להיות חצויי זה לא קל

הגעתי לפתח המחנה, מותשת ורועדת. נדהמתי שאני בחיים אחרי כל המפלצות שנלחמתי בהן במבוך בכלל. הייתי קורסת אלמלא דין בן פוסידון שרץ לתפוס אותי כשהרגליים שלי קרסו. נאנקתי והוא מצמץ והאדים. "טוב לראות אותך," גמגם. שנינו היינו נבוכים מהפגישה הלא צפוייה- הוא נלחם בי מתחת למים. אנחנו יודעים שזה לא היה מרצונו החופשי, ועדיין, מביך. מלמלתי משהו כמו "מצטערת" אבל זה נשמע כמו "מצטיירת." דין הנהן בהיסח דעת וגרר אותי למרפאה. נרדמתי מיד לתוך חלום של אסיפת האלים. צמצמתי עיניים בניסיוון לזהות. הנה אמא דמטר. נופפתי לה בידי אבל היא לא שמה לב או התעלמה ממני. עשיתי פרצוף ושילבתי ידיים. הקשבתי למה שהם דיברו, למרות ההרגשה שאני לא אמורה לשמוע את זה. "העיניינים מחמירים במחנה" אמר פוסידון. זהיתי אותו בגלל הקלשון, וגם פגשתי אותו כבר במסע לפרתנון. חייכתי בנוסטלגיה. איפה אמפטריטה? לא ראיתי אותה כאן. האדס נאנח. "יש פאניקה קלה בשטח שלי, אני מודה. ילדיי מטפלים בזה" הוא אמר בכעס האופייני לו. זאוס הרים גבה. "טוב, אז תגיד להם לטפל בזה יותר. יותר ויותר חצויים עם דיבוק- אפילו במחנה השני." הוא אמר ועשה פרצוף. התאפקתי מלגחך בכל הכוח. לא הייתי בטוחה אם הם ישמעו אותי או לא, ואם דמטר באמת התעלמה ממני או לא. למחנה ה´שני´ קראו מחנה יופיטר, השם הרומי של מלך האלים.  האדס נאנח ולא הסתכל על האלים. ואז הוא הסתכל עליי לחרדתי. אויי, שיט. 

"יש לנו אורחת," אמר והרים גבה. הבטן שלי עשתה סלטה של פחד. דמטר נראתה נבוכה פתאום, והבנתי שהיא לא רצתה שהם ידעו שאני כאן ושהיא שלחה אותי לפה. לא ידעתי מה לחשוב. זאוס הסתכל עליי והתעסקתי בשרשרת של המחנה. פוסידון חייך אליי בחום וחייכתי אליו בחזרה בביישנות. אפרודיטה סקרה אותי מלמעלה למטה, ונראתה כאילו שהיא חושבת ´הילדה הזאת צריכה פדיקור ומניקור רציני´. עשיתי פרצוף. לא הבנתי מה רע בחולצת מחנה, שרשרת חרוזים, טייץ ירוק ושעון כחול.  אפולו חייך אליי וצחקתי במחשבה. הנחתי שיש לו חיבה מסויימת לילדי דמטר מאז המסע חיפושים המטורף שלו. מה שגרם לי לא להסתכל על זאוס. "טוב, איימי שינדי בת דמטר, ביתו של ג´ון." אמר זאוס ודמטר האדימה. בלעתי צחקוק. בטח בגלל האזכור של ג´ון. "כשתקומי, תגידי לקלייר, נחשול, מרקו ואמילי לצאת מיד למסע, בלי עיקובים מיותרים." אמר והנהנתי בשתיקה. חששתי שאני הולכת להיחנק מרוב בליעת גיחוכים וצחוק. התעוררתי מטושטשת במרפאה, ולרגע שכחתי שהיייתי במבוך עד לפני שעה. קמתי מהר מידי והסתחררתי. וויל מיהר אליי ונתן לי נקטר. "תודה," מלמלתי בלב דופק והוא הנהן ברצינות וחזר לטפל באחרים. גיליתי שדין בן פוסידון משגיח עליי ויושב מולי בראש מושפל. נראה שהוא נרדם כי הוא מצמץ במטושטש כשדיברתי והסתכל עליי שותה. הוא חייך בהיסוס וחייכתי אליו עם הקש בפה. "מרגישה יותר טוב?" שאל דין והנהנתי. סיימתי לשתות ושמתי את הנקטר בשידה. התחלתי להיזכר בחלום ומצמצתי. "דין, איפה נחשול?" שאלתי והוא קימט את המצח. "מי?" שאל והבטן שלי התערבלה בהרגשה לא טובה. "נחשול," מלמלתי ואז לעיני רוחי ראיתי את המראה שלה פתאום. 

חייכתי לעצמי. "שיער מתולתל עד המותניים, עיניים ירוקות ותיליון לב" אמרתי את מה שראיתי והעיניים של דין נפערו. "אה! פגשתי אותה בביתן את...כלומר אני יודע איפה היא" הוא אמר וקם בנחישות. "אבל למה את שואלת?" שאל. היססתי ואז סיפרתי לו על החלום. הוא הנהן בהבנה ואז עזר לי לקום ויצאתי אחרי שקיבלתי אישור לחזור לשגרה ולאימונים, נתנו אותו לכירון ששמח מאוד לראות אותי בריאה ושלמה ואז הלכנו לביתן אתנה. מצאנו שם רק את אמילי וקלייר (לדברי דין) מדברות במרץ. הן הסתכלו עלינו נכנסים וקלייר נרתעה לאחור כשראתה את דין. הוא נשם עמוק. חיכיתי במתח. "איפה נחשול?" שאל בן פוסידון. "בביתן שלה," אמרה קלייר ודין חיכה. "היא בת פוסידון," אמילי מלמלה והנהנו ורצנו לביתן שלוש. מצאנו אותה מדברת עם ג´ין, אחותו של דין. חייכנו אחת לשנייה. מאז שהצלתי את מייקל בן אפולו החבר של ג´ין, היא מאוד אוהבת אותי. "המסע מתחיל עכשיו?" נחשול שאלה ודין הנהן. "אבל מחר תצאו, לא היום. מחר בבוקר" דין אמר ונחשול הנהנה ונשמה עמוק. ג´ין שמה לה יד על הכתף בניחום. "בהצלחה, אחותי" אמרה ונחשול חייכה קצת. היא ארזה ואני יצאתי חזרה למחנה, לביתן דמטר. נרדמתי במיטה שלי, לשם שינויי. לא היה אף אחד בביתן- הם היו באימונים, בחץ וקשת לפי המערכת שהייתה תלוייה בלוח שעם מעל הפרחים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא