השנה הראשונה- רון

היי לכולם!

קודם כל, סליחה שלא העלתי שום דבר בזמן האחרון, בגלל שהלמידה מרחוק המעצבנת הזאת חזרה, כל הבקרים שלי תפוסים ב"שיעורים" חסרי משמעות. 

אל תדאגו, אני בחיים לא אנטוש את הפאנפיק הזה (וגם את הפאנפיק השני שלי, שהוא עוד סיבה לכך שלא העלתי פרק כבר כמה זמן). 

קריאה מהנה!!

 --------------------------------------------------

"אאוץ'!" קראתי בבהלה. הרגשתי משהו שהרגיש באופן מחשיד כמו קופסה מרשרשת פוגע בראש שלי.

"בוקר טוב רוניל'ה. יום הולדת שמח." קרא פרד.

ואז הבנתי. היום ה1 במרץ! יום ההולדת שלי! (הערת הכותבת: גם שלי:).

פקחתי את עיניי והבנתי מה פגע בראשי. זאת הייתה הכרית שלי, שפרד וג'ורג' כישפו כדי שתהיה קשה ומרעישה.

"אני לא מאמין שרונוש שלנו גדל כל כך," אמר ג'ורג' ברגשניות ומחה דמעה דמיונית של התרגשות, בחיקוי די טוב למען האמת, של אמא.

"שתים עשרה שנים של אושר צרוף!" קרא פרד בתיאטרליות והחליט להצטרף גם הוא לבכי המזויף של ג'ורג'.

לגמה רגעים באמת חשבתי שהם בוכים אבל אז כשסובבתי את הראש כדי להרים את הכרית שלי מהרצפה, הם חדלו מההצגה והסתכלו אחד על השני עם חיוכים מרושעים.

"תפסתי אתכם!" קראתי. סובבתי בחזרה את הראש שלי והם לא הספיקו להסתיר את המבטים שלהם.

"נו טוב, באמת התפלאתי שלקח לך זמן להבין את זה," ג'ורג' גלגל את עיניו לתקרה.

גלגלתי את עיניי בחזרה. פוץ.

"בקיצור, רוניקינס, יש לך פה ערימת מתנות שלא הייתה מביישת את מלכת אנגליה וזהו, תהנה." סיכם פרד בקול מתוק ומזויף.

חייכתי אליו. "גם אני אוהב אותך, פרדי."

"מזל טוב, רון." הצטרף אלינו לפתע הארי והניח את המתנה שלו על קצה הערימה. וואו, הערימה באמת הייתה גדולה! בחיים לא קיבלתי כל כך הרבה מתנות! אבל במחשבה שנייה, בחיים לא הכרתי כל כך הרבה אנשים כמו שהכרתי כאן בהוגוורטס.

"תודה, הארי!"

סוף סוף היה בי את הכוח לקום מהמיטה. התיישבתי על השטיח האדום של חדר השינה שלנו, מול האח וגררתי איתי חצי מהערימה.

"הרמיוני! ממתי את יכולה לעלות לפה?!" הארי קרא לפתע.

הרמיוני עמדה בפתח של חדר השינה שלנו ולבשה סוודר גדול ואדום עם אריה גריפינדור עליו, טרנינג ונעלי בית.

"מזל טוב רון!" היא מיהרה אליי ולרגע חשבתי שהיא עומדת לחבק אותי, אבל התברר שלא והיא בעצם שלפה מתנה מאחורי גבה והניחה אותה על קצה הערימה.

"תודה," חייכתי. "עכשיו, חברים יקרים, בואו נתחיל לאכול את הערימה הזאת!"

שיימוס, דין, נוויל, הארי, הרמיוני והתאומים התיישבו מסביב לערימה ונראו מרותקים.

"וואו, תודה דין! תמיד רציתי להבין מה מרתק אותך בכדורגל ועכשיו אני יכול להבין! בכנות!" קראתי ודין חייך אליי בחזרה חיוך גדול.

אמא ואבא הביאו לי עוד סוודר, הפעם בצבע כחול כהה כי ביקשתי מאמא במיוחד לא חום סגול. אני לא מצפה שהיא תזכור את זה עד שנה הבאה. בנוסף לסוודר, הם הביאו לי אספקה גדולה של ממתקים, כמה ספרים חדשים מסדרת הספרים הקסומה 'התעלומה של אינקאנטו' שאני אוהב במיוחד ושמיכה ענקית.

הרמיוני הביאה לי שני ספרים שהיא תמצא מרתקים ואני אמצא מאתגרים, הארי הביא לי חמישה זוגות גרביים עבים שהוא מילא בממתקים שאני הכי אוהב, שיימוס ונוויל הביאו לי מארז פצצות סירחון בכל הניחוחות העולים על הדעת, ביל הביא לי מארז של קסתות דיו משנות צבעים ועטי נוצה חדשים, צ'ארלי הביא לי דגמים של חמישה דרקונים מסביב לעולם עם ספרוני מידע עליהם שמצאתי מרתקים. פרסי הביא לי מחקים מיוחדים שמוחקים דיו וג'יני כתבה לי ברכה מזמרת והצמידה אליה פרח עם ריח נעים מהגינה שלנו. יתר המתנות היו דברים לא מעניינים מקרובי משפחה אחרים וחברים של אמא ואבא.

"רון," אמרו פרד וג'ורג' במקהלה

"כן?"

"בוא איתנו. אנחנו צריכים להביא לך את המתנה בפרטיות." פרד אמר וסימן לי לצאת מהחדר אחריו ואחרי ג'ורג'.

"טוב...?"

הם דילגו במהירות במורד המדרגות של מגדל גריפינדור, פתחו את הפורטרט של האישה השמנה בדחיפה שהפתיעה אותה, קפצצו להם וזמזמו כל הזמן.

"מה אנחנו עושים בספרייה?" שאלתי בחשש כשעברנו את שער האבן.

"כאן החבאנו את המתנה שלך."

"למען האמת, ג'ורג', יש לנו שתי מתנות." אמר פרד בחשיבות עצמית שהזכירה לי את פרסי.

"שתיים?" תמהתי.

"אכן." אמר ג'ורג'.

"אחת מוחשית והאחרת לא."

"הא?"

"כן רון." אמר פרד. "עכשיו, תלך למקום שאליו אתה הולך בדרך כלל כשאתה מגיע לכאן." הוא פקד עליי.

קיוויתי בכל ליבי שהוא לא מדבר על המקום שאני חושב עליו ברגע זה.

"אני לא יודע על מה אתה מדבר," התחמקתי. לא נראה שזה שכנע אותו.

"הו, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר." הוא אמר.

הוא הניף את שרביטו באחת ויצר קסם שגרר אותי בזריזות בין מדפי הספרים המעוגלים בתוך המבוך. הם דילגו מאחוריי וצחקקו להם.

לפתע, הכישוף נעלם כלא היה ומצאתי את עצמי מול- *הפתעה, הפתעה*-

הספר הוורוד.

נו, באמת.

"פתח אותו," לחש אליי ג'ורג'.

הרמתי את ידי אל המדף העליון והורדתי ממנו את הספר. קצת חששתי, אם לומר את האמת.

אבל לא, בתוך העמוד האמצעי של הספר נחו להן כפפות שומר.

בחיים לא היו לי כפפות שומר! ועוד חדשות!

"וואו!!!" קראתי בהתלהבות מוחלטת. "אני לא מאמין!"

"כן רון, הכל בסדר. אל תמות לנו פה מהתרגשות..." אמר ג'ורג'.

"ובכן, רוניל'ה, אנחנו יודעים שאתה טוב מאוד בשמירה, לפי המידע שקיבלנו מהפעמים היחידות שאנחנו נותנים לך לשחק איתנו קווידיץ', אז חשבנו לזרז אותך!"

"מזל טוב!"

"וואו, אין לי מילים... תודה!-"

"עכשיו, פרד... שנעבור למתנה השנייה שלנו?" שאל ג'ורג', קוטע אותי מרצף התודות.

"שמעו, מתנה אחת זה באמת מספיק לי..." התחלתי לומר.

"שששש רון, תן לנו לתת לך עצה. זאת המתנה שלנו." פרד אמר.

"כדאי שתשב..." אמר פרד. "אנחנו רוצים שיהיה לך הכי נוח בעולם ושתקשיב טוב טוב."

"מה שתגידו..." כבר התחלתי לחשוש ולחשוד.

פרד כחכח בגרונו וניסה להעלות על פניו הבעה רצינית למרות שידעתי שהוא רק רוצה להתפוצץ מצחוק מבפנים.

"אוקיי..." הוא התחיל לאיטו. "אז- אהמ- ג'ורג' ואני שמנו לב שאתה- אהמ- מעוניין בהרמיוני גריינג'ר-"

"מה?!" הו לא לא לא. אין מצב שהם הבינו את זה. לעזאזל.

"אממ כן, רון, זה די שקוף..." אמר ג'ורג' בהתנצלות מעושה.

"כשאתה אומר שקוף, אתה מתכוון שזה שקוף גם בשבילה?" אוי, החרדה גברה עליי.

"לא, לא, אל תדאג. אנחנו הבנו את זה לבד כי אנחנו האחים הכי טובים שלך. במוקדם או במאוחר זה יתגלה, אבל ייקח לזה זמן, והנה אנחנו מגיעים לנקודה שלנו."

זה לא יכול להיות טוב.

"שמע רון," פרד אמר. "אנחנו יודעים שזה אתגר גדול, אבל זה יהיה שווה את זה לגמרי..."

"אולי תגיד לי כבר למה לעזאזל אתה מתכוון?!" צעקתי עליו. הדביל איטי יותר מהמטאטא שלי בבית.

"אני אגיד את זה ככה- אל תתביית על בחורה אחת בתקופת התיכון." הוא אמר הכל במהירות ובנשימה אחת.

"מה?"

"מה ששמעת. כדאי לך לחוות את כל- אממ- חוויות התיכון הפרועות בלי בחורה לצדך."

"ג'ורג', הוא צוחק?!" צעקתי על ג'ורג', דורש תשובה. מזל שהספרייה הייתה ריקה ומדאם פינץ במרפאה עם יבלות (איכשהו חשדתי שידם של פרד וג'ורג' בעניין).

"אממ... אנחנו לא צוחקים. אנחנו רציניים לגמרי."

"למה אתם חושבים שכדאי לי להישאר רווק במשך כל תקופת התיכון?"

"גריינג'ר רק תנדנד לך. חוץ מזה, זה קראש חולף. בטוח הוא יעבור מתישהו, אז פשוט בוא נסכם שלא תעשה שטויות שתתחרט עליהן אחר כך. תחכה כמה שנים ואז תפתח דברים עם הרמיוני במקרה והקראש לא יעבור."

"אמממ... שטויות?"

"כן. מה אתה אומר על המתנה שלנו?" שאל ג'ורג'. אני לא מאמין, אבל אני הולך להקשיב לשני הפרועים האלה. הם רק בשנה שלישית! כל היום הם עסוקים בלהתחיל עם בנות, לגנוב אוכל מהמטבחים, להתגנב להוגסמיד, לעבוד על מורים- מה לא?

"אני אנסה. תודה לכם." אמרתי. 

"היי- רון?" שאל פרד אחרי שהסתובבתי ללכת.

"כן?"

"יום הולדת שמח."

הפרק הקודם		הפרק הבא