The Meteor Garden

סול

סידרתי את התיק הצד שלי והיטבתי את אשפת החיצים התלויה על גבי, את הקשת החזקתי בידי. יצאתי מביתן אפולו והלכתי אל מגרש 'תפוס ת'דגל' שם קבעתי להיפגש יחד עם זואי וסיארה, אחותה המאמצת של האלי, שהובאה על ידי ג'ט, אחד משני הסאטירים היחידים שנותרו במחנה, לאחר שהתגלתה כחצויה, התחברתי איתה בזמן שהיא הייתה פה, כי אני חיה חברתית, כמו שאנג'ל קוראת לי. עוד דבר אחד בו אנחנו שונות. עוד ניצחון לרשימה.
סיארה עדיין לא גילתה יכולות מיוחדות מסוימות ולכן היא מוקמה בביתן הרמס עד שההורה שלה יכיר בה, זואי היא כידוע בתם של פרסי ג'קסון ההוא ואנבת' צ'ייס. גם היא די שונה ממני, היא זכתה בחלק האתנאי וכל הרעיון של הפעולה הזו היה שלה.
אחרי ההתקפה של החצויים של איידן, היא הייתה משוכנעת שהם עדיין נמצאים ביער ושלושתנו יכולות לעקוב אחריהם ולגלות איפה נמצא איידן, אחר כך, היינו אמורות לחזור אל המחנה ולהןדיע לכירון איפה המחנה של איידן נמצא. 
"סול!" קראה זואי וסימנה לי להתקרב אליה, היא הייתה חמושה בחרב וכובע האי נראות שגנבה מאחיה הגדול והטיפש, אית'ן. החנית של סיארה הייתה אחוזה היטב בידה והטבעת המשונה שלה הייתה הסוואה למגן האבן שלה.
"הם ברחו לכיוון שמאל בפעם האחרונה שראיתי סימן מהם" לחשה זואי, "אבל הם יודעים שראיתי אותם, אז לדעתי הם ישנים על העצים, כמו קטניס במשחקי הרעב"
אני וסיארה הינהנו, "אוקי"
"תלכו אחרי ותהיו עירניות לכל רעש קטן שאתן שומעות, תחפשו צורות מוזרות על צמרות העצים, אם יש ריח משונה של שריפה, יתכן שזה הם"
"סבבה" אמרה סיארה.
"ואם אחת מאיתנו נכנסת לעימות איתם, סול, תצעקו 'הוריקן', אוקי?"
הינהנו לאישור.
"מוכנות?" לחשה זואי, עיניה האפורות, כמעט כסופות באור הירח, ברקו.
"כן" אמרתי וסיארה הינהנה לאישור.
נכנסנו לעומקי היער והתחלנו לשוטט בו וחיפשנו את הניצולים מהמשלחת ששלח איידן.

לאחר שעתיים 

כבר פאקינג שעתיים שלמות חיפשנו אחריהם ולא מצאנו שום סימן. התחלתי לאבד תקווה. הם כנראה עזבו ואנחנו מחפשות כמו חבורת ילדות נואשות אחריהם.היינו צריכות לבחור מעשה גבורה פחות שאפתני, זה היה רעיון מטופש. אנחנו לא מספיק מיומנות.
כל אחת מאיתנו שיתפה פעולה בגלל סיבה אחרת:
סיארה רצתה שההורה האלוהי שלה יכיר בה והיא הייתה צריכה לעשות מעשה שאי אפשר להתעלם ממנו, רצוי משהו מסכן חיים או קשור הדוקות לתחום של ההורה שלה. 
ולמה אני וזואי הגינו את המשימה הזו?
זואי רצתה להוכיח שהיא הבת של ההורים שלה, עם שושלת משפחתית מפוארת כמו שלה, לכולם היו ציפיות עצומות ממנה, היא רצתה למלא אותן ולהוכיח לכולם שהיא טובה כמו ההורים שלה ויותר מהאחים הגדולים והמטופשים שלה.
אחים גדולים זו מכה.
אני רציתי להתעלות על אנג'ל סוף סוף, תמיד היא זכתה בהערכת כולם, עם החוכמה שלה, עם העצמאות שלה, עם התחכום המעצבן שלה. אמא שלנו העדיפה אותה, ואבא שלנו העדיף אותי, אבל זה היה ברור כשמש שכל בני המשפחה האחרים העדיפו את אנג'ל על פני, את האחות הגדולה והמושלמת. היא פגשה כבר את אבא שלה, אפולו לא שם עלי ולא על אף אחד מהילדים שלו קצוץ. מעצבן.
עכשיו היה תורי להוכיח את עצמי בפני המחנה, בפני אנג'ל, בפני כולם.
גם אנג'ל לא הייתה טלית שכולה תכלת, היא תמיד רצתה לנצח ולעקוף אותי. אם עשיתי דבר אחד, היא עשתה אותו ובצורה טובה יותר והיא זו שקיבלה את המחמאות של כולם והיה לה מבט של 'זה קרב אבוד, אני טובה יותר בכל מה שאעשה'. הדבר היחיד שהייתי מוכשרת בו יותר ממנה ללא עוררין היה מוזיקה, כולם התפעלו מהקול שלי, מיכולת הנגינה שלי. אנג'ל תמיד התגאתה בזה, אני לא יודעת למה. אולי כדי לצאת צנועה וענווה בפני כולם. אני היחידה שהכירה את אנג'ל באמת, אני הייתי אחותה הקטנה, וכמו שההצגות שלי לא עבדו עליה, גם אני לא האמנתי לשקרים שלה. תמיד התנהגנו כמו אחיות מושלמות, מחובקות, מחייכות, מפרגנות ואוהבות, אבל כל זה נועד להסתיר את התחרות בינינו, את המירוץ לאהבת כולם, את האופי הרקוב של שתינו.
לפתע, שמעתי נקישה ושלפתי חץ מהאשפה שלי והנחתי אותו בקשתי. סקרתי את היער החשוך בחיפוש אחרי מקור הקול. מה זה היה?
ואו אז, מצאנו את מה שחיפשנו. יותר נכון, הם מצאו אותנו. זה היה קרב חסר סיכוי. הם היו חזקים יותר, מנוסים יותר.
ציפיתי שהם ישלפו חרב או כלי נשק אחר. אך לפני שהספקתי לקלוט, שלושתנו עפנו לאחור בדרך פלא. גופי פגע בעצי ושמעתי את עמוד השדרה שלי מתפוקק.
נעמדתי בקושי על רגלי ויריתי עליהם חיצים. הם היו גדולים יותר מאיתנו, בני 15-16 לפחות. משב רוח הסיט את החיצים בחזרה אלי. התחמקתי מהם וגבי הדואב זעק במחאה. זואי הסתערה עליהם אך היא הוטחה בעץ ואיבדה את הכרתה.
"לא!" צעקתי ועם כל חץ שיריתי לכיוונם, גבי חרק.
סיארה קפצה ממקומה כמו פנתר והיממה אחד מהם ופצעה אותו אך אחד מחבריו גרם לה להתעלף בקלות. מה לעזאזל? הם קוסמים מהארי פוטר בלי שרביטים או משהו?
ציפיתי שוולדמורט יקפוץ עליהם מאחד העצים ויצעק 'תחזירו לי את האף שלי מוגלגים עלובים!'
"אוי נו באמת, אלו החצויים האלה שהגנרל הזהיר אותנו מהם, זה כל כך פתטי, למען השטן" אמר בחור בעל שיער שחור.
בחור אחר, בלונדיני, קימט את מצחו, "לה אין הילה כמו של האחרות"
"למה אתה מתכוון?" שאל הבחור עם השיער השחור. ניסיתי לירות עליהם עוד חץ אך הוא כפה עלי שיתוק. טום רידל, זה אתה?
"תתבונן, אל תראה" נזף בו בחור שזוף.
הוא היישיר מבט אל עיני. הזעם הלך וגבר בתוכי כמו הר געש שעומד לירות מטחי לבה לוהטים.
"השבח לשטן!" הוא נחרד, "יש לה הילה כמו של-"
העצבים שלי לא עמדו בזה יותר והחימה שבי גברה על ההיגיון ואיכשהו, הסרתי את קללת השיתוק שלו בשאגה והתנפלתי על הבחור שעשה לי וולדי וויבז.
"נו באמת!" התעצבן אחר וגרם לי לאבד הכרה בנקישת אצבעות קלילה.

פקחתי את עיני בעייפות ושאפתי אוויר. הוא היה משונה, טחוב, כאילו שאני נמצאת מתחת לאדמה. הבחנתי שאני שוכבת על דרגש עץ שנמצא בחדר זעיר שנחצב מתוך אבן עתיקה. לא הייתה דלת בחדר הזה, אלא סורגים. נכלאתי. התיישבתי על הדרגש ונגעתי בגבי. הרגשתי רצועת בד כרוכה סביבו וסביב בטני.
"זואי! סיארה!" צעקתי.
"פה מולך" ענתה לי סיארה, וגיליתי שהיא נמצאת בתא זהה לשלי מולי, "זואי נמצאת בזה שצמוד אלייך"
"מה קרה?" שאלתי.
"הבחורים ההם תפסו אותנו וכלאו אותנו" אמרה סיארה, "הם מחכים שתתעוררי כדי לקרוא לגנרל שלהם"
ואו אז, נכנס הבחור שהזכיר לי את טום רידל.
נעצתי בו מבט רושף.
"הו, התעוררת, אני צריך להודיע לגנרל" ציפיתי שהוא יעשה פטרונוס אבל הוא היה קוסם מעפן, והלך לקרוא לו כמו כל בן אדם.
"גם לך הוא נראה כמו טום רידל מהארי פוטר?" שאלתי את סיארה, שחייכה חיוך קטן למרות המצב המלחיץ שהיינו נתונות, אנחנו בשבי האויב.
"למען האמת, דווקא כן"
"אבל יש לו עדיין אף" הוספתי.
"והוא גם חתיך רצח" העירה זואי.
שמעתי צעדים מעלינו, קרקוש של מנעול. צל נפל על המרצפות האפורות כמו קירות כלאי והרמתי את מבטי אל הגנרל, איידן.
"אחותה של אנג'ל" הוא חייך, "מעשי גבורה מטופשים זה באמת בדם שלכן, מה?"
לא היה תואר שעיצבן אותי יותר. 'אחותה של אנג'ל', כאילו שאני לא בן אדם עצמאי שלא קשור אליה. בבית ספר, לא סיפרתי לאף אחת מהמורות שאנג'ל היא אחותי עד שהן קראו שמות וזיהו את שם המשפחה המאוד לא רגיל שלנו.
"יש לי שם" נהמתי, "סול, אני לא נספח שלה"
"הו, כמה נפלא" הוא ענה לי בסרקסטיות מעצבנת להפליא.
רציתי לצעוק לו באוזן עד שהוא יתחרש.
הוא נקש באצבעו וזואי וסיארה איבדו את הכרתן.
"הן יתעוררו רק כשאני אגיד להן, אז אין טעם שתנסי להעיר אותן" אמר איידן, "אתן נעדרות מהמחנה כבר שבוע ימים" עידכן אותי.
"ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?" עניתי בחוצפה.
איידן חייך חיוך רחב, "לא טעית, גבריאל" הוא פנה אל הטום רידל, "היא באמת אחת משלנו, אותה הילה, אותה חוצפה, אותו חוסר בושה, אותה חוכמה"
זה היה קצת מאכזב שקראו לטום רידל גבריאל. זה היה יכול להיות אחד המגניבים אם קראו לו טום. איזה מבאסים אתם, ההורים של גבריאל.
"אם תצטרפי אלי, סול, אני אדאג שאף לא תצטרכי לחיות עוד בצילה של אחותך, את תהיי הרבה יותר טובה ממנה, עוצמתית ממנה, מוצלחת ממנה" אמר איידן.
אומנם רציתי להיות כל אלה, אבל אנג'ל עדיין הייתה אחותי, עדיין היינו קשורות בקשר דם שאי אפשר לנתק.
"לא" השבתי בפשטות.
"אני אספר לך מי את באמת" הוא ניסה לשכנע אותי.
"אני יודעת מי אני, סול די אל לונה, בת אפולו, אני לא צריכה שתזכיר לי את זה, בדקתי את זה בתעודת הזהות של אבא שלי" הכרזתי בגאון.
"את מושלמת לפה, עוד אחת מהילדים שלאף אחד לא היה באמת אכפת מהם, שנזנחו על ידי החיים. אפולו אף פעם לא ישים לב אלייך"
"אני לא צריכה אל שמוק בחיים שלי" השבתי לו.
גבריאל גיחך והסווה את זה כשיעול. איידן שיגר אליו מבט זועם.
"יש לך יכולות שאת אפילו לא מודעת אליהן, אני אעזור לך לפתח אותן"
הו.
זה היה מפתה. כוח. עוצמה. אני אהפוך לחשובה יותר מאנג'ל.
לא. זה לא יהיה אותו דבר אם אני לא אגלה אותן בעצמי. אנג'ל תסכים לאמן אותי, כמו שהיא לימדה אותי שירים ותרגילים בריקוד.
"אני מעדיפה לפתח אותן בעצמי, ואם אני לא אגלה אותן לעולם, אז כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות"
איידן נראה מתוסכל מהתשובות שלי. יופי. מגיע לו. מנסה להפנות אותי נגד החברות שלי.
"אין בדמך ובדם אחותך ולו טיפה אחת של דם אנושי" שפתיו נמתחו בחיוך אכזרי.
"מ-מה?" גימגמתי בהלם.
איידן התענג על הבעת הזעזוע על פני, "כן, אף אחת מכן לא אנושית בשום תא בגופה. אם תצטרפי אלי, אתן לך את ההסבר לכך"
הרגשתי שאני חייבת הסבר לתעלומה הזו. אני לא אנושית, וגם לא אנג'ל. אז מה אני? אלה זוטרה? מכשפה כמו בהארי פוטר?
שדה מיתולוגית כלשהי?
התגלית הזאת הייתה כל כך מערערת שעמדתי לפרוץ בבכי. אבל הזעם מילא שוב את לבי. עוד כמה סודות הוסתרו ממני ומאנג'ל? לה אין בכלל מושג שדם מפלצתי זורם בעורקיה.
"אני לא אצטרף אלייך" השבתי על סף בכי אך באומץ.
איידן הינהן בקור רוח, "עוד בחירה מטופשת, להתראות" הוא יצא מן החדר והותיר אותי בתאי.
התיישבתי על הדרגש וסובבתי את גבי על הסורגים ופרצתי בבכי תמרורים.
אני לא בת אדם, אין בי שום דבר אנושי. אני יצור מחריד ומעוות. אני מפלצת.

זה הפרק הראשון מנקודת המבט של סול! מה אתם חושבים עליה עכשיו? יש פה המון תגליות חדשות שיתבהרו בספר השלישי סווו

יש לכם למה לחכות!

עוד שלוש תגובות ואני אמשיך כרגיל!

הפרק הקודם		הפרק הבא