חצויים מכל הסוגים

אנבת' הלכה עם פרסי למגדל רייבנקלו אחרי הפגישה שלהם עם פרופסור דמבלדור במשרד שלו. דמבלדור חזר על הנאום של כירון לא להעלות חשדות ולשים עין על הארי והחברים שלו.

הם השאירו את גרובר בפתח של חדר המועדון של הפלפאף, דלת עגולה הממוקמת במרתף. על הדרך, היא העבירה לפרסי הרצאה חמורה לא לנדוד יותר..

"אתה באמת לא חייב ללוות אותי לחדר שלי", אנבת התעקשה שוב.

"אני יודע", פרסי אמר בפשטות.

"אז, מה ניקו אמר?" אנבת' שאלה. פרסי עדיין לא נכנס לפרסים על ההתקלות שלהם.

"הוא אמר שהאדס שלח אותו כדי לגלות איך הבחור וולדי הזה עדיין חי", פרסי אמר "הו, והוא אמר משהו על מגורים מתחת לעץ מסוכן..." אנבת' הרימה גבות בסקפטיות, אבל פרסיי רק משך בכתפיו.

"אנחנו חייבים להיות יותר זהירים. כולם כבר כל כך חושדים בנו", אנבת' אמרה

"אני יודע",

"במיוחד אתה",

"אני יודע",

"אני מתכוונת, אתה מגיע מאוחר והבגדים שלך לגמרי קרועים. שלא להזכיר, אתה נמצא בגריפינדור עם רון, הארי, והרמיוני. הם באמת מתחילים לחקור אותנו, המשיכה אנבת'.

"תירגעי חכמולוגית", פרסי אמר, צוחק ברכות. "אני אהיה יותר זהיר אני מבטיח",

הם הגיעו לכניסה של מגדל רייבנקלו, שהיה מסומן על ידי נשר מברונזה. הנשר זינק לחיים מול הפנים שלנו.

""מה הולך על ארבע רגליים בבוקר, על שתי רגליים בצהריים, ועל שלוש רגליים בערב?, הוא אמר בקול חלק

לאנבת' לא הייתה בעיה לפתור את החידה שהיא הכירה. "בן אדם, שזוחל על ארבע בתור תינוק, הולך על שתיים בתור מבוגר, ונולך עם מקל כשהוא זקן", הדלת נפתחה חושפת  גרם מדרגות ספירלי.

"זאת החכמולוגית שלי", פרסי אמר, נותן לה נשיקה על הלחי.

לילה טוב, מוח אצה", אנבת' חייכה, עולה במדרגות בצורת ספירלה. כשהיא הלכה, היא בקושי שמה לב לחיוך קטן שהיה על פניה.

אבל, כשהיא נכנסה לחדר המועדון של רייבנקלו, החיוך שלה דהה. בארוחת ערב, היא עדיין לא ראתה פנים ידידותיות בשולחן רייבנקלו. אז היא לא הייתה ממש נרגשת כשהיא נכנסה והייתה מלווה בעיניים שיפוטיות .

"אז, את אנני, נכון?" נערה שאלה, מתקדמת לעברה. "אני איזבל. איזבל מקדוגל", היה לה שיער חום ארוך, ועיניים חומות, ונראתה כאילו היא הייתה יכולה להיות בביתן אפרודיטה.

"זה אנבת'", היא תיקנה.

"אהבת את החידה?" איזבל שאלה, מתעלמת מההערה של אנבת'.

"אה, אוקיי, אני מניחה. דיי קל, למעשה", היא אמרה, מושכת בכתפיה. איזבל שיחררה תחוק קצר מלא ספק. לפני שאנבת יכלה להגיב.

"אנבת'!" לונה אמרה, מתקרבת אליה איזבל שילבה את ידיה והביטה בלונה בגועל קל לפני שהלכה להצטרף לחבריה .

"אני כל כך שמחה שאת ברייבנקלו", לונה המשיכה מחייכת. אנבת' החזירה לה חיוך, שמחה לראות פנים מוכרות.

"היי, לונה", אנבת אמרה, מברישה את שיערה המשוחרר מאחורי אוזניה.

"פגשת את איזבל", אמרה לונה והביטה בבחורה. אנבת' הנהנה "היא מאוד יפה, וחכמה. אבל לא כל כך נחמדה", לונה אמרה בכנות. "אני מצטערת שאת צריכה לחלוק איתה חדר",

"אני צריכה?" אנבת שאלה בצער. לונה הנהנה. "טוב, זה רק שינה", היא נאנחה מושכת בכתפיה.

אנבת' החליטה ללכת לישון מוקדם. היא עדיין הייתה עייפה, למרות שהיא ישנה לאורל כל הנסיעה ברכבת. כשהיא מצאה את החדר שלה, היא חפרה בתיק שלה ומצאה את הפיג'מה שלה. היא ניסתה להירדם, אבל לאחר זמן מה היא הפכה להיות חסרת מנוחה ושלפה במקום זאת את ספרי בית הספר שלה.

בגלל הדיסלקציה שלה, אנבת' ידעה שקריאה של החומר לפניכן תקל על ההבנה בכיתה בהרבה, ותעזור לה להתמזג. וגם, היא שנאה להיות לא מוכנה לכל דבר.

אנבת שכבה על הבטן במיטה שלה קוראת את הדפים באיטיות. כשהיא עשתה את זה, היא הדגישה מילים חשובות שמצאה בעיפרון.

"הו, היי, אנבת', נכון?" נערה שאלה, מציצה בראשה אל תוך החדר. היה לה שיער חום ככה ועיניים כחולות. אנבת' הביטה למעלה וחייכה מעט.

"כן, היי", היא אמרה, נעמדת והתקרבה אליה כדי ללחוץ את ידה

"אני מנדי... ברוקלהרסט", היא אמרה בחיוך, קול מתוק. "את עוברת על הספרים של בית הספר?" היא שאלה. אנבת הנהנה והתיישבה חזרה על קצה המיטה שלה. מנדי התיישבה על המיטה שלידה והורידה נעליים.

"אז, מאיזה בית ספר את?" מנדי שאלה.

"אה, אקדמיית הקסמים של מר ברונר למחוננים", אנבת' השיבה, לוקחת רגע כדי להיזכר ב'בית הספר' שלה.

"הו, אוקיי", היא אמרה

"הדלת של החדר נפתחה לרווחה ואותה ילדה ממקודם, איזבל, נכנסה פנימה עם עוד נערה עם שיער כהה ארוך שעקבה אחריה ונראתה שהיא ממוצא הודי .

"הו, את בחדר הזה מנדי? זה מעולה!" איזבל אמרה בסרקסטיות. מנדי חייכה בחוסר נוחות והרימה את רגליה על המיטה. "את מכירה את פדמה, נכון?" מנדי הנהנה.

בהתחשב בכך שאיזבל לא התכוונה להראות שהיא בכלל שמה לב אליה , אנבת' המשיכה לקרוא את הספרים שלה.

"אז, מה את חושבת על זה שפרופסור סנייפ סוף סוף הפך למורה להתגוננות מפני כוחות האופל?" פדמה שאלה, מוציאה פיג'מה מהמזוודה שלה.

"אני לא מתרגשת יותר מידי. הוא... מרושע", איזבל אמרה בקול נמוך.

"הו, מה לגבי הבחור הזה, פרסי. הוא מאוד מושך", איזבל ציינה. ראשה של אנבת' התפוצץ כשהיא שמעה את אזכרו שמו של פרסי.

"מאוד", פדמה צחקקה.

"אני חושבת שאני יכולה להכיר אותו מאוד טוב", איזבל אמרה, מסובבת את שיערה. יאפ, אנבת' חשבה. בהחלט סוג בת של ביתן אפרודיטה.

"יש לו חברה", אנבת' התייצבה, לא רוצה לשבת בצד כשנערות אחרות דיברו על החבר שלה, אם כי הייתה לה תחושה שזאת לא תהיה הפעם האחרונה.

"הו, מישהו מבית הספר שלך?"

"כן... וגם מבית הספר הזה", אנבת' אמרה מרימה את עיניה רק לרגע. הלסת של פדמה צנחה, מה שגרם לאנבת' להיעלב קצת. איזבל הרימה גבה ושילבה את ידיה.

"את? ופרסי?" היא שאלה. אנבת' הנהנה. "טוב, אני מקווה שזה יעבוד בשבילכם", איזבל אמרה בסרקסטיות.

הם לא דיברו עוד הרבה למשך שאר הלילה. אנבת' שמעה את השיחות השקטות בין פדמה לאיזבל בעיקר עליה, פרסי, ועליה ופרסי.

אחרי כמה זמן, לאנבת' נמאס להעמיד פנים שהיא לא שומעת אותן, אפילו שהיא שמעה, ושנאה את זה. אז, היא העיפה בבעיטה את השמיכה שלה מהרגליים שלה ועזבה את החדר, מחזיקה ספר מתחת לזרועה ועיפרון מעל האוזן שלה.

אנבת' ירדה למטה במדרגות והתכרבלה בכיסא קטן ומרופד בפינה. היא פתחה את הספר שלה שוב והמשיכה לקרוא אחרי כמה זמן היא התקשתה יותר ויותר לפקוח את עיניה, אם כי בכל פעם שסגרה אותן היא ראתה את אלות הגורל, המספריים שלהן מרחפות מעל שני החוטים.

לבסוף אנבת' הייתה חייבת להיכנע לתשישות שלה ולהירדם שם היו לה סיוטים על אלות הגורל.

כשהיא התעוררה בבוקר למחרת,  האור חלחל פנימה דרך החלון שמעל ראשה. נראה שאף אחד לא התעורר עדיין, חדר המועדון היה לגמרי שקט. אנבת' התמתחה ואספה את הדברים שלה מהלילה הקודם.

היא חזרה לחדר שלה בשקט וראתה את שלושת השותפות שלה לחדר ישנות בשלווה. אנבת החליפה בגדים במהירות לתלבושת המעצבנת שלה ושמה את הדברים שלה בצד.

 "לאן את הולכת כל כך מוקדם?" קול ישנוני שאל. אנבת' הרימה את ראשה והסתכלה על איזבל שישבה על המיטה שלה.

"ארוחת בוקר", אנבת' אמרה בקצרה, סוגרת את הדלת מאחוריה כשהיא עזבה את החדר.

אנבת ירדה למטה במדרגות הספירלה ממגדל רייבנקלו ובחוץ למסדרונות הארוכים. היא ירדה שתי מדרגות כשלפתע נשמע רעש נמוך. אנבת' שחררה שאיפה קצרה של הפתעה כגרמי המדרגות זזו מתחתיה. היא החזיקה במעקה כדי לייצב את עצמה וחיכתה שגרם המדרגות יפסיק לזוז.

"מדרגות קסומות, ברור", אנבת' רטנה. היא המשיכה לרדת למטה במדרגות מסתכלת על המסדרונות הריקים. היא קיללה ביוונית עתיקה. היא הייתה אבודה.

אנבת ניסתה לעקוב אחרי גרם המדרגות בחזרה לחדר המועדון, אבל אחרי שהוא השתנה בפעם השנייה, זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית.

אנבת' נאנחה אנחה עמוקה והברישה את שיערה אל מאחורי אוזניה .

לפתע, היא שמעה קולות של צעדים על הרצפה. היא הסתובבה ומצאה את עצמה במרחק מטרים ספורים מהילד שפגשה כמה ימים קודם לכן, מאלפוי.

"את", הוא ירק, לועג.

"נחמד לראות גם אותך", אנבת' אמרה, מגלגלת את עיניה.

"למה את פה כל כך מוקדם?" הוא שאל, משלב את ידיו. אנבת' בחנה את פניו. עיניו התנדנדו סביב החדר בעצבנות ולסתו הייתה קפוצה בחוזקה.

"אתה לחוץ", אנבת התחילה

"למה שאני אהיה", הוא התפרץ.

"איך אני אמורה לדעת", אנבת משכה בכתפיה. מאלפוי נראה מוכן להתפוצץ, למרות שאנבת' לא הייתה בטוחה למה.

"תראי, חתיכת מטונפת קטנה-"

"באמת שאין לי זמן להקשיב לטירוף שלך על איך אני חתיכת-מטונפת-קטנה-מה שלא יהיה , אני רק מנסה למצוא את חדר האוכל", אנבת' אמרה, מנופפת בידה בביטול. מאלפוי בז וכיווץ את עיניו. אנבת' לא הייתה במצב רוח להקשיב למאלפוי. קודם כל, היא הייתה צריכה להתמודד עם בנות רכלניות, עכשיו בנים יפים.

"רק תתרחקי מכאן", מאלפוי נהם, דוחף אותה באגרסיביות כשהוא עבר לידה למרות שהיה לו מספיק מקום במסדרון. הוא נעלם מעבר לפינה גורר את רגליו כשהוא הלך.

"סנוב", אנבת מלמלה כשהיא הסתובבה וירדה במדרגות.

אחרי עוד כמה דקות , היא הגיעה לדלתות הכפולות הגדולות שמובילות לאולם הגדול. היא נכנסה פנימה והסתכלה מסביב המקום היה כמעט ריק.

כמה מוקדם עכשיו? היא שאלה את עצמה, פוגשת את העיניים של האדם היחיד שהיה בחדר. אם אתה יכול לקרוא לו בן אדם.

הוא היה יצור אדם נמוך ומלא קפלי עור. הוא לבש כמה כובעים וכפפות, סוודר ירוק ארוך ומכנסיים קצרים סגולים. על רגליו היו שכבות על שכבות של גרביים. היו לו עיניים רחבות מזוגגות, ירוקות, אף ארוך ורזה ואוזניים מחודדת נפולות.

"שלום", הוא אמר בקול גבוה

"היי... אהם, מי אתה?" אנבת' שאלה בסקרנות. ככל שהיא ידעה היצור דמוי האלף הזה יכול להיות בקלות מפלצת שמוכנה לתקוף אותה.

"דובי, מאוד נעים לפגוש אותך", הוא אמר בתמימות .

"אני אנבת'",

" אפ אחד אף פעם לא קם מוקדם כמו אנבת'", הוא אמר. "אף אחד לא מדבר בקול כמו שלה",

"אני מאמריקה", אנבת' הסבירה. דובי חייך וצלע לעברה.

"דובי חייב לחזור למטבח, אבל הוא יגיד להתראות לחברה החדשה שלו קודם", הוא אמר, מנופף בידו. אנבת' נתנה לו חיוך קטן, חיוך לא בטוח.

"כמו כן העלמה לא צריכה את הסכין שלה. הוגוורטס בטוחה", דובי אמר כשהוא מתנדנד אל מחוץ טווח ראייה, והשאיר את אנבת' מבולבלת אפילו יותר ממקודם, דובי, כפי שכינה את עצמו, יכול היה לראות דרך הערפול שהיה אמור להסתיר את הנשק שלה. אנבת' סידרה את החצאית שלה על הנדן של הסכין שלה והסתירה את הידית מתחת לגלימות שלה.

המקום הזה ממשיך להיות יותר ויותר מוזר, אנבת חשבה נאנחת אנחה עמוקה ומתיישבת בשולחן רייבנקלו, מחכה לשאר בית הספר שיתעורר.

הפרק הקודם		הפרק הבא