיאות כפיים. "ראשונים,

יכנסו הארי פוטר וסדריק דיגורי, שבשוויון על המקום הראשון". גאיה, הרמיוני ורון מחאו כפיים בהתלהבות כשהארי הסתכל עליהם, נבוך. "חמש דקות אחרי ייכנס האדון ויקטור קרום,

ועשר דקות אחרי תיכנס העלמה פלר דלאקור, מבינים?" שאל המנחה, והמתמודדים הנהנו במהירות. "ו... מתחילים!" הכריז המנחה.

הארי וסדריק לחצו ידיים ונכנסו למבוך, חמש דקות אחריהם קרום ועשר דקות אחרי פלר.

"הו אלוהים, שימצא את הגביע מהר ויגיע כבר" פיללה הרמיוני והביטה במתח במבוך. "הארי ימצא את הגביע ויזכה" אמרה גאיה בביטחון, מבטה לא מש מהמבוך.

היא באמת האמינה בזה, היא הייתה בטוחה בזה; הארי לא היה יכול שלא לזכות.

"עברה שעה, והמתחרים שלנו עדיין בתוך המבוך" הכריז המנחה הזה, שגאיה עדיין לא ידעה איך קוראים לו וזה גם לא עניין אותה. כבר עברה שעה?

היא הרגישה כאילו עברו דקות ספורות מאז הארי נכנס למבוך. "אתם חושבים שהוא בסדר?" צייצה הרמיוני. "בטוח שהוא בסדר" אמר רון והנהן כמנסה לשכנע את עצמו.

"כמובן" אמרה גם גאיה. כבר נהיה קר, ורון הוציא מקפלי גלימתו שמיכה אדומה עם אריה רקום עליה. השמיכה נראתה ישנה. "נהיה קר, חשבתי שנוכל להתכסות..." אמר רון מובך,

אוזניו האדימו, ללא ספק מהעובדה שהרגע הציע להתכסות עם שתי בנות. הרמיוני וגאיה גיחכו בשקט. "רעיון נפלא רונלד" אמרה הרמיוני בחיוך וגם גאיה חייכה.

הם הצטופפו ורון כיסא את שלושתם בשמיכה. "אני חושבת שעומד להתחיל גשם" אמרה גאיה ממבט קצר בשמיים והוציאה את שרביטה. "פרוטגו מקסימה" לחשה, ומגן חזק ובלתי נראה נוצר סביבם.

"ככה הגשם לא יטפטף עלינו" הסבירה, ורו והרמיוני הנהנו. ואז, בדיוק ב'תזמון מושלם', מאלפוי הגיח משום מקום. "אז מה וויזלי?" שאלה בחיוך לועג.

"מתכרבל עם החברות הבוצדמיות שלך בשמלה המרופטת והישנה הזאת?" שאל בלגלוג, ורון האדים. "אפילו לבוצדמיות מגיע יותר מהשמיכה המרופטת הזאת" אמר מאלפוי.

ואז נראה כחושב על זה שניות ספורות ותיקן את עצמו: "בעצם, לבוצדמיות האלה לא מגיע כלום". גאיה נאנחה והניחה את ידה על ידו של רון. "הוא לא שווה את זה" לחשה לו והרמיוני הנהנה.

רון נשם עמוק וניסה להרגיע את עצביו המרוטים. "תעשה טובה מאלפוי, תעוף מפה" אמרה גאיה באגביות. היא הייתה אדישה ולא היה לה כוח למאלפוי. "לא רוצה, למה שאקשיב לבוצדמית?" שאל והתקרב.

אבל נהדף על ידי המגן. "מה זה? תסירו את זה!" פקד מאלפוי. גאיה נאנחה וכיוונה אליו את שרביטה. "אימפדימנטה" אמרה בשעמום. מאלפוי הוטח עשרה מטרים מהם.

הוא האדים מכעס, אבל הלך. "סוף סוף, שקט!" אמרה גאיה בחיוך קטן. הרמיוני צחקקה ורון חייך בשביעות רצון "עברו שלוש שעות, והמתחרים שלנו לא נראים באופק" הכריז המנחה.

עכשיו גם גאיה התחילה לדאוג. מה לוקח להארי כל-כך הרבה זמן? אולי קרה משהו? גאיה התחילה להריץ בראשה את המחשבות הגרועות ביותר. הוא נפגע. נפצע. מתחרה קילל אותו.

אוכלי מוות. וולדמורט. שייצא כבר! מה לוקח לו כל כך הרבה זמן?

גאיה שמעה רחש מבין המבוך. המורים נעשו קשובים יותר. מה קורה שם לעזאזל? "ואנחנו רואים את אדון פוטר?.." אמר/שאל המנחה בהיסוס. גאיה קפצה ממקומה, והמורים נעמדו.

"והוא נושא איתו את... האדון דיגורי?" שאל המנחה ונראה המום בעליל. עכשיו כבר ראו את הארי בבירור. הוא היה ספוג-דם ומלוכלך. הוא סחב על גבו את סדריק, והוא קרס לגמרי על הדשא... בוכה?

גאיה קפצה ורצה לשם. היו צעקות, המורים מיהרו להגיע. גאיה התעלמה מפרופסור מקגונגל שביקשה לחזור למקומות, היא הרגישה את רון והרמיוני רצים אחריה.

"הארי! הארי!" היא קראה. הארי הביט בה ועיניו היו נפוחות מדמעות. היא רצה אליו ונפלה לצידו על הדשא. היא התבוננה בסדריק ששכב שם... מת. אלוהים, מת. "הארי מה קרה?" שאלה גאיה בדאגה.

הארי נאחז בה ובכה על כתפה. היא ליטפה את שיערו השחור והפרוע שהיה עכשיו גם מלא חצץ. פרופסור דמבלדור הגיע אליהם במהירות. הוא הביט לסירוגין בסדריק המת ובהארי שבוכה על כתפה של גאיה.

גאיה השיבה לפרופסור דמבלדור מבט. "הארי? מה קרה שם?" שאל דמבלדור, נראה נסער ולא שלו יותר. "וו-וולדמורט, הוא-הוא חיכה לנו שם! הגביע היה מפתח מעבר! הוא רצח את סדריק!" צווח הארי.

עכשיו גם הרמיוני ורון כרעו לצידו של הארי ונראו חיוורים ביותר. "וולדמורט?" לחשה גאיה. הארי הנהן ודמעות המשיכו לזרום על פניו.

"הם הקימו אותו לתחיה ופטיגרו לקח לי מהדם והוא הביא לשם את אוכלי המוות שלו!" סיפר הארי בחרדה, וגאיה המשיכה ללטף את שיערו השחור שהיה כבר כמעט אפרפר מהחצץ. איימוס דיגורי, אביו של סדריק,

פרץ את מעגל צרחות הבהלה. "סדריק!" הוא קרא בבהלה. "הבן שלי, איפה הבן שלי?!" שאל. ואז עיניו קלטו את גופו של סדריק, מוטל על הרצפה. "הוא... הוא ביקש ממני להביא את הגופה שלו" מלמל הארי בעיניים קרועות מאימה.

פרופסור דמבלדור נראה המום. "גאיה, קחי בבקשה את הארי לטירה" אמר פרופסור דמבלדור, וגאיה שמה לב שזו הפעם הראשונה בה השתמש בשמה הפרטי.

היא הנהנה ועזרה להארי להיעמד "אבל-לא, סדריק!" הארי אמר במחאה "הארי, בוא, אנחנו נערוך לו הלוויה ראויה מאוחר יותר, אתה צריך לחזור עכשיו למעונות גריפינדור" אמרה לו גאיה ברוך.

הארי הנהן וגאיה הביטה לו בעיניים. הן לא היו הירוק העז, הנוצץ והשובב שהיא ראתה שם אתמול ושלשום. זה היה ירוק שבור ומרוסק שרוצה לברוח מהכל.

"בוא, הארי" לחשה לו, והם הלכו עם רון והרמיוני למעונות גריפינדור. 

הארי התקלח ולבש גלימה שחורה ופשוטה. שיערו היה עוד יותר פרוע משהיה כשנכנס להתקלח (אם זה אפשרי בכלל) והוא שם את משקפיו ביגון וחוסר רצון.

"בוא, הארי, פרופסור דמבלדור אמר שההלוויה עכשיו" אמרה הרמיוני בשקט והארי הנהן. הרביעייה יצאה מחדר המועדון של גריפינדור לדממה של הוגוורטס. "אני לא מבין את זה"

אמר פתאום הארי. גאיה הביטה בו. "איך. הטורניר חזר אחרי מאתיים שנה שלא היה ועשו את 'כל' אמצעי הבטיחות כדי שאף אחד לא יהרג כמו פעם. איך בדיוק עכשיו זה נהיה מפתח מעבר ומישהו נהרג?" הארי שאל.

"עוד תעלומה שיש לנו לפתור" נאנח רון. הם הגיעו לאולם הגדול והתיישבו בשורה הראשונה בכיסאות שעליהם הופיעו שמותיהם, למרבה ההפתעה של גאיה.

זה בטח בשביל הארי, שלא ישב לבד, היא חשבה לעצמה והתיישבה לצדו.

דמבלדור פתח בנאום שלו מעל המצבה של סדריק. "הוא היה נער טוב. טוב-לב וחכם שנבחר ביושר לטורניר הקוסמים המשולש. לא העלינו על דעתנו שנאבד את אחד התלמידים הטובים שהוגוורטס זכה לקבל"

התחיל דמבלדור, ונשמעו מספר התייפחויות. מצ'ו צ'אנג, שבכתה ובכתה ליד אביו של סדריק, איימוס. ממספר חברים שלו מהפלפאף, מכמה בנות שאהבו אותו,

מהארי שראה אותו מת לו מול העיניים. גאיה משכה באפה ולחצה את ידו של הארי בעידוד קטן. "לכן, אני חושב שיש לכם את הזכות לדעת איך הוא נהרג" אמר פרופסור דמבלדור, וכולם נראו קשובים יותר פתאום.

"משרד הקסמים לא היה רוצה שתשמעו על זה, אבל הוא נהרג בידי לא אחר מאשר וולדמורט וחבורת אוכלי המוות שלו". נשמעו צעקות בהלה, אימה והפתעה.

דמבלדור השתיק את כולן. "זה היה נורא. ואנחנו כאן כדי לכבד את זכרו של התלמיד טוב-הלב מהפלפאף שלעולם לא נשכח" אמר פרופסור דמבלדור. כולם נעמדו ומלמלו יחדיו:

"תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים". הם התיישבו חזררה, וגאיה ממש הרגישה אבן על ליבה.

ההלוויה הסתיימה אחרי כמה משפטים מתייפחים של איימוס דיגורי על כמה סדריק היה בן נפלא. באמצע הדרך חזרה למעונות, פרופסור מודי תפס אותם באמצע.

"פוטר!" הוא נבח, והם הסתובבו אליו בבהלה. "אני צריך לדבר איתך" הוא נבח בשנית. הארי הנהן באדישות ושלח אליהם מבט אחרון לפני שהלך אחרי הפרופסור מודי.

כשהפרופסור מודי הלך עם הארי, גאיה ראתה שבחגורה שלו מאחורה היה בקבוקון ריק למחצה. בבקבוק היה גם... עיניה של גאיה נפערו. "זה... זה לא פרופסור מודי!" היא לחשה בתרעומת.

"מה? גאיה, על מה את מדברת?" שאל רון בבלבול. "זה לא פרופסור מודי, הארי בסכנה! לפרופסור דמבלדור, עכשיו!" אמרה גאיה בבהילות והתחילה לרוץ,

חשה אחריה את הרמיוני ורון המבולבלים שמנסים להדביק את הקצב שלה. הם ניצבו לפני הפסל הגדול. "אה... נו, מה זה יכול להיות כבר?" שאלה גאיה בתסכול.

"מרשמלו!" היא קראה, והפסל לא זז.

"עוגיות שוקולד!" גם עכשיו לא קרה כלום.

"קרמבו!" קראה בשלישית, והפעם הפסל נרעד וחשף גרם מדרגות. היא מיהרה לטפס בו והרמיוני ורון אחריה. היא פתחה את דלת משרדו של פרופסור דמבלדור בסערה.

הוא ישב שם, ידיו שלובות, עם פרופסור מקגונגל ופרופסור סנייפ. "העלמה טארה! גריינג'ר, וויזלי! איך אתם מתפרצים כך?" שאלה פרופסור מקגונגל ההמומה.

"הארי בסכנה!" גאיה התנשפה. שלושת הפרופסורים נעמדו. "על מה את מדברת?" שאל פרופסור סנייפ. "פרופסור מודי ביקש לדבר עם הארי כשהיינו במעונות, ו-ואני ראיתי אצלו שיקוי פולימיצי בחגורה!"

היא התנשמה. "למה מורה להתגוננות האופל צריך שיקוי פולימיצי? הוא לא צריך! זה מישהו שמתחזה לפרופסור!" היא קראה. פרופסור דמבלדור מיהר לצאת מהמשרד עם פרופסור מקגונגל וסנייפ,

גאיה, רון והרמיוני אחריהם. הם הגיעו מהר למעונות של פרופסור מודי ופרופסור דמבלדור פתח את הדלת בתנופה. פרופסור מודי לא עמד שם.

היה שם מישהו חיוור מאוד והארי ישב על כיסא, מביט בו באימה.

ואז, הכל קרה כל כך מהר. גאיה גילתה שזה ברטי קראוץ' הבן שנאסר לפני הון שנים בגלל היותו אוכל מוות. הפרופסורים השקו אותו בוריטסרום, ומשרד הקסמים הגיע,

ובניגוד לרצונם של הפרופסורים, נישק אותו סוהרסן וברטי קראוץ' הבן מת. שר הקסמים, קורנליוס פאדג', סירב להאמין לדמבלדור שוולדמורט חזר, והכחיש זאת בעודו צורח וחיוור.

הארי הוכרח להישאר במרפאה, וגאיה, רון והרמיוני שוחררו חזרה למעונות. "אלוהים, איזה יום, אלוהים!" נאנחה גאיה.

"מישהו מת, וולדמורט חזר, מסתבר שכל השנה לימד אותנו אוכל מוות. פשוט נפלא" אמרה גם הרמיוני בסרקסטיות והתיישבה על הספה.

"מתי נגמרת השנה הזאת כבר?" שאלה גאיה. "שבוע ויומיים" ענה רון. "באמת?" גאיה והרמיוני שאלו בהפתעה ורון הנהן. "אז כל מה שנותר אם מכלילים ימי חופש,

הוא שיש לנו בסך הכל עוד שישה ימים ללמוד!" אמרה גאיה באושר. "ואז-הביתההה!" קרא רון בחיוך.

"אני חושבת שהיום הזה היה יותר מדי בשבילי, והגיע הזמן ללכת לישון ולעכל את כל מה שקרה פה" אמרה גאיה. הרמיוני ורון הנהנו בהסכמה, והם עלו למעונות.

גאיה ישנה שינה ללא חלומות.

הפרק הקודם		הפרק הבא