המייסדים

סאלאזר ישב בכניסה לטירה ההיא, שהייתה מלאה בזכרונות טובים ורעים.
לידו נח כלוב החיות, קל מעט יותר משהיה לפני כל כך הרבה זמן, שיצא למסע.
סוסו כבר היה מוכן ליציאה, בעל צידה מספקת. 
אך סאלאזר לא היה מוכן, עוד לא, למרות שלא הודה בזה בקול.
חייו ימשיכו, גם כמו של האחרים, אך היה קשה להתנתק פתאום.
הוא יכל רק להסתכל על הנוף ולהיזכר בערגה על הימים לפני שהכל השתבש.
הוא שמע קול צעדים לצידו, חלש אך מטופף. הוא לא היה צריך להסתובב כדי לדעת מיהו האדם.
הוא התיישב ליד סאלאזר, ידיו מכונסות אך חזותו גאה כתמיד, אם כי מעט כפופה יותר.
"שמע לי, סאלאזר. איני רוצה שתעזוב כך, בלי שנדבר כולנו."
"במה זה יעזור?" שאל," הבעיות לא ייפתרו בניפוף שרביט. לא הפעם."
"אז באמת תעזוב? אחרי כל מה שעברנו? בגלל וויכוח קטן אחד?
"גודריק, שנינו יודעים שהוויכוח לא היה קטן, ולבטח שלא היחיד."
זה השתיק את האיש, ידיו מאוגרפות מעט. אך פתאום הוא חזר ומצא אתת קולו.
"סאלאזר, אני מתנצל שהפניתי נגדך את שרביטי אז. הייתי מהיר חימה."
"איני כועס עליך, גודריק, בעיקר אני כועס על עצמי, למרות שעדיין אינני מסכים איתך, אין זו סיבה לריב."
הם ישבו שם, ללא קול, מסתכלים על הירח העולה, על הזמן המתבזבז.
"לא רציתי שכך ייגמר," פתאום אמר סאלאזר, מפתיע את עצמו מעט.

"אין אחד מאיתנו שרצה, אני חושב."

סאלאזר עלה על הסוס, מסתכל על הטירה בפעם האחרונה, גודריק לצדו.
"להתראות, גודריק," אמר, משהו מפריע בגרונו תוך כדי.
"להתראות, סאלאזר," ענה," לעולם לא אשכח את האיש שהתעתקתי עליו בטעות."
סאלאזר צחקק, נזכר ביום ההוא, שקרה במה שהרגיש לפני שנים רבות.
לרגע הוא חשב להגיד עוד משהו, דבר אחרון, לפני שיתחרט-
אך בסוף לא אמר אותו, והחל לדהור את דרכו חזרה אל ביתו הצנוע.

הפרק הקודם