הוגוורטס תאומות

לילה:
הלכנו מאחורי דמבלדור.
רון והארי לפנינו עם פרצופים המומים, ואנחנו במאסף עם פרצופים מושפלים.
זה היה לילה.
כולם ישנו.

-----------------------------------------

ישבנו במשרד של דמבלדור.
לא.
קבלו תיקון.
הארי ורון ישבו על כיסאות מול דמבלדור ואני ולילי עמדנו.
הרגשתי נורא.
בגללינו הרמיוני אצל וולדמורט.
זאת אשמתינו.

---------------------------------

סיפרתי לדמבלדור את כל הסיפור.
כשהגעתי לקטע שבו וולדמורט לקח את הרמיוני כמעת בכיתי.
הייתי עייפה, עצובה, ובעיקר חסרת כוחות.
ולילי לא ניראתה טוב יותר.
למזלנו דמבלדור שם לב לכך ושחרר אותנו.
הארי ורון באו לצאת אחרינו אבל דמבלדור אמר להם להישאר.
יצאנו מהחדר.

---------------------------------------------

כל הדרך למגדל גריפינדור הראש שלי היה מלא במחשבות.
חשבתי על הרמיוני, שעכשו אצל וולדמורט.
חשבתי על ההורים שלנו, שחטפו אותנו.
חשבתי על ההורים של הרמיוני, שהם כניראה גם ההורים שלנו.
המחשבות התרוצצו בטירוף בראשי ולא שמתי לב לבן אדם שמולי עד שהתנגשתי בו.
לילי צחקה.
"מה אתה עושה פה? עכשו לילה." שאלתי את התלמיד שהיה מולי.
הוא ניראה בערך שנה שביעית.
"את מפוקסת? השעה שש בבוקר. כבר מזמן לא לילה!" הוא גיחך והלך.
הלכנו לחדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא