כול מה שאני צריך זה אותך.

מצתערת שלא כתבתי פרק כבר המון זמן. (מחסום כתיבה ארור) 

כמו תמיד אשמח לתגובות!

וזה פרק קצת יותר ארוך מהרגיל

12} בוקר {וויל}

התעוררתי בבוקר ב7:00, זה היה סימן רע. בדרך כלל אני מתעורר הרבה יותר מוקדם. {אחד היתרונות של בן אפולו: שעון מעורר פנימי} הסתכלתי סביבי וניסיתי לזהות איפה אני, פתאום נזכרתי במה שקרה אתמול. ושמחה בלתי אפשרית גאתה בחזה שלי. הסתכלתי על ניקו שישן לידי, הוא היה כול כך חמוד והוא גרגר כמו חתול.

"בוקר טוב יצור שאול מדהים שלי." לחשתי בעוזן של ניקו בזמן שאספתי את גופו הישן אליי,

"עוד.. חמש.. דקות.." ממלמל לתוך החזה שלי.

"זה כבר 7:05, אנחנו מאחרים לארוחת בוקר". אמרתי לו בטון כועס\אוהב,

"וגם, עוד 3 דקות בדיקת חדרים, ולא נראה לי שבא לנו שקייטי תתפוס אותנו ככה." אמרתי בזמן שליטפתי לו את הגב.

זה היה מספיק כדי יקום.

להגיד את האמת, כשהוא קם, הרגשתי ממש מאוכזב. ההרגשה של ניקו בידי, הייתה ללא שום ספק ההרגשה הכי טובה שאי פעם הרגשתי. בלי חום גופו הרגשתי קור מצמרר.

שנינו קמנו, ואז קלטתי את שאר גופו, שנינו היינו בלי חולצה. באור הבוקר המוקדם, השיער של ניקו נראה שחור עשיר. עורו יותר זהוב. בלי חולצה ראיתי את השרירים החזקים שרק אתמול בלילה הרגשתי. אם אור יום מלא הוא נראה כאילו הוא אל שבא ישר מאולימפוס. האל של יצורים אבודים, שרק מצאו את מקומם בעולם.

הוא נתן לי את מבט המסמיק נבוך הזה שאני כול כך אוהב, וניסה להסתיר את עצמו.

"מושלם" לחשתי. לפני שלקחתי שני צעדים גדולים  ונישקתי אותו.

כאילו זו הייתה הנשיקה הראשונה שלנו, הרגשתי את הפרפרים בבטן משתוללים. כשסוף סוף התנתקנו לחשתי, "אתה מושלם, ואתה אפילו לא מודע לכך". הפעם זה לא היה אני שהסתער, ניקו חיבק לי את הכתפיים ונשק לי נשיקה תובענית.

הרגשתי משהוא חם ורטוב וכשפתחתי עיניים, ראיתי שניקו בוכה.

"סליחה... זוט אומרת.. תודה, באמת.." אמר מסמיק, מנסה לנגב את הדמעות.

"למה אתה מתנצל על משהוא שזו עובדה?" אמרתי בשקט, מנגב לו את הדמעות.

"כול עוד אני חיי, אני מבטיח שאני יעשה את כול מה שיש לי כדי שהדמעות האלה לא ירדו שוב לעולם." לחשתי לתוך עוזנו.

"זה משמחה" אמר ניקו.

"אז תחייך" אמרתי לפני שהתחלנו להתנשק שוב.

{"טוק..טוק"} "זו קייטי, בדיקת חדרים". ואז היא נכנסה, אני נשבע. ניקו קפץ כול כך מהר שזה השאיר אותי מבוהל. הוא הסמיק כול כך אדום, שהוא נראה בורדו.

"אוי.. סליחה.." אמרה קייטי ויצאה בריצה מהירה.

"טוב. עכשיו אנחנו ממש צריכים להתארגן." אמרתי בחוסר חשק מובהק. ואז נזכרתי,

"אוי, פספסתי את השמירה שלי במרפאה! " אמרתי בפניקה.

"בוא נלך לראות אם עדין צריכים אותך," אמר ניקו. והפנה לי גב.

"אתה כועס?" שאלתי, וואו.. זה לא היה במקום.

הוא הסתובב אלי מופתע, "לא, אני רק צריך לצחצח שיניים."

"אה" אמרתי כמו דביל. שכחתי לגמרי שאני לא בדיוק לבוש ליום רגיל. כול מה שהיה לי בחדר של ניקו זה הטוקסידו מאתמול.

"ניקו, יש לך בגדים קצת יותר גדולים." שאלתי אותו מבחוץ לשירותים שלו.

"כן, בארון, הבגדים אם הצבעים הבהירים שנתת לי". אז לבשתי חולצת מחנה כתומה, (שהייתה קטנה עלי קצת) וג'ינס בצבע כחול.

ניקו יצא מהשירותים והתחלנו ללכת לכיוון המרפאה.

תגובות!!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא