כשהמציאות עולה על כל דמיון

שם מוזר? אחרי שתקראו את הפרק הזה כבר לא תחשבו ככה.
אמא'לה אני מרגישה כמו האלה שכותבים את התקצירים שבגב הספר XD
אני רוצה להקדיש את הפרק הזה לניצן (נשנשונת) אנג'ל, שלא רק שסקיי נקראה על שמה, אלא גם המציאה את שם הפרק שפירושו ייתברר בהמשך.
ניצן, תגיבי כדי שנוכל לראות אותך lol (סתם דרך למשוך עוד תגובות...)

התרוממתי באיטיות מהרצפה.
הארי המליץ לי ללכת לפרופסור מקגונגל. הרמיוני חושבת שהיא תיקח אותי לדמבלדור. דמבלדור יוכל ללמד אותי לשלוט בכוחות שלי. הארי, רון והרמיוני בכלל לא מודעים לכך שאני יודעת. אני יודעת הכול. מההתחלה ועד הסוף אני יודעת הכול, ותמיד ידעתי.
האומנם?
אולי רק חשבתי שאני יודעת? אחרי הכול, ישנם דברים שלא ידעתי. למשל, לא ידעתי שאני נכנסת להוגוורטס, לא ידעתי שאני אתפרסם פה בזכות הסבתא שלא זכיתי להכיר, לא ידעתי שהפרסום בגלל סבתא יהיה רק קצה המזלג לעומת הפרסום בגלל הכוחות שלא ידעתי לשלוט בהם. ידעתי רק את הבסיס – שחדר הסודות ייפתח, שג'יני תפתח אותו, שהארי יציל אותה.
ואז הכתה בי ההבנה.
אני יכולה להילחם בבסיליסק! אני יכולה להתאמן בכוחותיי החדשים ולדאוג שילדי המוגלגים לא יפגעו! אני יכולה –
"למה את לא בשיעור?"
הרמתי את ראשי.
פרופסור דמבלדור.
מפתיע? לא כל כך.
"אני..." להגיד לו את האמת? "חיפשתי אותך, פרופסור."
הוא זקף את גבותיו בפליאה. כנראה שתלמידי שנה ראשונה לא נוהגים לחפש אותו. "חיפשת אותי?" שאל דמבלדור בסקרנות. "ומה רצית?"
"להראות לך משהו. לספר לך משהו. לבקש ממך משהו."
הוא חייך. "נערה כלבבי. ומה זה המשהו הזה, אם יורשה לי לשאול?" התחלנו ללכת בכיוון לא מוגדר.
"לא משהו שאפשר סתם ככה להגיד באמצע המסדרון." אמרתי.
"אני מבין," אמר, אבל הוא לא נראה כאילו הוא מבין. "אם כך, את מוזמנת למשרדי לדון במשהו הזה."
"תודה." חייכתי בעייפות. "אני מקבלת את ההזמנה."
היה לי רעיון. רעיון טוב. דמבלדור לוקח אותי למשרד שלו, נכון? ובספר פרופסור מקגונגל לוקחת לשם את הארי, נכון? ואחרי הכול, אם כבר לספר למישהו, אז לדמבלדור, לא?
נעצרנו מול פסל אבן גדול ומכוער במיוחד של מפלצת.
דמבלדור פתח את פיו כדי להגיד את הסיסמא, אבל אני הקדמתי אותו.
"קרמבו!" קראתי לעבר הפסל, שקם לתחייה וזינק הצידה בשעה שהקיר נבקע לשניים ודמבלדור הביט בי בתדהמה.
במשך שנים קראתי את התיאור הזה, ובכל אינספור הפעמים שדמיינתי את זה, זה מעולם לא נראה ככה.
מאחורי הקיר היה גרם מדרגות לולייני שהסתובב בתנועת בורג כלפי מעלה, ללא שום דרך לראות את הסוף.
"איך..." שאל דמבלדור בפליאה.
"אמרתי לך," הסברתי במתינות. "לא משהו שאפשר להגיד סתם כך."
"ובגלל זה החלטת להראות לי?"
"גם." התחלנו לטפס במדרגות המסחררות.
"ומה עוד?"
"כי לא היה לי מושג איך להסביר." אמרתי בפשטות.
דמבלדור הורה בשרביטו על דלת עץ מבהיקה, עם מתקן נקישה בצורת גריפין. "הגענו."
הדלת נפתחה באיטיות. דמבלדור חייך. "אחרייך."
נכנסתי בחשש. זה היה חדר עגול וגדול, מלא בכל המכשירים הכסופים הקטנים ההם שלא היה לי מושג מה שימושם. על הקירות היו תלויים דיוקנאות של מנהלי הוגוורטס הקודמים, שנמנמו (או לפחות, העמידו פנים שהם מנמנמים) בתוך מסגרות העץ שלהם. על מדף שהיה בדיוק ממולנו היה מונח כובע קוסמים מרוט וקרוע – לא סתם כובע, זו הייתה מצנפת המיון.
דמבלדור חייך שוב ופסע לכיוון המצנפת. לרגע חשבתי שהוא מתכוון להוריד אותה מהמדף, עד שהוא עקף את שולחנו שניצב למולי והתיישב מאחוריו. היה זה שולחן עבודה ענק מעץ בהיר עם רגליים שנראו כמו כרעי אריות ועליו אלפי – לא, מיליוני – גיליונות קלף, ספרים ועטי נוצה שבורים.
"בואי," אמר דמבלדור בחביבות והורה בידו על הכיסא שמולו. "שבי."
התקרבתי בחשש והתיישבתי.
"ברצוני להכיר לך מישהו. הוא אמנם לא בתקופה הטובה ביותר שלו, אבל הוא ישמח להכיר אותך." דמבלדור הצביע על מישהו שהיה בדיוק מאחורי. הסתובבתי.
על מעמד זהוב מאחורי הדלת עמדה ציפור ממורטטת למראה, בעלת מבט עגום ועיניים עכורות.
"סקיי," אמר דמבלדור בטון חגיגי משהו. "תכירי את – "
"פוקס." התנשמתי בהתרגשות. פוקס עוף החול! פוקס האגדי! זה כמו חלום שמתגשם!
"אני מניח שזה הזמן להסבר." אמר דמבלדור בסקרנות.
"אני מניחה שאתה צודק." אמרתי ופתחתי בסיפור. "אתה אולי חושב שהסיפור שלי, כמו של כולם, התחיל כשקיבלתי את המכתב והאגריד הגיע אלי הביתה." הבטתי בפניו בתקווה לקלוט מהן משהו, אבל כל מה שקיבלתי היה מבט מסוקרן וצמא למידע. "טוב, מסתבר שהוא התחיל שנים לפני כן."
"אצל סבתא שלך?" שאל דמבלדור.
"לא עד כדי כך מזמן." אמרתי. "כשהייתי בת תשע ומשהו, והתוודעתי אל עולם הקוסמים בפעם הראשונה. כשפתחתי את 'הארי פוטר ואבן החכמים' בפעם הראשונה."
"כשפתחת את מה בפעם הראשונה?" שאל דמבלדור בתדהמה.
"זה ספר. 'הארי פוטר ואבן החכמים'. ספר ממש יפה, אם יורשה לי לציין. כתוב בכישרון רב." אמרתי.
"הספר הזה לא מוכר לי." אמר דמבלדור בקול חלוש.
"זה הגיוני," אמרתי. "זה ספר של מוגלגים. שמספר על הקוסם הצעיר הארי פוטר וחבריו רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר, ועל הרפתקאותיהם בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, אותו מנהל הפרופסור אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן דמבלדור (מסדר מרלין, דרגה ראשונה, מכשף גדול, קַסם ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבין לאומי.)" חייכתי בגאווה.
"יותר מדי מידע." מלמל דמבלדור.
"אבל זה מידע שכבר ידעת, רק לא חשבת שאני יודעת," טענתי בהיגיון. "אז עכשיו תנסה לחשוב איך זה היה בשבילי לקבל את המכתב אחרי שקראתי את כל הספרים, ואני יודעת את כל מה שעומד לקרות השנה. וגם," המשכתי. "תחשוב איך זה היה בשבילי להתחיל להעביר מים מכוס לכוס מבלי אפילו לגעת בהם, לזמן כוכבים מהאטמוספרה באמצעות מחשבה בלבד, להפיל ולנקות עציץ עם אדמה בשניות, והכי מפחיד: כמעט להרוג אדם."
"מתי הספקת לעשות את כל זה?" שאל דמבלדור.
"בזמן שאתה הסתגרת לך במשרד ורק אלוהים יודע מה עשית." אמרתי בעצבנות. "אלו שמועות. אין מצב שזה לא הגיע אליך, בדרך זו או אחרת."
"ניהול בית ספר זו משימה קשה שדורשת הרבה אחריות." אמר דמבלדור בשלווה.
"ואני בטוחה שאתה האיש המתאים לכך. אבל," אמרתי לפני שהוא יספיק להגיד משהו נוסף. "אני חושבת שאתה לא מספיק ערני. דברים מפחידים עומדים לקרות בהוגוורטס השנה. דברים מפחידים מאוד."
"איזה סוג של דברים?" שאל דמבלדור בסקרנות.
"דברים שייגרמו לבית הספר כמעט להיסגר." אמרתי בלהט, מוכנה ומזומנה להוציא את הכול. "דברים שייקחו את אחת התלמידות בבית הספר עמוק יותר מכפי שהגיע תלמיד אי פעם."
"ואת יודעת רק את מה שהולך לקרות השנה?" שאל דמבלדור.
"אני יודעת לפרטי פרטים את כל מה שעומד לקרות בחמשת השנים הקרובות, שעומדות להיות הסיוט של החיים של נער בשם הארי פוטר." אמרתי מבלי להביט בעיניו.
"ומן הסתם, אסור לך לספר לי כלום, נכון?" שאל.
משכתי בכתפיי. "מן הסתם." אמרתי. "כי אז זה עלול להשתנות. כאילו שלא שיניתי מספיק בכך שבאתי לכאן."
"אני רוצה שתראי לי מה את מסוגלת לעשות." ביקש דמבלדור.
"אני לא יכולה." אמרתי. "זה לא עובד ככה. זה בא כשזה בא. וכשזה בא, אין מה לעשות חוץ מלנסות להתמודד עם זה."
השתררה שתיקה.
דמבלדור היה הראשון ששבר אותה. "אמרת להרוג אדם?"
"כן."
"את מי כמעט הרגת?"
"דראקו מאלפוי."
"איך?"
"זה לא היה בכוונה. יריתי עליו אש."
"אש?!" קרא דמבלדור בתדהמה.
"כן, אש." אמרתי באומללות. "אמרתי לך, דברים מוזרים קורים לי."
"אבל אש???"
"או מים, צמחים או אוויר. מה שאתה מעדיף, כמובן."
"אש, מים, אדמה ואוויר?"
"בדיוק."
"אם כך, את מוכרחה להיות האָרקָדֵטִי אָרקַדֵנטִיק הבאה."
"ארקדטי, מה?" שאלתי בבלבול.
"ארקדנטיק," אמר דמבלדור. "זהו שמה של שליטת יסודות הטבע במיתולוגיה הקוסמית."
"איזה מן שם זה?" תמהתי.
"שם קדום מאוד מהמיתולוגיה הקוסמית," אמר דמבלדור. "אאבל הייתי מצפה מנערה נבונה כמוך שתשאלי מהי המיתולוגיה הקוסמית, אבל – כמובן – את מפתיעה אותי כל פעם מחדש."
"למעשה," חייכתי. "זאת עמדה להיות השאלה הבאה שלי."

_______________________________________________________

עכשיו אתם מבינים את פירוש השם? לא?
טוב, אם אתם רוצים להבין אותו... חכו לפרק הבא מוחעחע...

מרגיש מוזר להגיד את זה.. XD

טוב, קוראים מקסימים שלי, אתם כבר יודעים מה לעשות, נכון?

הפרק הקודם		הפרק הבא