בית המסתור

הרמיוני התעוררה בחדרה במגדל הצפוני בהוגוורטס.

זה היה החדר הישן של פרופסור ספראוט שיצאה לשנת שבתון.

החדר היה מלא בספרים על תורת הצמחים, איחורים של שתילים וריח אדמה.

הרמיוני הסיטה ממנה את השמיכה והניחה את רגליה ישר אל תוך נעלי הבית שלה.

לאחר מכן נטלה את החלוק שלה ועטפה את עצמה.

היא התקדמה אל עבר החלון שהשקיף למדשאות הגדולות של הוגוורטס.

השעה הייתה עוד מוקדמת, רבע לשבע ביום שלישי קריר למדי.

החורף החל לאט לאט להישבר אבל, פברואר נגמר ואיתו גם תם השלג.

הרמיוני נאנחה והציתה את האש באח, היא התיישבה על הכורסא ליד ופתחה באחד הספרים שלקחה איתה מבית המסתור.

הספר היה ספר מוגלגי שהיא מצאה בעליית הגג. הוא דיבר על המוח ועל זיכרון.

הספר נכתב לפי התיאוריה של אטקינסון ושיפרין. 

'המוח מכיל בתוכו מערכת עצבים אשר כוללת מעל לממאה מיליארד תאי עצב אשר מתפעלים את המוח האנושי. זיכרון - היכולת לצבור ידע והידע עצמו - מחולק על פי ושיפרין לשלושה שלבים ראשוניים.

זיכרון חושי - זיכרון הגוף הוא הזיכרון החזק ביותר שיש לאדם. החושים על פיהם אדם חווה את הסביבה בו נאגרים במהירות ע"י העצבים שלו ומועברת  אל מפקדת המוח שם הוא מאגד אותו בתוך הזיכרון. אך שכחה לעיתים חזקה מן הזיכרון, והיא תוך מספר שניות גוברת על המידע אשר נאסף בזיכרון ולכן אדם לא יזכור את כל החוויה החושית, אלא רק חלק ממנה.'

'חושים' חשבה לעצמה הרמיוני.

היא נזכרה בסניץ' של הארי, ובזיכרון הבשר שלו.

'האם הגוף יכול לשכוח מגע ?' שאלה את עצמה הרמיוני בתהייה.

דפיקה קלה הקפיצה את הרמיוני.

"מיס גריינג'ר יקירתי," נשמע קולה המגמגם של פרופסור טרלוני מבעד לדלת.

הרמיוני נשמה לרווחה, סידרה את שערה והניחה את הספר על השידה לצידה.

היא התרוממה מן הכורסא וניגשה אל הדלת לפתוח אותה לפני טרלוני.

"בוקר טוב פרופסור." אמרה הרמיוני שחשה כי זה מעט גס-רוח לדפוק על דלתה בשעה כה מוקדמת.

"בוקר טוב יקירה, פרופסור מקגונגל רוצה לשוחח עמך בהקדם האפשרי," אמרה טרלוני.

"כמובן," אמרה הרמיוני. "אני אתארגן ואגיע מיד." סיכמה הרמיוני אך טרילוני נשארה לעמוד ונראה כי יש דבר מה שעומד לה על קצה הלשון והיא מתלבטת אם לתת לו להתגלגל החוצה או לא.

"פרופסור ?" שאלה הרמיוני, "האם יש משהו נוסף שתרצי להגיד לי ?" 

סיביל עוד עמדה בפתח דלתה מהססת מעט, או פשוט מתנהגת כהרגלה, הרמיוני לא ידעה להגיד.

"אני אחכה לך יקירה, קדימה קדימה. בזריזות, התלבשי נא." דחקה בה טרלוני והנחתה אותה בידיה אל תוך החדר. "אני אחכה לך ממש כאן, ואלווה אותך למשרדה של פרופסור מקגונגל."

הרמיוני עיקמה מעט את פרצופה אך פנתה אל חדר האמבט כדי להתלבש בזריזות.

כשיצאה טרלוני קפצה מן הכורסא שהואילה להתיישב בה. "לקח לך זמן רב יקירה, זה רק מקגונגל, לא מחזר אפשרי. בואי נזדרז." אמרה טרלוני ומבלי לחכות עוד שניה פנתה החוצה מהחדר והרמיוני אחריה.

הן הגיעו אל פסל הפניקס וכאן פרופסור טרלוני החליטה שהרמיוני יכולה להמשיך לבדה אל משרדה של מקגונגל.

"פרופסור," בירכה הרמיוני את מקגונגל כאשר נכנסה לפנים המשרד ומצאה את מקגונגל יושבת לשולחן העבודה.

"העלה גריינג'ר," הרימה הפרופסור את נוצתה מהקלף. "טוב שהגעת."

מינרווה החזירה את הנוצה אל קסת הדיו וקמה מכיסאה.

"קיבלתי את זה היום מוקדם מאוד בבוקר." מקגונגל הושיטה להרמיוני מכתב.

הרמיוני אספה את המכתב מידיה של מקגונגל.

על המכתב היה מוטבע בחתימה שלו את סמל משרד הקסמים.

הרמיוני ניתקה את השעווה ופתחת את המכתב.

לכבוד : הרמיוני ג'ן גריינג'ר.

הנידון : בחינות הכישפומטרי

בנוגע לבקשה של העלמה הרמיוני גריינג'ר לחזור אל ספסל הלימודים ולהשלים את תעודת הכישפומטרי,

צר לנו לבשר כי הבקשה נדחתה.

בהצלחה בשנה הבאה,

על החתום, דיאדורה הנדרייף, שרת הקסמים לחינוך הקוסמי .

הרמיוני הרימה את ראשה והסתכלה על מקגונגל המומה.

"אבל.." הצליחה להוציא מפיה.

"אוה, גריינג'ר." נאנחה מקגונגל בצער.

"למה ?" שאלה אותה הרמיוני.

מקגונגל התרחקה ממנה לכיוון שולחנה.

"אני לא יודעת גריינג'ר." ענתה לה בכנות.

הרמיוני הרגישה איך הרגליים שלה מאבדות מחוזקן.

"אך אל דאגה, אני אבדוק את הנושא הזה לעומק. ובינתיים -" "מקגונגל ." קול שהרמיוני לא זיהתה קרא בשמה של מינרווה מאחוריה.

הרמיוני גילתה דמות אישה זרה שעמדה על המדרגה העליונה ביותר בפתח פנים המשרד.

האישה הייתה לבושה שחורים, חולצת צווארון ומעליה אפודה מוקפדת. מכנסייה המחוייטים היו גבוהים וארוכים, ובסופם רק נתנו הצצה קטנה למגפי עקב מעור. על כתפיה הייתה פרוסה גלימה מבד שהרמיוני לא ידעה לזהותו אך הוא נראה יקר.

שערה היום ערום בקפידה לפקעת שהלמה את תווי פניה. על צווארה נח ענק משובץ אבן גדולה וירוקה.

"גברת קריינוף." אמרה מקגונגל בנימה מופתעת.

גברת קריינוף פסעה אל תוך המשרד של פרופסור מקגונגל מבלי לחכות להזמנה.

"ואת בטח הרמיוני גריינג'ר," פנתה אליה גברת קריינוף בחיוך נימוסי רחב. "זה הוא לי לעונג לפגוש אותך." אמרה בחיבה מוטלת בספק.

"אכן, גם לי גברת קריינוף." אמרה הרמיוני ואז החליטה לעשות את המעשה המנומס ולהושיט את ידה אל הגברת.

גברת קריינוף הביטה בידה של הרמיוני ואז חייכה חיוך שנראה להרמיוני מלגלג מעט ופנתה ממנה לכיוון מקגונגל.

"כמו שאת וודאי יכולה לתאר לעצמך מינרווה, אני הגעתי בהוראתה של שרת הקסמים דיאדורה הנדרייף. היא הרגישה ש.. טוב שצריך לשים עין על מה שקורה בהוגוורטס עכשיו."

הרמיוני כיווצה את גבותיה כשהיא מאמצת את מוחה להבין לעומק את השיחה שהיא נוכחת בה.

"כן, דיאדורה שלחה לי ינשוף בנושא. אך אני יכולה להבטיח לך, ואולי אף לצערך, ששהותך לא תהיינה ארוכת טווח, פרספונה." אמרה מקגונגל בנימה הדייקנית להפליא המאופיינת לה.

גברת קריינוף הביטה במקגונגל בעיניים מצומצמות, אך אז החוותה את ראשה כלפיה כאות הסכמה והסתובבה על מקומה.

ולפני שהחלה לצעוד אל מחוץ למשרד הביטה שוב בהרמיוני. "אוה, ומיס גריינג'ר," אמרה בקול מתוק בצורה מחליאה. "אני מצטערת שבקשתך לחזור אל ספסל הלימודים נדחתה, את וודאי מאוד מאוכזבת." 

הרמיוני יישרה אליה מבט קשה, קריינוף הסתכלה בה לעוד רגע ואז הוציאה אנחה צחקקנית ופנתה החוצה מן המשרד.

הרמיוני הסתכלה על עקבותיה, היכן שדמותה הייתה עד לפני רגע קט, ואז הסתובבה אל מקגונגל.

"פרופסור.." אמרה הרמיוני בחשש. "מה קורה כאן ?" שאלה.

מקגונגל שילבה את כפות ידיה אל מול בטנה ובטון רציני ענתה להרמיוני. "המלחמה מול וולדמורט אמנם אכן הסתיימה מיס גריינג'ר, אך המלחמה בין משרד הקסמים ל.." 

נעצרה שניה בפחד שתכשל בלשונה. 

"לבין קוסמים מסויימים.." החליטה מקגונגל על ניסוח והגתה אותו בזהירות. "ובכן, המלחמה הזו עדין בשיאה."

הרמיוני הביטה במקגונגל ומוחה בער משאלות ותהיות בנושא.

'מדוע למשרד הקוסמים יש בעיה עם קוסמים מסויימים כמו מקגונגל ? ומדוע היא עצמה חלק מאותם קוסמים ? האם יש עדין קוסמים ומכשפות במשרד הקסמים שלועגים למסדר והצלחתו ? האם במשרד הקסמים חבויים עדין עוד מנתניו שלו ? של וולדמורט ?'

"אל תשקעי בתוך הבלבול מיס גריינג'ר, הוא טובעני ותובעני ולא יצא ממנו דבר מעשי. אני אעשה כל שביכולתי כדי להבטיח את מקומך בבחינות הכישפוטומטרי אך עד אז," אמרה מקגונגל. "אני מפצירה בך, למדי. למדי הכל, ועשי זאת בצורה הטובה ביותר המתאפשרת לך." 

הרמיוני הנהנה במרץ. "כמובן פרופסור."

"אמנם קריינוף נמצאת כאן, אך אני עדין המנהלת של הוגוורטס וזה באפשרותי לאפשר את שהותך כאן. תנצלי זאת, אל תתני לה לדכא אותך." אמרה מקגונגל. "עכשיו, את רשאית ללכת."

הרמיוני הנהנה והחוותה מחוות כבוד בראשה למקגונגל.

היא מיהרה על עקבותיה ביציאה מן המשרד כאשר ברור לה לחלוטיין שרגליה נושאות אותה אל הספרייה.

