מסע בין עולמות

"אני שמחה לראות שנוויל מצא מישהי." מלמלה הסבתא והגישה את התה לשולחן.

"סבתא-"

"האמת, אני שמחה שהוא בחר בי מבין כל האפשרויות." אמרה ג'יני בחיוך.

"באמת?" הופתעה הסבתא "לא סיפרת לי."

נוויל הסמיק עד האוזניים, "זה לא בדיוק ככה-"

"נוויל הוא בחור הכי מתוק שיש. קשה לפספס את זה." קטעה אותו ג'יני והביטה בו, מסמנת לו לשתף פעולה.

"הו, נוויל המתוק שלי." קראה הסבתא הגאה "איזה פרח הבאת אליי."

הסבתא מחאה כפיים בשמחה ומיהרה למטבח להביא עוגיות.

"מה את עושה?" לחש נוויל, מבוהל.

"מראה לסבתא שלך שאתה מציאה לא רעה בכלל." השיבה ג'יני בנחישות.

"אבל מה שאת מספרת, זה לא נכון."

"דבר בשם עצמך."

נוויל הביט בה מבולבל.

"ככה אני רואה אותך." היא אמרה בשקט.

נוויל הביט בה, הפתעה מוחלטת על פניו. ג'יני נשקה לו בעדינות ורק בפתח המטבח, עמדה סבתא מבוגרת וחייכה לעצמה. מאושרת.

"רון," קרא פרד ממרגלות המדרגות "אמנדה איתך?"

"מה?" שאל רון בבלבול, הוא לא ראה את אמנדה כמעט שעתיים. הוא היה בטוח שהיא יצאה עם פרד.

"אתה יודע איפה אמנדה?" חזר פרד על דבריו "הסתבכתי עם הלחש שלה."

פרד הרים חליפה אפורה ופרוותית ולה ראש עכבר לחוץ ומפוחד בתור פפיון. רון התאפק שלא לצחוק.

"היא יצאה מזמן." נשמע לפתע קולו של ג'ורג' מן הסלון.

"מה?!" נחרד רון, 'למה היא לא אמרה כלום?'

ג'ורג', כאילו קרא את מחשבותיו הוסיף, "היא אמרה לך שהיא צריכה לפגוש את ואראס והיא תחזור עם אבא ואח שלה."

"למה היא צריכה לפגוש את ואראס?" שאל רון.

ג'ורג' שתק.

"הוא צריך להביא לה משהו והיא מפחדת שהוא ייהרס אם הוא ישלח אותו עם ינשוף." אמר לבסוף.

רון הביט בו בחשדנות ולבסוף נאנח.

סמטת דיאגון הייתה שקטה יחסית כאשר ואראס ואמנדה שוטטו לאורכה. אחות של ואראס, אנבת', פתחה להם את החנות הקטנה והכמעט בלתי נראת לצד 'כרך ודף בע"מ'. אנבת' מיהרה למחסן וחזרה כאשר בידה קופסה קטנה וחומה.

"תודה ששמרת לי על זה." אמרה אמנדה "אם זה היה אצלי, רון מזמן היה מוצא אותו."

"שטויות." השיבה אנבת' והושיטה לה את הקופסה "ידידה של ואראס היא ידידה שלי."

אמנדה הודתה לה פעם נוספת והם הלכו משם.

"אתה חושב שרון יאהב את זה?" שאלה אמנדה בחשש.

"ברור." השיב ואראס "בואי נשב קצת, מלא זמן לא היינו לבד."

אמנדה הנהנה לחיוב והם התיישבו על אחד הספסלים לאורך הסמטה.

"וואו." אמר ואראס בהשתאות כאשר ראה את המתנה שקיבלה אמנדה מבן זוגה "עכשיו אני מרגיש עלוב."

"אתה לא." היא אמרה בחיוך.

"נכון." הוא השיב, נזכר כמה עלה לו קסם השמע של אחיות הגורל.

"דביל."

"תודה."

"לא חשבנו עדיין מה עושים ללונה." נזכר לפתע ואראס.

"מה אתה מתכוון?" שאלה אמנדה.

"היא היחידה שלא התעללנו בה." הסביר.

"צריך משהו שעדיין לא עשינו." אמרה.

"יש לי רעיון." אמר ואראס "תוכל להין שמלה או חולצה מעכבר, כמו החליפות."

"בטח." השיבה אמנדה "רק צריך לדאוג שתהיה לה גופייה למטה, אחרי הכל, זה בבית ספר."

"למה לא חשבת ככה כשלקחת לי את הבגדים באמבטיה של המדריכים?" קיטר ואראס.

"איפה היית?" דרש רון לדעת בשנייה שנכנסה עם משפחתה בפתח הדלת.

"הייתי עם ואראס, אמרתי לך." השיבה אמנדה בשאט נפש.

"מה כל כך חשוב לך לפגוש את ואראס? איזה אסון יקרה אם תפגשי אותו עוד יומיים?"

"רון, מה נסגר?" שאלה אמנדה בבלבול והובילה אותו למטבח כדי שיוכלו לדבר בלי שאביה או אחיה ישמעו.

"את יודעת מה יש היום?" שאל רון בפנים זועפות.

"פתיחת מתנות של חג המולד." השיבה אמנדה בחיוך אך הוא נמחה מפניה במהירות כשהוא הביט בה בכעס.

"מה?" היא שאלה בהיסוס קל.

"היום, לפני שנה, הייתה נשיקה הראשונה שלנו." אמר רון בתוכחה.

אמנדה הנהנה, לא בטוחה מה היא אמורה לענות.

"וביום הזה, דווקא, בחרת לבלות עם ואראס."

"רון, בחייך-"

"אם את רוצה לפרק את החבילה, כל מה שאת צריכה זה להגיד-"

"מה?!" נחרדה אמנדה.

"אם את מעדיפה להיות עם ואראס-"

"אתה פשוט אידיוט." אמרה אמנדה בכעס אך בשקט.

רון הביט בה המום.

"ואראס עזר לי לשמור על המתנה שלך כדי שלא תמצא אותה," רון פתח את פיו לדבר "כי אני יודעת שניסית לברר מה קניתי לך."

"אני-"

אמנדה תחבה לידו את הקופסה החומה, "סליחה שלא הספקתי לעטוף לאור ההצגה שלך." אמרה בכעס ולבסוף הוסיפה, רגע לפני שיצאה, "לידע כללי. ואראס הוא גיי."

"עשית על אבא שלי רושם מצויין היום." אמרה לונה להארי והתיישבה לצידו על הספה הקטנה.

"באמת?" הופתע הארי "היה לי רושם שהוא לא מרוצה ממני."

לונה צחקה, "הוא מת עלייך."

לפתע שניהם השתתקו.

"לונה," לחש הארי "מה את חושבת על ילדים?"

"למה אתה שואל?"

"קודם תעני."

"הם חמודים והכל אבל בוא נגיד שאני לא הבייביסיטר הכי טובה בעולם."

הארי הנהן.

"למה אתה שואל?" שאלה לונה שוב.

"קורה לך," התחיל הארי לומר, חושב על ניסוח מתאים, "להתעסק ברעיון שנקים משפחה?"

לונה צחקה, "בהתחלה כן," הודתה "אבל אז הבנתי שאני אהיה אמא נוראית."

הארי לא צחק, הוא הביט בה ברצינות תהומית.

"הארי," שאלה בחשש, "מה זו הרצינות הזו פתאום?"

"חשבתי על זה," השיב הארי "וזה דווקא מצא חן בעיניי. אני חושב שתיהיי אמא מדהימה."

"אוי הארי, מי חושב כל כך רחוק?"

"רוב הזוגות מתחתנים ישר אחרי סיום הלימודים," השיב הארי, "כולל ההורים שלי."

"בוא נעשה הסכם." אמרה לונה "אם בעוד שנה עדיין נהיה זוג, אז בהחלט יהיו נישואים על הפרק."

הארי הנהן בחיוך, הוא יציע לה כשתסיים את שנתה השביעית, הכי הוגן כלפי שניהם.

