עלייתו של המת

טוב, זה הפרק האחרון לפאנפיק. תודה לכל מי שהגיב ועקב. אני הייתי תולעת, ואני עוד אחזור!

תומס עצם את עיניו, ואלבוס נשאר עם דמותו הדוממת. בתחילה הוא לא העז לזוז, כי חשש שיפריע לתומס להתרכז, אך הבין שייקח זמן לתומס, ואלבוס לא רצה להשתעמם. הוא קם ממיטתו ושטף את פניו בשקט, מאזין למים הזורמים. זה זמן מה לא היה לו שקט כזה, והוא התענג על כל דקה. הוא חזר להתיישב במיטתו, מחזיק בשרביטו לכל מקרה, והסתכל על תומס.

הוא חשב על הימים האחרונים, כמה דברים שניהם עברו, דברים  שעד אז לא חשב שיכולים להיות ולא חלם עליהם בחלומותיו הפרועים ביותר. הוא דאג לחייו של תומס יותר מאשר דאג לחייו שלו, ויותר מאשר דאג למשהו לפני כן.

אלבוס חשב, ואולי דבר זה נשמע מוזר, אך הוא שמח שזה קרה. הוא אומנם לא שמח שחברו סבל, או שראה את הפחדים של המבוגרים ממנו מתממשים, אך הוא הרגיש מחובר יותר לתומס, והוא הבין את פחדם של המבוגרים, גם את של אלו שניסו להסתיר זאת.

תומס פתאום פקח את עיניו, אך הן היו אדומות וחסרות רגש.

אלבוס היה מוכן להשתמש בשרביטו בכל רגע, אך הוא עוד לא הניף אותו.

"ילד טיפש, עכשיו אני בשליטה, וכך אשאר."

"בפעם האחרונה שאמרת את זה טעית."

"הפעם זה שונה. הילד הרפה מהשליטה בעצמו, אין לדעת אם הוא ישוב."

אז זו התוכנית שלו, חשב אלבוס, וקיווה שהיא תצליח.

הוא גם הבין שיצטרך לעכב את וולדמורט ככל שיוכל.

במהירות הוא לקח את השרביט של תומס, מחזיק בו בחוזקה. הוא ניסה לשתק אותו, אך גם ללא השרביט וולדמורט יכל להגן על עצמו. אלבוס הרגיש שמשחקים בו, ושוולדמורט לא באמת נלחם.

החשש שלו אומת כאשר וולדמורט לקח את שרביטו בלי בעיה. אלבוס קם במהירות, וקרא לפרופסור מקגונגל, כי חשש שאולי לא יוכל להתמודד איתו לבדו.

"אל תמהר, אני לא דואג, בכל מקרה אנצח."

אלבוס הטיל לחשים, אבל חשש לפגוע בתומס, ולכן התמקד בכשפי שיתוק. וולדמורט התגונן מהם במהירות ובקלילות לא ייאמנת. נראה שלוולדמורט לא היה אכפת לפגוע באלבוס.

"קרושיו!"

אינספור גרזנים ננעצו בגופו של אלבוס, והכאב היה נוראי. הוא כלל לא שם לב שצרח מכאב. הייתה לו תקווה שייגמר. במהירות שזה התחיל זה גם הסתיים ואלבוס התמוטט על הרצפה, מתנשם בכבדות גופו מעוות מהכאב.

הוא קם ברעד, נתמך על ידי הרצפה והמיטה, אך הוא קם. הוא הטיל קללות לעבר וולדמורט, אך הן כשלו.

"למה אתה ממשיך לנסות? תוותר. אתה הרי יודע שלא תנצח."

"הטוב תמיד מנצח." אמר חלושות.

"זה מה שתמיד אומרים. חבל שזה לא נכון."

פרופסור מגקונגל נכנסה לחדר במהירות, מתנשמת בכבדות.

"אלבוס, שמעתי אותך צועק, מה -" נעצרה פתאום כשראתה את וולדמורט, ולפי הבעת פניה נראה שהבינה מה קרה.

אלבוס חייך למראה הפרופסור, ודיבר בחולשה קלה.

"יש לי משהו שלך כבר אין, וולדמורט, וזה אנשים."

"אני לא צריך אנשים. הצלחתי עד עכשיו בלי אף עזרה. כל עוד אני בגוף הזה אין דבר שלא יעצור אותי."

"אנחנו נעצור אותך, גם בנשימתי האחרונה אעמוד מולך." אמרה הפרופסור.

"אז אדאג שלא תנשמי."

אלבוס ומקגונגל התכוונו להטיל עליו כשפים, אך לפני שיכלו הוא- התחיל להשתעל.

אבל לא סתם השתעלות, אלא השתעלות שלא נגמרת, כאילו קיללו אותו בשיעולים. הוא זימן פתאום דלי, ואלבוס ומקגונגל היו דרוכים לכל קללה, אך במקום זאת הוא הקיא.

אלבוס לא היה בטוח מה קורה. למה הוא מקיא?

"מה.. מה קורה?" אמר שוב, לפני שגל נוסף של בחילה גאה בו.

ואז הוא הבין. תומס נלחם! הוא מנסה לקחת את הגוף שלו ולסלק את וולדמורט. הוא עדיין כיוון את השרביט לוולדמורט אך קיווה שהשערתו נכונה.

נראה פתאום שמשהו בתנוחתו של הילד השתנתה, כתפיו נשמטות. הוא הרים את ראשו ועיניו חזרו לצבען בטבעי, שכל כך דומות לצבעו של קוניאק.

"מה קרה?"

"תומס!" אלבוס צעק ורץ אל תומס, מחבק אותו בחוזקה.

"אתה מודע לזה שהקאתי, נכון?

אלבוס הנהן, אך לא היה לו אכפת. חברו חזר אליו.

הוא החזיק בכתפיו של תומס, מתרחק ממנו מעט, ונושא חיוך מאוזן לאוזן.

"הצלחת," אמר וטלטל את כתפיו של חברו," אני כל כך גאה בך, חבר."

תומס חייך קלושות, אך נראה מותש.

"הוא באמת נעלם?" שאלה מקגונגל בחשדנות.

"כן, אני חושב," אמר תומס," לא נשאר ממנו דבר."

מקגונגל חייכה ברכות, מסתכלת על אלבוס בגאווה.

אלבוס הרפה מתומס, אך נשאר עם חיוכו. תומס הצטחק מהקלה.

"זה נגמר, הצלחנו."

הפרק הקודם