הרמיוני שקדה כל היום בתוך ספרים בנושאי הלימוד. היא התחילה בלחשים, עברה על כל החומר עד חודש נובמבר, בזמן שלא הייתה כאן. הבחינות מתחילות בעוד שלושה חודשים בלבד ויש לה הרבה מה להספיק.

אם היה ייתרון לכך שאינה תלמידה כרגע בהוגוורטס הוא זה שהחוקים שחלו על התלמידים לא חלו עליה.

היא נשארה בספרייה עד עשר בלילה, ואף אחד לא יכל להגיד לה לעזוב.

פליץ' אמנם החמיץ פנים כאשר ראה אותה אך זה לא היה בסמכותו לדרוש ממנה לעזוב.

היא סימנה את הפרק בו עצרה וסגרה את הספר. היא הכניסה אותו לתוך התיק ונשאה אותו על כתפה.

צעדיה במסדרונות הוגוורטס בדרך אל חדרה במגדל הצפוני נשמעו חזק וברור. תיקתוקים מדודים על רצפות האבן הקרות.

ללא הגלימה שלה היא מצאה כי הטירה קרה למדי.

רוח פרצה ברעש מחריש אוזניים באחד החלונות באנקת חבטה.

הרמיוני הרגישה איך נשימתה מתקצרת ומיהרה את צעדיה.

היא פנתה במהירות ימינה וקפצה מיד על שלב המדרגה הראשון בגרם מדלגת במהירות ממדרגה אחת לשניה.

אך בהיסח הדעת והבהלה פיספסה מדרגה אחת ונפלה ארצה.

הברך שלה נפגעה מהאבן והרמיוני נאנקה מכאב.

"טיפשה אחת.." לחשה לעצמה.

'אחרי שאת שבעה שנים נלחמת בוולדרמורט, מסכנת את החיים שלך כל פעם מחדש, את נבהלת מרוח חזקה וחושך ?' ליגלגה על עצמה.

"גברת גריינג'ר, את בסדר ?" קול במעלה המדרגות הקפיץ את הרמיוני אשר הייתה ישובה על אחת המדרגות התחתונות.

היא הסתובבה לאחור ומצאה שמעליה עמדה גברת קריינוף.

היא הזרדזה להיעמד ולנקות את בגדיה.

גברת קריינוף הייתה לבושה בבגדי השינה שלה. כותנת חולצה ומכנס מסטאן שחור וחלוק עליו נארג בקצוות איורי פרחים. החלוק שלה היה פתוח, מסטאן גם כן. אך לבן וצחור. נעלי הבית שלה נראו כמו נעליים ליציאה עם עקב מדוד ונמוך.

שערה היה מפוזר והרמיוני יכלה לראות כמה ארוך וגלי הוא. הוא נפל על כתפייה וגבה בצורה עדינה והיה שחור כמו הלילה.

"אני בסדר." אמרה הרמיוני והתאדמה מעט.

גברת קריינוף הסתכלה עליה מעט ואז הנהנה והסתובבה על מקומה. הרמיוני נשארה לעמוד כשהיא ראתה אותה פותחת את הדלת הראשונה משמאל שהובילה אל חדר השינה שלה וסוגרת את הפתח מאחוריה.

הרמיוני עמדה עוד כמה דקות וחפרה את פניה בתוך ידייה באנחה.

"מינרווה, אני מבקשת ממך. אל תכריחי אותי לעשות זאת."

"אני לא מכריחה אותך לעשות דבר פרספונה, זו היא הבחירה האישית שלך."

"את יודעת טוב מאוד שידי כבולות בנושא."

"אוי פרספונה, אני זוכרת ימים בהם את אמרת לי כמה מגוחך זה האפשרות שאדם יכבול את פיו לדבריו של אחר."

"כן טוב, אנחנו לא באותם ימים. יש לי עכשיו הרבה יותר לאבד."

הרמיוני מצאה את עצמה עומדת בפינה של משרדה של מקגונגל.

היא רצתה לגשת אליה כדי לשאול אותה אם דבר מה השתנה כאשר שמעה את שיחתה עם גברת קריינוף.

היא התחבאה מאחורי הדלת והקשיבה.

"אם כך, אני מניחה שאין לנו על מה עוד לשוחח." אמרה מינרווה בקול קשה. "אלא אם כמובן שינית את דעתך פרספונה."

דממה נשמעה, ורק נשימות עצורות נשמעו ברקע.

"אני מצטערת, אך אני חייבת להתעקש על עמדתי." אמרה גברת קריינוף.

"אני מבינה," אמרה מקגונגל בקול אטום. "אם כך, אני אבקש שתעזבי את משרדי מיד."

הרמיוני לא הספיקה לזוז מן הדלת וכבר גברת קריינוף פתחה אותה לרווחה וחשפה אותה מאחור.

הרמיוני נאלמה דום כאשר גברת קריינוף הופתעה לראותה ומקגונגל הציצה עליה בפליאה גם כן מפנים המשרד.

"אני סבורה כי להאזין לשיחות של אחרים הוא דבר חסר נימוס גם בעולם המוגלגים, הלא כן גברת גריינג'ר ?" אמרה גברת קריינוף כשהיא מותחת את שמה של הרמיוני על לשונה המסתלסלת.

הרמיוני בלעה את הרוק שהצטבר בחלל פיה והעיפה מבט אל עבר מקגונגל.

"אני מתנצלת גברת קריינוף, זאת לא הייתה כוונתי. אני פשוט…" אמרה הרמיוני ברעד.

"לא הצלחת להתאפק ?" הציעה גברת קריינוף בלעג.

הרמיוני הישירה לה מבט אך לא ענתה לשאלתה.

גברת קריינוף זיכתה אותה בעוד מבט מזלזל ועברה אותה בדרכה החוצה ובמורד מדרגות הפניקס.

"תיפח רוחי גריינג'ר, הייתי בטוחה שאת הכישרון שלך לצרות השארת אצל מר פוטר ומר וויזלי." אמרה בסבר רוח מקגונגל.

הרמיוני עיקמה את פניה בצער.

"אני מצטערת פרופסור, באמת שלא התכוונתי.. זה פשוט ש-" "לא התאפקת ?" חזרה מקגונגל על הצעתה של גברת קריינוף.

הרמיוני התאדמה משום שזו אכן הייתה הסיבה.

"פרופסור.." אמרה הרמיוני לאחר כמה שניות של שקט. "אם יורשה לי לשאול.. על מה את וגברת -" 

"לא גריינג'ר. לא יורשה לך לשאול." עצרה אותה מקגונגל בטון חמור. "עכשיו, אם אין דבר נוסף שאת צריכה, אני מציעה שתחזרי ללימודיך." 

הרמיוני הנהנה. "כמובן פרופסור, סליחה פרופסור." אמרה במהירות ויצאה מהמשרד.

הרמיוני מיהרה במורד המדרגות ורצה במסדרונות אל כיוון היציאה מהטירה.

כשיצאה המשיכה לרוץ עד שהגיעה למדרגות הינשופיה. היא טיפסה את המדרגות במהירות וכשהגיע לקחה פיסת קלף, נוצה ודיו.

הארי, אני נמצאת בהוגוורטס. 

אני צריכה שתשאל את כל מי שאתה יכול להעלות על דעתך אם מישהו מכיר את פרספונה קריינוף.

 זה דחוף !

מקווה שהכל בסדר איתך,

    הרמיוני.

היא גילגלה את הקלף וחיברה אותו בחוט לרגלו של הינשוף והוא עף לדרכו.

הרמיוני הסתכלה עליו מספר שניות מתרחק מהטירה ואז פנתה אחורה והחלה ללכת לספרייה, אך הפעם לא כדי ללמוד לחשים אלא כדי לגלות מי זאת פרספונה קריינוף ומה הקשר שלה למקגונגל.

אחרי שלושה ימים שהרמיוני עברה על כל ארכיון הנביא היומי, כל מדור הביוגרפיות וכל מדור עולם הקוסמים ומשרד הקוסמים - הרמיוני הייתה אפוסת כוחות.

היא לא מצאה דבר שקשור בשמה של גברת קריינוף.

הארי שלח לה הבוקר מכתב שבו אמר שעד כה לא גילה דבר אך ימשיך לנסות.

הרמיוני התחילה להרגיש כי עליה לוותר.

לפחות לזמן מה, היא חייבת להתקדם בלימודים שלה.

היא ישבה על השולחן הארוך של הספרייה ופתחה את ספר הלחשים שלה, בפעם הראשונה בחיים - הרמיוני פתחה ספר בחוסר חשק.

עבר שבוע מאז שהרמיוני שמעה את שיחתן של גברת קריינוף ופרופסור מקגונגל.

הארי לא שלח מילה בנושא, ולה לא היה זמן רב לחזור ולחפש את שמה של קריינוף.

היא ישבה באולם הגדול וקראה בספר השיקויים שלה.

זה היה יום ראשון השימשי הראשון שנראה מאז תחילת החורף, כולם בילו את שעות אחר הצהריים בחוץ, בין המדשאות, אך הרמיוני הייתה חייבת להמשיך ללמוד ולכן בחרה לנצל את השקט הנדיר ששר באולם ולשבת שם עם ארוחת הצהריים.

הלימודים העסיקו אותה, הסיחו את דעתה מגברת קריינוף ומקגונגל, ואפילו מבחינות הכשיפומטרי היא הצליחה לשכוח. אך יותר מכל, הלימודים היו הסחת דעת מרון ומדראקו.

להרמיוני בקושי הייתה שניה אחת לחשוב עליהם. כמובן שהם הצליחו להידחס לשברים קטנים של מחשבה מדי פעם לפעם.

אך הם לא העסיקו אותה, או הדירו שינה מעיניה. 

למען האמת, בפעם הראשונה מזה מספר חודשים.

הרמיוני הרגישה, ובכן, כמו הרמיוני.

הרמיוני שהתעסקה בספרים, בתיאוריות, במסתורין.

ולא בבנים ונשיקות חטופות.

היא הרגישה כמו עצמה.

היא כבר כמעט שכחה כיצד זה מרגיש.

"גריינג'ר" הרמיוני הרימה את עיניה ופגשה את פליץ' שעמד שם עם גברת נוריס על ידו. "יש לך מבקר." אמר בקול רוטן ועגום.

"אורח ?" שאלה הרמיוני, אך פליץ' לא נותר אף לא שניה במקומו כדי לענות לה על השאלה.

"שלום הרמ," לא היה צורך שפילץ' יענה לה אבל באמת, כי את הקול הזה הרמיוני מזהה ללא ספק.

"ג'ורג'!" קראה בהפתעה.

"טוב לראות גם אותך גריינג'ר." חייך ג'ורג'.

מרוב פליאה לקח לה כמה שניות להתעשת ולקום לחבק אותו.

"מה אתה עושה כאן ?" שאלה כשניתקו את חיבוקם.

"אני צריך עזרה." אמר ג'ורג'.

הוא התיישב בפישוק רגליים על הספסל והרמיוני התיישבה גם כן כאשר רגלייה נמצאות בצד החיצוני של הספסל.

"כמובן, הכל." אמרה הרמיוני.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את ג'ורג' מאז שנכנסו לבית המסתור, והשיחה הראשונה שהיא ניהלה איתו מאז שפרד נהרג.

אחרי זה.. כלומר, אחרי שפרד מת.. ג'ורג' לא ממש הצליח לדבר, במשך מספר שבועות אף אחד לא שמע אף לא ציוץ הכי קטן ממנו.

הוא היה שקט לחלוטין.

אך כשהרמיוני הסתכלה עליו, הפנים שלו רעשו. 

הן היו כל כך רעושות שלא משנה מה היא הייתה עושה, היא לא הייתה יכולה שלא לשמוע אותן, את הפנים שלו. 

רועשות ומצמקות את הלב.

קינגסלי טען שזה בגלל ההלם, אך זה נמשך זמן מאוד ממושך והזוג וויזלי כבר החלו לדאוג.

הרמיוני שמחה שג'ורג' נראה טוב יותר, מגיב ומדבר. 

ועם פנים מעט פחות רועשות.

"אני ופרד," אמר את שמו והרמיוני יכלה לראות איך ליבו נצבט בתוכו. "טוב יותר נכון רק פרד." אמר וצחק.

זמן רב שהרמיוני לא שמעה את הצחוק שלו.

הוא היה נשמע שקט יותר עכשיו שצחוקו של פרד לא היה איתו בהרמוניה.

"היה לו רעיון מטורף, אני לא בטוח שזה אפשרי בכלל.. אבל חשבתי שאם מישהי תוכל לעזור לי לעשות את זה זאת תהיה את." אמר ג'ורג' בהתרגשות זהירה.

"אני אשמח לעזור." אמרה הרמיוני בחיוך עדין ואדיב.

"את זוכרת את האבקה שאני וג'ורג' הבאנו מפרו אחרי שעזבנו את הוגוורטס?" שאל ג'ורג' והרמיוני הנהנה מיד.

איך אפשר לשכוח הרי, רון כל כך כעס עליהם אחרי שהם מכרו אותה למאלפוי בשנתם השישית.

"אז פרד חשב, אחרי שדמבלדור נרצח, מה אם נעשה שהאבקה תעשה את הפעולה ההפוכה," 

"כלומר, שיהיה אור מאוד חזק במקום החושך ?" שאלה הרמיוני כשהיא מכווצת את גבותיה.

"לא בדיוק.." אמר ג'ורג', ולרגע קט היסס.

הרמיוני החליטה לחכות בסבלנות שיהיה מוכן לדבר.

"מה שהאבקה עושה, היא מכבה הכל. אי אפשר לראות כלום." אמר ג'ורג' לאט..

"אני יודעת, אבל אני לא מבינה לאן אתה חותר ? אתה רוצה שיהיה אור שיסנוור במקום חושך ?" שאלה אותו.

"פרד חשב, מה אם האבקה תאפשר לנו לראות את כל מה שקורה בחדר.." אמר לאט..

הרמיוני לא הצליחה לרדת לסוף דעתו.

הרי כבר אפשר לראות את כל מה שבחדר, ואם החדר חשוך אז יש אינסוף לחשים שמאירים, למה ליצור דווקא אבקה שתעשה את זה ?

"רגע, אתה מתכוון.. לרוחות ?.." שאלה הרמיוני בפליאה.

"הרי הם שם, פרד כאן. עכשיו איתי, אני בטוח בזה ! ועם האבקה, אני אוכל לראות אותו." אמר ג'ורג' בהתרגשות.

"ג'ורג'.." הרמיוני נאנחה כשהיא אומרת שמו בכאב לב.

"אז, תעזרי לי ?" שאל אותה עם פנים רציניות.

הרמיוני נשכה את שפתה התחתונה. היא יכלה לראות כמה ג'ורג' נואש לעזרתה. 

אך מצד שני, היא למדה בדרך המסוכנת ביותר כמה לא כדאי להתעסק עם המוות. 

"ג'ורג', אני יודעת שאתה מתגעגע לפרד. ואני גם יודעת שלעולם אף אחד לא יוכל להבין בדיוק איך אתה מרגיש. אבל..להתעסק עם המתים.. זה לא רעיון טוב..-" "הבנתי אותך." חתם ג'ורג' והתרומם בבת-אחת מהספסל.

"ג'ורג', אל תהיה כזה. בבקשה." התחננה הרמיוני אבל ג'ורג' הסתובב והחל להתרחק ממנה לכיוון היציאה.

הרמיוני מיהרה אחריו. "חכה רגע ג'ורג' !"

"הכל בסדר גריינג'ר," הוא הפטיר אליה מבלי להסתובב אפילו להביט בה. "האמת, לא חשבתי שתעני אחרת." אמר בעוד הוא פוסע החוצה מהאולם הגדול. "תמיד היית צדקנית קטנה שמפחדת מהחוקים." 

הרמיוני נעצרה בעוד ג'ורג' המשיך ללכת.

ליבה עצר גם כן, היא לא האמינה שאחרי כל השנים האלו, אחרי כל מה שעברה, עדין אנשים מרגישים בנוח לדחוף לה בפרצוף את תדמית 'הצדקנית'.

וכש'אנשים' היו ג'ורג' ווידלי, מישהו שהכיר אותה כמעט כל התבגרותה, זה היה מכעיס עוד יותר.

"אתה יודע מה ג'ורג' ?" צעקה אחריו בעוד היא נשארה עומדת במקומה, ג'ורג' הסתובב אליה באנחה. "אתה אידיוט חסר אחריות, תמיד היית ונראה שגם תמיד תהיה." אמרה הרמיוני בהתנשפות.

היא לא זעה ממקומה וישירה מבט ישיר לעיניו של ג'ורג' שהביט בה.

הם עמדו ככה מספר שניות שהרגישו כדקות ארוכות ואז ג'ורג' הנהן הינהון יחיד והוסיף להסתובב וללכת.

הרמיוני הביטה בדמותו המתרחקת והתנשפה בכבדות, מכניסה חמצן אל כל גופה.

וכשהחמצן מילא את ראשה לחלוטין היא נאנחה וחפרה את פניה בידייה.

'יופי הרמיוני' חשבה לעצמה. 'ג'ורג' מתגעגע לפרד ואת קוראת לו אידיוט, כמה חסרת רגישות את יכולה להיות?'

הרמיוני החלה לרוץ מחוץ לאולם בתקווה שתוכל אולי לתפוס את ג'ורג' לפני שיעלם אך כשיצאה מהאולם לא היה שום זכר אליו.

היא נאנחה והסתובבה שפופה בחזרה אל האולם הגדול.

בעוד היא מתיישבת בכבדות אל מול הספרים שלה היא שמה לב לפתק מקלף שאינו שלה.

הרמיוני הקפידה להשתמש בקלפים שהם אוף-וויט בלבד. אך הקלף הזה היה צהבהב וללא ספק לא היה שייך להרמיוני.

הרמיוני הסתכלה לצדדים לנסות לראות אדם שהיה יכול לשים את הפתק הזה על הספרים שלה.

מעט התלמידים שהיו באולם היו שקועים בעינייניהם.

היא הביטה בקלף שוב, בוחנת אותו בעיניה.

היא הניעה ידייה אל הקלף אך נעצרה מיד.

היא נזכרה בקייטי בל ובקסם השחור שדראקו הטיל על התיליון.

המחשבה על דראקו הכאיבה לה, בעיקר כי זה הזכיר לה את כל מה ששכחה בזמן השהות בבית המסתור.

הרמיוני ניערה את ראשה ובחנה את הקלף בעיניה שנית.

היא הוציאה את השרביט שלה וליחשה אל הקלף. הקלף התעופף מעלה ונפתח בעדינות מולה.

'רזורקציו-קנטוריום'

זה מה שהיה כתוב באותיות מוטבעות על הקלף.

הרמיוני מעולם לא שמעה על זה, היא אפילו לא ידעה אם זה לחש או מונח.

מה שהיא ידעה זה רק שהיא הולכת לבדוק בדיוק מה זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא