ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"אתם באמת פגשתם את פרופסור מקונגל שנייה אחרי שהרגתם שד?” הרמיוני פערה את פיה בתדהמה. “וואו, ממש מעניין אותי לדעת איך היא הגיבה.”

"היא הייתה המומה ומבולבלת לחלוטין,” אמר ג'ייס וצחקק.

"נקווה שלהארי ולרון יש חדשות טובות,” מלמלה קליירי.

"יש לנו חדשות טובות,” הארי ורון התיישבו לידם, במועדון מול האח. קליירי, ג'ייס והרמיוני החליפו ביניהם מבטים משועשעים. “אנחנו גילינו מי זה ניקולאס פלמל.”

"כמו שאמרתי,” אמרה קליירי בחיוך זחוח. “רגע, אתם יודעים מי זה?”

"כן,” קרא הארי ושלף בשמחה קלף מכיסו. “הנה זה כתוב בקלפים של צפרדעי השוקולד, על הקלף של דמבלדור. כתוב כאן שהוא חבר טוב של דמבלדור ושהוא יצר חפץ שקוראים לו אבן החכמים. זאת אבן שכל מה שנוגע בה הופך לזהב והיא מעניקה חיי על-מוות. ניקולאס עצמו הוא בן 456. זה בטח מה שהכלב שומר עליו.”

"וסנייפ רוצה אותה לעצמו,” אמרה קליירי בכעס.

"לא לעצמו,” אמר רון. “הוא רוצה להביא אותה לאתם-יודעים-מי כדי שהוא יוכל לחזור.”

"מי זה לעזעזל אתם יודעים מי?” שאל ג'ייס. “כולם מדברים עליו ואין לי מושג מי זה.”

"זה הוולנטיין של הקוסמים,” אמרה קליירי. “גם השם שלו מתחיל בו' איזה קטע.”

"קוראים לו וולדמורט,” אמר הארי בעצבנות. “הוא ניסה להרוג את ההורים שלי והצליח אבל אותי הוא לא. סיפרתי לך את זה ברכבת, ככה קיבלתי את הצלקת הזאת,” הוא חשף את מצחו שהיה מוסתר מתחת לרעמה פרועה של שיער שחור. צלקת דקיקה בצורת ברק הייתה שם בנקודה מעל אפו.

"ואני הייתי בטוח שעשית קעקוע,” מלמל ג'ייס.

"מצחיק מאד,” אמר הארי. “הנקודה היא שעכשיו הוא כזה בין חי למת, סוג של רוח רפאים קלושה. אם הוא ישיג את האבן אז הוא יחזור ואם הוא יחזור אז תפרוץ מלחמה ענקית.”

"הוא שונא את כל המוגלגים ואת אלו שנולדו למוגלגים, הוא אוהב רק את הטהורי דם. הוא רוצה שהם ישלטו.” אמר רון.

"טוב, אז הנה התוכנית שלנו,” אמרה קליירי. “למנוע מוול-מה-שמו להשיג את האבן.”

"זאת כנראה הסיבה שהאבן מוסתרת בתוך הוגוורטס מתחת לרגליים של כלב מפלצתי,” אמר ג'ייס. “כדי שוולד-ההוא-מה-שמו לא ישיג את האבן.”

"טוב, אין לנו סיבה לדאגה,” אמרה קליירי והתמתחה.

"דווקא יש לנו,” קרא הארי בכעס. “אתם לא מבינים. זה כל הקטע. סנייפ הוא מורה בהוגוורטס. הוא יכול להיכנס לאיפה שבא לו. אנחנו חייבים לוודא שהוא לא ישיג את האבן. חייבים!”

"אוקי, אז זה קצת יותר מסובך,” אמרה קליירי. “לא משהו שלא נוכל להתגבר עליו. ג'ייס ואני נלך להפחיד את פרופסור סנייפ עוד קצת והוא ישתתק וגמרנו עם זה.”

"מ..מה?” גמגם הארי והביט בשניהם בהלם. “אין לכם מושג על מה אתם מדברים. בכל אופן, יש לנו עוד כמה חדשות והם באמת טובות.”

"הארי קיבל גלימת היעלמות,” קרא רון. היה נראה בבירור שהוא חיכה על הקוצים עד עכשיו.

"מה זה גלימת העילמות?” שאלו קליירי ג'ייס והרמיוני בו זמנית.

"זה גלימת היעלמות,” אמר הארי. הוא לקח את הבד המוזר שהיה מונח על הידית של הכורסא ועטף את עצמו. בן רגע כל הגוף שלו נעלם ורק ראשו נותר עומד באוויר.

"וואו,” קליירי והרמיוני נסוגו לאחור בבהלה. “זה פשוט מעלים אותך.”

הארי חייך והעלים גם את ראשו.

"זה לא כזה מסובך,” מלמל ג'ייס בזלזול. “אני וקליירי יכולים לעשות את אותו הדבר בדיוק.”

"גם גילינו עוד משהו,” אמר הארי והוריד את הגלימה. "קדימה בואו. נצטרך בשביל זה את גלימת היעלמות כי מאוחר עכשיו.”

"אתה רון והרמיוני תהיו מתחתיה,” אמר ג'ייס. “אני וקליירי נהיה מאחוריכם, אנחנו יודעים להתגנב טוב.” הוא העביר מבטים ערמומיים בין הרמיוני לקליירי שהבינו על מה הוא מדבר.

ואכן תוך חמש דקות הם היו בחוץ. קליירי וג'ייס העבירו במהירות את האסטלה שלהם על הרונת התעתוע שהופכת אותם לבלתי נראים. הם עקבו אחרי ההוראות שהארי ורון לחשו להם. כעבור הליכה קצרה הם הגיעו לאחת הכיתות הנטושות.

הם מהרו להסיר את הרונה והארי רון והרמיוני הסירו מעליהם את גלימת העילמות.

"יש פה מראה מיוחדת כזאת,” אמר הארי. “היא מראה לכם את מה שאתם רוצים. אתם חייבים לראות את זה.”

קליירי תהקדמה בהתלהבות לקצה הכיתה. ראי גדול עמד שם מוקף במסגרת זהב. היא עמדה מולו והביטה בבבואה שלה בסקרנות. עברו כמה שניות והבבואה נעלמה. במקום זה קליירי ראתה אותה את אימה את אביה, וולנטין ואת אחיה ג'ונתן סועדים יחד סביב שולחן ומדברים ביניהם וצוחקים.

היא חשה צביטה של כאב. היא ידעה שמשאלה הזאת לא תתממש לעולם.

כעבור רגע המראה הטשטש ובמקומו ת דמות של אדם עברו כמה רגעים והדמות במראה התבררה כאביה, וולנטיין. הוא חייך חיוך שטני, עבר רגע וחיוכו קפא. קצה של להב בצבץ מחזהו והוא התמוטט. מאחוריו היא ראתה את עצמה, עומדת ומתנשפת, אוחזת בחרב בידה, החרב הייתה מוכתמת בדם.

עברו עוד מכה רגעים וגם המראה הזה התפוגג ודמות אחרת תפסה את כל השטח של המראה. הדמות התבררה כנער, לנער היה שיער זהוב שנח בתלתלים רכים על כתפיו והוא החזיק להב שרפים בידו והביט בקליירי בעיניו הזהובות.

"ג'ייס,” לחשה קליירי ונסוגה אחורה בבהלה.

"זה ממש מוזר,” מלמל רון. “היה שם איזה איש שאת גם רוצה לצחוק ולדבר איתו וגם מייחלת שימות, זה דיי דבר נדיר.”

"עכשיו תורי,” אמר ג'ייס.

קליירי הציצה בסקרנות אל המראה. היא ראתה ילד קטן עם רעמת תלתלים זהובה יושב ליד שני אנשים זרים שהיא לא הכירה. 'אלו הוריו של ג'ייס,' נפלה בה ההכרה. 'אלו שלא זכה ולא יזכה להכיר לעולם.'

היא הרגישה תחושה משונה בעיניים שלה. גם היא לא הכירה את אימא שלה. היא מתה כשקליירי עצמה היתה רק תינוקת קטנה. ומי הרג אותה היה מי אם לא אביה המטורף, גם אותו היא לא בדיוק הכירה אם אפשר לקרוא לזה ככה... רק עכשיו קליירי הבינה שיש לה הרבה במשותף עם ג'ייס.

וגם עם הארי, היא נזכרה. הוריו מתו בידי וולדמורט. הוא ניסה להרוג את הארי עצמו ואיכשהו הקללה התהפכה. קליירי חששה להארי. היא הבינה כעת למה הוא כל כך מתוח. אם וולדמורט יחזור הוא מן הסתם ירצה לסיים את העבודה, והוא מן הסתם ירכוש טינה עזה להארי. זה ממש לא טוב שהקוסם המסוכן ביותר מכל הזמנים רוכש לך טינה...

התמונה במראה התחלפה. קליירי ראתה שדמות צנומה הופיעה במרכז. קווי המתאר שלה לאט לאט התחדדו והיא שמה לב ששערה היה אדום בוער. לאט לאט הפנים התבהרו. קליירי ראתה את פניו של ג'ייס מתרככים והפכים למסכה של הלם. הדמות במראה הייתה היא, קליירי בעצמה.

ג'ייס הרים את עיניו הזהובות והביט בקליירי. היא השיבה לו במבט בעוד ליבה הולם בפראות.

"אוקי, עכשיו תורי,” קרא רון בהפגנה טיפוסית של חוסר הטקט שלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא