אילו לא הייתי קוסם

הפרק הבא מוקדש ל.......... בוצדמית גאה, שכל הכבוד לה על העידכונים המהירים והכתיבה המדהימה (זה בסדר מצידכים שאני מחמיאה לעצמי, נכון?)

וגם שכחתי פרט קטן. הארי נכנס לבית הספר כבר ממש קרוב לסוף שנה (כי העיפו אותו מבית הספר הקודם) ולא בתחילת שנה, אז אל תהיו כל כך מופתעים שכבר הגיע החופש הגדול.

יצאתי מהרכב של מולי ונשמתי עמוק את האוויר הצלול של המושב עם ניחוחות הרפת. ריח אהוב עלי במיוחד.

"הארי יקירי" אמרה מולי מתוך הרכב "אני משאירה אותך כאן. אתה תסתדר, נכון"?

"כן" עניתי וזייפתי חיוך מרגיע "תודה רבה". היא הדביקה נשיקה חפוזה על לחיי (נס שאף אחד לא היה שם כדי לראות את זה) ונסעה.

התמתחתי לאחור וסקרתי את המבנה הקטן שמולי. הוא היה נחמד כזה, צבוע בתכלת וכתום ובנוי בצורה משונה כזו, ומצחיקה, בדיוק לטעמי.

דמות יצאה מהמבנה והתקדמה לעברי. זו היתה בחורה בערך בת 20 עם פנים עגלגלות ונעימות ולחיים אדומות. ישר רואים עליה שהיא נחמדה.

"שלום הארי" היא אמרה בקול נעים, היה לה מין שלווום מתגלגל כזה. הושטתי את ידי ללחיצה חמה "אני בלה" היא הציגה את עצמה "מדריכה".

חייכתי וקויתי שכל  המדריכים כאלו נחמדים.

"אתה מתרגש"? היא שאלה.

"לא" עניתי. בפנים בתרגשתי מאוד להגיע לפנימיה אבל אני גבר, אני לא מתרגש!

"נו, ברור שאתה כן" היא צחקה ופרעה את שיערי. לא יכולתי שלא לחייך. "רוצה שאראה לך את המקום"? היא שאלה בחביבות.

"אוקי" אמרתי בטון של לא-'כפת-לי מגניב כזה.

"אז בוא אחרי" בלה הסתובבה לאחור והחלה לצעוד במרץ אל המבנה. הלכתי אחריה, מנסה להדביק את הקצב המהיר.

"ברוך הבא" היא אמרה כשפסעתי בדלת הכניסה לבנין. חייכתי חיוך לחוץ.

"אני אעשה לך סיור במקום" היא החליטה והובילה אותי במסדרון עם חלונות גדולים.

"אוקי" היא הסתובבה והסתכלה עלי "זה חדר האוכל". הצצתי לבפנים. זה היה מין אולם כזה, לא כל כך גדול עם שלוש שולחנות ארוכים. הוא היה די נקי בשביל חדר אוכל.

"יש תורנויות שטיפת כלים אחרי הארוחות" הסבירה בלה "יוצא שכל חניך שוטף פעם בחדש בערך".

"היי, זה לא כזה נורא" היא הוסיפה כשראתה את ההבעה שעל פני. טוב, זה בהחלט נורא בשבילי, אבל לא רציתי לומר לה שמעולם לא שטפתי כלים.

זה לא שאני איזו נסיכה מפונקת, פשוט דודה טוניה סברה שאני מוגבל מידי ושאני אשבור לה את צלחות הפרצלין היקרות שלה.

"אתה בא" קראה בלה שכבר היתה בקצה המסדרון. התנערתי ממחשבותי (יש לי מין מנהג מגונה כזה) והצטרפתי אליה.

"זה חדר מורים ומדריכים" היא הצביעה על דלת חומה וגדולה "כנס, אני אכיר לך את המדריכים שלך".

"אוקי" עניתי ופתחתי את הדלת.

"לא לימדו אותך לדפוק ילד"? שאל קול נרגן ברגע שקצה רגלי הופיעה בפתח.

"היי, תעזוב אותו" אמרה בלה, שנכנסה מיד אחרי.

"אה, לא ידעתי שהוא איתך" היתמם האיש. סקרתי אותו. הוא היה מוזנח, מגודל שיער וליד רגלו עמדה חתולה שיללה בקול מעצבן.

"הארי" אמרה בלה "זה ארגוס פילץ', אב הבית". הנהנתי בעצבנות לעברו והחלטתי שבהזדמנות הראשונה אני קונה לו מכונת גילוח.

"הוא די רגזן, תזיהר שלא לעצבן אותו" היא לחשה על אוזני כשהוא התרחק. חייכתי.

"שלום" אמר בחור שיצא באותו הרגע מהמטבחון שהיה מחובר לחדר.

"היי" ענתה בלה "צ'ארלי תכיר-זה הארי, חניך חדש. הארי- זה צארלי, המדריך שלך". לשמחתי, צ'ארלי נראה די מגניב.

"היי" פלטתי. "שמח לראות אותך" אמר צ'ארלי וטפח על שיכמי "אני אהיה המדריך שלך בערב. וזה.." הוא הצביע על בחור נוסף שחיפש בקדחנות משהו בתוך ערמה של דפים "יהיה מדריך הערב שלך"

"הלו, אוליבר" קרא צ'ארלי לעבר הבחור "תגיד שלום".

אוליבר הרים את ראשו וברך אותי לשלום. הוא היה גבוה ובעל כתפיים רחבות. "אתה משחק כדורסל"? הוא שאל מייד.

"אהמ... כן" ענתי. האמת ששיחקתי בקבוצת הנוער של בית הספר הקודם שלי...

"נו באמת" גערה בו בלה "תעזוב אותו עם הכדורסל שלך, הוא הרגע הגיע".

"אוליבר הוא השוער של קבוצת הכדורסל בפנמיה" היא הסבירה לי כשיצאנו מהחדר ועלינו אל הקומה מעל, אל מגורי החניכים.

הפרק הקודם		הפרק הבא