משחקי הקסם

יצאתי מהכיתה יחד עם הכומר בחשש. "מה נראה לך שהם מתכוונים לומר לי?" שאלתי אותו, היחסים ביני ובין הכומר התחממו אחרי כמה הימים הראשונים. לאחר שנודע לו שאני מכשפה שבהחלט מכבדת את התואר. "נראה לי שהם מתכוונים לברך אותך על רגל חודשיים בהוגוורטס. לא פשוט לעשות את זה. במיוחד אם אתה מיקום מגביל. בטח הם ישימו עוד כמה נקודות בית." "כן, אבל אם הם רוצים רק לשבח אותי למה הם לא אמרו למורה שתאמר לי את זה אחרי הלימודים?" "על תשאלי שאלות על הפרוטוקולים של הוגוורטס. לפי החישובים שלי תצטרכי להישאר חמישה שבועות כדי לשמוע את כולם. ואז תפספסי את החופשה." "אני רצינית, ומודאגת. מה אם הם רוצים לגרש אותי מהוגוורטס. על תעמיד פנים כאילו זה כבר לא קרה." "אני מתאפק לא לצחוק. פרים, את המכשפה הכי טובה שיש להם השנה, מכל הבתים. עם הפער הגדול בנקודות בית והתחלה מבטיחה במוקדמות של משחקי הקווידיטיץ' זאת לגמרי השנה של הפלפאף. הם גאים בך עד מעל הראש." "המכשפה הכי טובה, חוץ מזלדה." "את, את וזלדה באותה רמה. ואת הרבה יותר טובה ממנה מבחינה חברתית. עדיין אין לאנשים מושג למה המצנפת שמה אותה בבית הזה. חוץ מאולי לשלב בין שתי המכשפות המבריקות של השנה." "אני לא מבריקה. בסך הכול יש לי עיניים חדות." "ומוח חד" הוסיף הכומר השמן. התכוונתי להתווכח איתו אבל הוא כבר אמר:" זהו, הגענו." "מה הסיסמה?" "סלט ירקות." אמר ומדרגות עוף החול ירדו. הכרתי מקרוב את משרד המנהלת. למרות שלא באתי אליו. אבל יצא לי לשמוע יותר מפעם אחת את הגריפינדורים מתרברבים על מי נכנס אליו יותר פעמים. לא פלא שהם מפגרים אחרינו בשלוש אלף נקודות. עליתי על המדרגות ודפקתי על הדלת. כבר למדתי שכך עושים בחברת הקוסמים. אצלינו פשוט אין מספיק דלתות כדי להקיש עליהן." "יבוא" אמרה מקונגל בקולה הזקן. פתחתי את הדלת. מאדאם לוסין ישבה לצידה. "גברת אוורידין, איזה כיף שבאת אלינו כל כך מהר. בואי ושבי." ישבתי על הכיסא שמול המנהלת. עכשיו הפחד שלי מפני הסילוק ירד ירידה תלולה. "גברת אוורידין, מצאנו את השיקויי הריפוי שלך, מעוררים התפעלות." אמרה מאדאם לוסין. "איך אתם יודעים שאני יוצרת שיקויי ריפוי על בסיס שבועי?" "איך אנחנו יכולים לא לדעת יקירתי? גמדוני הבית מדברים עלייך כל הזמן. העלת את תפוקת העבודה של הוגוורטס בשלוש נקודה שש אחוז." אמרה מקונגל. "אני מעדיפה לא לראות זאת כך." אמרתי "ברור שלא, יש לך לב של אחות אמיתית. כל מה שאת רואה אלה אנשים הזקוקים לרפואה." אמרה מאדאם. הנהנתי בראשי. היא ממש קראה את מחשבותי. "גברת אוורידין, יש לך כבר עבר רפואי?" אמרה המנהלת. "כן, אני עוזרת לאמא שלי במרפאה. מאוד עמוס אצלה, היא הרופאה היחידה בשכונה." "מעולה!" אמרה מקונגול. "אם כך, אני מציעה שתתחילי בעבודתך החדשה כבר עם סיום חופשת לייל כל הקדושים!" "איזו עבודה גברת מקונגול?" שאלתי אותה מבולבלת. "אני והמנהלת חשבנו שלאור כישורייך ברפואה יהיה נחמד אם תעזרי לי במרפאה. מעין שולייה קטנה. זה בסדר מבחינתך?" "זה מצוין מבחינתי!" אמרתי וכמעט חיבקתי אותה. "בסדר, תחזרי לשיעור. אני לא רוצה שתבזבזי חומר." אמרה מקונגל. הלכתי מהחדר ופתאום נזכרתי בסביבות מפתן הדלת. "גברת מקונגל, אפשר להישאר בספרייה בחופשת ליל כל הקדושים?" "בחופשה את יכולה לעשות כל מה שאת רוצה." ענתה מאדאם. "תודה!" עניתי ובכמעט-דילוגים חזרתי לכיתה.

בדרך סיפרתי לכומר את כל מה שהן אמרו לי. הרגשתי כאילו אני יכולה לעוף. גם המשך היום עבר מדהים. הצטיינתי אף יותר מהרגיל. וזה שלא היה שיעור שיקויים היום רק הוסיף לשמחה. עם כל הכבוד שלי לשיקויים, אני לא יכולה לסבול את סנייפ הצעיר. אחרי הלימודים התחילה הארוחה. זלדה חתכה מוקדם. אבל אני חגגתי עד מאוחר. ניצלתי את זה שיש לי אוכל בכמויות. וגם חברים, מצרך נדיר מהמקום שאני באה ממנו. הכל היה מושלם. אפילו נראה שהעטלפים מחייכים אלינו. אחרי הארוחה רצתי אל הספרייה. אבל היא הייתה סגורה בגלל השעה.

באכזבה הראשונה שלי מאז השיחה עם המנהלת גררתי את רגלי אל חדרי במעונות הלילה של בית הפלפאף. אבל לפני שפתחתי את הדלת שמעתי קול בכי. לא, יותר סביר ששחר בוכה מאשר הנמסיס שלי. פתחתי את הדלת. ולא האמנתי למראה עיני. זלדה באמת ישבה על מטתה, בוכה. לא נראה שהיא הבחינה בי. התכוונתי לכסות את עצמי בשמיכה ולעשות כאילו לא ראיתי אותה. אבל אז נזכרתי במשפט שמאדאם לוסין אמרה לי עוד היום. "יש לך לב של אחות אמיתית. כל מה שאת רואה אלה אנשים שזקוקים לעזרה." עכשיו המילים האלה קיבלו משמעות שונה כל כך. ישבתי לידה, היא עדיין לא הבחינה בי. היא הייתה שקועה כל כך בתוך הסבל שלה. לא ידעתי מה לעשות. ואז, כאילו פעלו מעצמם. הידיים שלי כרכו את עצמם סביבה. חיבקו אותה. "מה לעזאזל את עושה?!" אמרה זלדה והעיפה את ידי מגופה. "את בכית, אני עזרתי לך. מה קרה?" "למה שאני אגלה לך?!" "כי אני רוצה לרפות אותך." השפתיים שלי זזו מעצמן. לא ידעתי מה אני עושה. מציעה עזרה לאויבת הכי גדולה שלי? זלדה פרצה בעוד שיטפון של בכי. "את כבר ראית אותי בוכה. אין טעם להסתיר את זה. אני בוכה, אני בוכה, כי, כי, ההורים שלי ניתקו איתי קשר. כן, מאז שנבחרתי לבית המחורבן הזה הם מסרבים לדבר איתי. בשבילהם אני כבר לא לוקד. אני, אני, אני..." היא ישבה לצידי על המיטה שלה. "ששש... את לא צריכה לדבר עכשיו. פשוט תוציאי את זה עלי." היא נשענה על כתפי והתחילה לבכות עוד פעם. חלק מהנזלת שלה נזלה על חלוקי. אבל זה לא שינה לי. ידעתי שאני יכולה להסיר את זה בלחש אחד. אבל אני לא יכולה פשוט להסיר אותה. עכשיו זאת לא היו השפתיים שלי שדיברו. זאת הייתה אני. אני המודעת והפיקחת. היא סבלה, אני צריכה לרפות אותה. ליטפתי את שערה. אפילו הוא היה דומה לשערה של קטניס. עד שלבסוף היא נרדמה. חזרתי אל המיטה שלי וישנתי. למרות שהתעוררתי יחסית מוקדם זלדה לא ישנה במיטתה. למרות שבדרך כלל היא ישנה עד מאוחר. הפכתי את המיטה שלי לשק שינה ולקחתי את שק האוכל שאספתי מאז שאמא לא הצטרכה אותם יותר. הרגלים ישנים. הלכתי לספרייה יחד עם הספרים שהיו לי וקראתי מבוקר עד ערב. זה היה היום הטוב ביותר שהיה לי מאודי. התמקמתי לי באגף נידח ואף אחד לא הפריע לי ללמוד. זה היה כמעט ממכר. בערב כמעט נזל לי הנר. זה היה בסדר, בכל מקרה הבאתי אספקה. אבל זאת אומרת שעוד מאט אלך לישון. עוד מאט האור ייכבה. ואז, פתאום, אור חדש הגיח מהפינה. זה היה נר של זלדה. היא שמה אותו על השולחן. "סליחה שלכלכתי לך את החלוק." "סליחה שלא עשיתי את זה מקודם." "על תצטערי, זה רק ייגרום לי להרגיש יותר כמו מנייאקית." "גם אני מנייאקית עם זה משנה לך." "תראי, אני לא רוצה להתחיל שיחה פילוסופית. אני רוצה לקרוא. את יכולה להביא לי את הספר ההוא?" העברתי לה את הספר.

זה ממש לא היה הדבר היחיד שהבאתי לה. ולא הפעם האחרונה שחלקנו משהו אחת עם השנייה.

הפרק הקודם		הפרק הבא