לקח לרון כמה דקות להתעשת, לבסוף הוא החליט לפתוח את הקופסה הקטנה. בקופסה נח לו כדור קטן וכסוף אשר נפתח למגע ידו. מיד הוא הוצף זכרונות, זכרונות שכבר חווה בעבר אך כעת היה זה מזויות אחרת. הוא ראה את הזכרונות כפי שחוותה אותם אמנדה. השיחה שלהם לאחר שחייתו באגם השחור, איך התנחמה בזרועותיו כאשר ירדו על אביה והחלו השמועות על אימה, הנשיקה הראשונה שלהם- מבולבלת ומתוקה, התפרצות הזעם של שיימוס והשיחה במרפאה שבאה בעקבותיה ובה החליטו לתת הזדמנות לקשר אמיתי בניהם. אז רון הגיע לזכרון הטרי ביותר, נשיקה קטנה ועדינה לפרידה, בדיוק אחרי שהודיעה לו שהיא יוצאת לפגוש את ואראס. כאשר הוא קיבל את נשיקתה והתעלם מדבריה. הוא צנח על הרצפה הקרה, מותש. כעת הוא ראה את הדברים כפי שראתה היא, הרגיש כפי שהרגישה, ידע כפי שידעה. לא היה לו מושג עד כמה אהבתה אליו חזקה, עד כמה היה טיפש על שחשד בה.

"אידיוט." לחש לעצמו בכעס וסגר את בכדור, "פשוט אידיוט."

,אז איך הייתה המתנה שלי?" שאל קייל בחיוך והתיישב לצד הרמיוני.

"מושלמת." השיבה הרמיוני שבדיוק סיימה את קריאה הספר בפעם השלישית וסגרה אותו בעדינות. קייל התקרב אליה ורכן לקראתה אך היא נרתעה בפתאומיות. קייל מיהר לחזור לישיבתו הקודמת, "כבר חשבתי שהצלחתי להשכיח אותו ממך." אמר בשקט.

"מה?" שאלה הרמיוני בבלבול.

"את רון." השיב קייל, "היה לי הרושם הצלחתי לגרום לך להפסיק לחשוב עליו ולהמשיך הלאה."

"מה.. אני.. איך ידעת שרון...-"

"את שקופה כמו צנצנת." השיב קייל בקרירות.

הרמיוני השפילה את מבטה במבוכה וקייל התרכך.

"פשוט יש לי כל כך הרבה ניסיון בתחום הזה כך שקל לי לראות." אמר בשקט אך כעת ברוך.

"באמת?"

"כן," השיב קייל "יש לי נטייה להתאהב בבחורות שמאוהבות במישהו אחר."

"כמו אמנדה?" שאלה הרמיוני בישירות מפתיעה וקייל הביט בה נדהם.

"אני לא היחידה ששקופה כמו צנצנת." אמרה הרמיוני בחיוך.

"היא חזרה הביתה עם המשפחה שלה והיא לא מסכימה לשמוע ממני." סיפר רון להרמיוני מבעד ללהבות הירוקות.

"בצדק." השיבה הרמיוני, "אבל אתם חייבים לעמוד על המצב בניכם."

"בפעם האחרונה שניסיתי," אמר רון, "כל מה שהיא אמרה היה שאני לא אצטרך לחשוד בה יותר."

"אאוץ'.." השיבה הרמיוני בשקט.

"למה-"

"לי נשמע שהיא די נפרדה ממך." הסבירה הרמיוני את פשר תגובתה.

"מה?!"

"אבל אולי אני טועה." מיהרה הרמיוני לסגת.

"אולי תדברי איתה?" ביקש רון בקול שבור.

הרמיוני לקחה אוויר מלוא ריאותיה לפני שענתה, "לא. זו התסבוכת שלך ואתה תצא ממנה."

היא לא הולכת לעזור למישהי אחרת לקחת לה אותו, לא שוב.

------------------------------------------------

עזרו לי לשפר את הפאנפיק.

אשמח לשמוח עצות ומקומות לשיפורים.

אשמח אם תדרגו, אני רוצה לדעת את טיב הכתיבה שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא