צפוי לא צפוי / פיק פורום

פרק 12: חוסר רגישות.

"אתה לא מתבייש?" שאלתי אותו.

"דנה-בבקשה, אל תגידי לליאל, אני מתחנן-"

"לא להגיד לליאל? התכוונת להמשיך להסתיר את זה ממנה?!" אמרתי, המומה.

"אני..." הוא התחיל, שוקל את מילותיו.

"אני לא רוצה לדעת!" קטעתי אותו שוב. "אתה פשוט..."

"את לא רוצה לדעת מה?" שמעתיקול מאחורי. זאת הייתה ליאל, שהסתכלה עלינו עכשיו.

"ליאל!" אמר ג'ימס, מחייך. "לא שמענו אותך מגיעה..."

"ברור שלא. רבתם." היא אמרה בקול חותך שהוריד את החיוך מפניו של ג'ימס.

"דנה, תעני לי. מה את לא רוצה לדעת?"

לא יכולתי לדברץ חשבתי שזה יהיה כל כך קל. להגיד לה שהחבר שלה בוגד בה, שהחבר שלה גיי. אבל עכשיו, כשהיא מולי, זה הרבה יותר קשה. נזכרתי בפניה היום בבוקר:היא נראתה כל כך מאושרת, כל כך שמחה, ועכשיו ידעתי שאם אני יגיד לה את זה, היא כל כך תישבר. איך אני יגיב אם יגידו לי שהחבר שלי הומו? ועוד חבר שאהבתי.

"כלום," ניסיתי לחייך. "זאת הייתה טיפשות, אני פשוט... לא הכי מאושרת כרגע."

היא הסתכלה עלי במשך כמה דקות, וידעתי שהיא לא מאמינה לי. היא בטח תעלל בי כדי שאני יגיד לה אחר כך, כי תלמידים החלו להגיע. היא ירדה את שאר המדגות ונעמדה ליד ג'ימס, מפה לי את הגב. לראות אותה לידו הכאיב לי. לדעת שהוא בוגד בה, ולא בצורה רגילה, הגעיל אותי.

"מה קרה?" שאל אותי ירין.

"אתה לא תאמין, ראיתי את..." התחלתי, אבל סלוגהרון בדיוק הופיע בפתח הדלת. "אחר כך," אמרתי.

הוא נראה מודאג, אבל חייכתי חלושות כדי להרגיע אותו, לא שאני הייתי כל כך רגועה.

"הוא מה?!" ירין נדהם, צורח חזק מדי.

"ששש!" אמרתי במתח, מסתכלת סביבי. יינו בספיה, ידעתי שליאל לא תמצא אותנו פה, לא כשהיא עם ג'ימס. הוא האחרון שידרוך במקום הזה בשעת יום כמו זאת.

"את בטוחה שראית את ג'ימס מנשק את סוורוס?" הוא שאל, מאייט טוב את המילה מנשק.

"כן, נו! וחתיכת נשיקה! הם בקושי נשמו..." אמרתי בגועל, והוא גם נראה נגעל.

לאחר כדקה, הוא שאל אותי בקול שקט:

"ומה עם ליאל?" 

לא ידעתי מה לומר. לא יכולתי להגיד לה את זה, זה ישבור אותה, יהרוס אותו, ימחץ אותה.

"אני לא יכולה..." אמתרי בקול שבור. לא משנה כמה רוע רציתי לגרום לה, לא יכולתי לעשות לה את זה, היא החברה הכי טובה שלי.

"היא חייבת לדעת," הוא אמר. "בכל זאת, הוא גיי."

שתקתי. לא יכולתי לעשות לה את זה.

"אני לא מסוגלת ירין..." אמרתי והוא חיבק אותי, אולי לא חבר, אבל ידיד קרוב.

"ליאל?..." אמרתי בשקט. היא הסתובבה, מחייכת אלי בחיוך קורן. החיוך הזה רק הכאיב לי.

"אה, זאת את..." היא אמרה בשקט, והחיוך דעך.

"אה... תקשיבי, אני-אני מצטערת לגבי כל מה שקרה, אבל-"התחלתי.

"אני מאוד מקווה שאת מצטערת!" היא אמרה, עכשיו כועסת.

"אני באמת מצטערת." אמרתי שוב. "את סולחת?"

היא הסתכלה עלי כמה דקות, חושבת. שמתי לב שהיא בוחנת אותי, כאילו לדעת אם אני דוברת אמת. לא חייכתי, לא כי לא רציתי, אלא כי לא יכולתי. לא בסביבתה. לא כרגע.

"אוח, ברור שאני סולחת!" היא קפצה לתוך ידי בחיבוק. חיבקתי אותה, מחייכת חיוך מאולץ שדעך מהר מאוד, כשראיתי את ג'ימס מסתכל עלי בדאגה.

"את לא מאמינה כמה חסרת לי!" היא אמרה בעצב, אבל מחייכת.

"גם את חסרת לי..." חייכתי עדיין את אותו החיוך.

היה שקט, לא ידענו מה לומר אחת לשניה.

"אה, דנה?" היא שאלה לפתע.

"כן?"

"את זוכרת, אתמול?"

"כן..."

"למה רבת עם ג'ימס?"

לא עניתי. מה עכשיו? אני לא מסוגלת לומר לה. לא מסוגלת! צרחתי מבפנים. די! די! תגיד לה אתה, ג'ימס! אוהב בוצדמים בוגדני! למה אני צריכה לספר לה על הבגידות שלך!...

"את פה?" היא שאלה.

"כן."

היה שוב שקט.

"אז...?" היא שאלה שוב.

"תקשיבי... אני לא הכי מחבבת את ג'ימס... ואת יודעת את זה ו... פשוט, הוא בלי כוונה מעד עלי, והתעצבנתי ו..." שיקרתי. הייתי שקרנית גרועה, והיא ידעה את זה.

"אבל אמרת את השם שלי, שמעתי אותך."

"אני פשוט... רציתי לבוא אלייך ולהגיד לך עם איזה דפוק יצאת..." ניסיתי לגכח, אבל הצליל שיצא מפי היה מטריד במיוחד.

היא חייכה, אבל ידעתי שהיא לא מאמינה לי, אבל לא רצתה להגיד כלום, כי ג'ימס היה לידנו.

"טוב," היא אמרה וחייכה.

חייכתי חיוך מאולץ, ואז, כשידעתי שהיא לא שמה לב, הסתכלתי על ג'ימס בשנאה.

הימים עברו לאט, וגם אם החברות שלי ושל ליאל חזרה לקדמותה, לא יכולתי להרגיש בנוח לידה, ודעת שאני משקרת לה והיא בוטחת בי. עם הימים, היא שחכה את כל הנושא של הריב, ובכל יום באה וסיפרה לי איזה יום מדהים היה לה עם ג'ימס, וסיפרה לי על כל שניה ושניה שעברה איתו. ניסיתי להראות התעניינות כלשהי, אבל רק לחשוב על הבוגד הזה נוגע בה גרם לי לבחילה.

יום אחד, לאחד שישבה לפחות שעה וסיפרה על כל שניה ביום, היא שאלה אותי:

"מה קרה לירין?"

ירין ישב על אחת הכורסאות, עם מכתב ביד. הוא נראה המום, פגוע, מיואש, ועצוב, הכל בבת אחת. לא ידעתי שבנים יכולים להרגיש כל כך הרבה בבת אחת.

"ירין...?" קמתי ממקומי והתקרבתי אליו. נגעתי בידו, אך הוא לא הגיב בשום צורה שהיא. רק בהה במשהו לא ברור מולו.

"ירין, מה קרה?" שאלה ליאל בקול שקט. מה שזה לא היה, זה עשה לירין רע.

"מה זה?" שאלתי, מצביעה על המכתב. בלי להסתכל עלינו, ירין הושיט לי את המכתב, ומה שהיה בתוכו גרם גם לי לקפוא במקומי.

הפרק הקודם		הפרק הבא