הו אלוהים לא שוב!

פשוט תהנו.

באותו ערב, בארוחה, הארי מצא שהוא לא מסוגל לאכול. כילד בתחילת שנות העשרה, הוא מצא זאת מדאיג למדי. למרבה המזל,  הארי גם הסיק שזה בגלל החגיגה המבחילה מסביב לשולחן גריפינדור. בין רצף התשובות של הרמיוני לשאלותיה של פרופסור ספראוט לעונש שלו על שלא לקח את השאלון של לוקהרט ברצינות, הם השיגו 90 נקודות. יחד עם שאר הבית, גריפינדור היו על 112 נקודות רק מהבוקר. איש מלבד סנייפ לא נראה על סף הקאה כמו הארי.

בהחלטה שאין סיבה שישתתף בחגיגות האלו, הוא הסתובב במחאה והלך בסערה אל שולחן רייבנקלו, צונח אל מול לונה לבגוד המופתעת.

"שלום, אתה עושה משהו חשוב?" היא שאלה בסקרנות.

"זה רק היום הראשון ללימודים וגריפינדור כבר מובילה בשמונים נקודות בגביע הבתים וזה הכל באשמתי," גנח הארי.

"אני מבינה. אני תמיד חשבתי שהמשאלה לנצח בזה מעידה על הרסניות, אבל אף אחד לא מאמין לי," אמרה לונה.

"זה בגלל שדמבלדור שטף להם את המוח היטב," הסביר הארי. "הוא גורם להם לחשוב ש'גאוות הבית' תלויה בזה ושזו הוכחה שהבית שלך טוב משל אחרים, מה שדי מזיק לאידיאל של אחדות בית הספר, כשחושבים על זה…"

"בדיוק," קרנה לונה. "כמו שאמרתי, הרסניות. למה אתה יושב כאן?"

"הייתי חייב לברוח מזה," הארי החווה בגועל לעבר החגיגה. האם הוא ראה בירצפת?

"אבל למה לכאן? שמעתי שבשנה שעברה כשגביע הבתים הוענק לגריפינדור ממש ברגע האחרון, הלכת אל הסלית'רינים."

"טוב, אני די מתחמק מדראקו," הודה הארי. "ראיתי שהיה לו התגוננות מפני כוחות האופל הבוקר והוא ללא ספק הבין, שוב, שהשמועה על אמא שלו וסנייפ שהתחלתי בטעות לא תדעך לעולם. וחוץ מזה, למה לא לשבת כאן? אני מחבב אותך."

"אנחנו נפגשנו רק אתמול," ציינה לונה.

"אח, אבל איזו פגישה זו היתה. עשיתי מנוי לפקפקן שהמלצת לי עליו. אני לא יכול לחכות לשמוע על הדברים שהמשרד מסתיר מאיתנו, כדי שאוכל לכעוס כמו שצריך. אבל בואי נדבר עלייך: הרייבנקלואים מתייחסים אלייך יפה?"

לונה הנהנה. "או, כן. נראה שהם חושבים שאתה מגן עלי אחרי הערב הקודם ואני חושבת שאחרי הערב הזה הם יחשבו ככה אפילו יותר. הם לא צחקו על אף אחת מהתאוריות שלי אפילו פעם אחת. אני חושבת שאני אמציא כאלו מוזרות יותר ויותר כדי לראות כמה זמן ייקח להם להישבר."

"זו מטרה נעלה," צחק הארי. "רואה, ידעתי שיש סיבה שאני מחבב אותך: שנינו לוחמים בודדים במלחמה נגד הזרם!"

"אני אוהבת זרמים," אמרה לונה.

"גם אני, אבל כשאנשים אוהבים אותם כל כך שהם מחליטים להיסחף איתם, הם עושים דברים מטורפים כמו להכריז שאני אדון האופל הבא," השיב הארי.

"זו חייבת להיות ההרסניות," הציעה לונה.

"כן, ההרסניות שוב גובה קורבנות ומנסה להאשים את הזרם הנחמד." הארי נענע בראשו בעצב.

"וזה עומד להופיע בפקפקן של השבוע הבא. תודה, הארי."

"הארי! רציתי להחליף איתך מילה, אם אפשר," אמר לוקהרט, מיירט את הארי שהיה בדרכו לארוחת הבוקר למחרת.

חבריו של הארי נראו מודאגים, אבל הארי נפנף אותם. הוא יכול להתמודד בעצמו. ואם המצב ידרדר, הוא לא רצה שהם יראו אותו מתמודד למעשה. בכל זאת, זה לא "מוסרי" והוא רק "בשנתו השנייה" וכל זה.

"כן, פרופסור?" שאל הארי בנימוס.

"רציתי לדבר איתך על הבוחן שלך אתמול," המשיך לוקהרט. "לא היה כל קשר לספרים שלי, כמובן, אבל עדיין כל זה היה די משעשע. כמה מהתשובות שלך גרמו לי לתהות, בכל אופן. איך בדיוק אתה יודע -"

"על התחביב שלך לאתר אנשים בעלי כוונות טובות אבל ביישנים מכדי להתפרסם, שמביסים יצורים קסומים מכל סוג שהוא ולהטיל עליהם קסם שכחה?" סיים הארי.

לוקהרט, נדהם למדי, הנהן ללא מילים.

"טוב, זה בטוח לא מאוד נחמד מצידך. ובכל זאת, אם הם היו רוצים את הקרדיט, הם היו מפרסמים את מעלליהם יופי לפני שהיית מספיק לשמוע על זה ולאתר אותם," ענה הארי. "אין שום דבר שיכולתי לעשות כדי לשנות את העובדה שגנבת לאנשים האלה את הזכרונות וההישגים ומאחר ודמבלדור מאמין בהזדמנויות שניות בלי גבול, הוא לא היה עושה שום דבר אפילו אם הייתי מספר לו. אז, טכנית, כל עוד אתה לא מנסה להטיל אובליוויאטה עלי או על אחד מהחברים שלי, אני לא מתכנן לעשות שום דבר. אה, ואם תנסה לגנוב אחד מההישגים שלי, אני אכה אותך למוות עם מפית נייר."

"אתה יכול בכלל להכות מישהו למוות עם מפית נייר?" שאל לוקהרט, סקרן וכלל לא מודאג מהאיום של הארי.

הארי משך בכתפיו. "יהיה כיף לנסות."

"מה זה הרעש המוזר הזה של הקליקים?" שאל פרד באמצע אימון קווידיץ' באותה שבת בבוקר.

"אה, זה רק קולין, הצלם האישי שלי," הסביר הארי.

"למה אתה צריך צלם אישי?" שאל ג'ורג', לא בטוח אם הארי רציני או לא.

"טוב, מאז שהבנתי שברור שקולין לעומד לעקוב אחרי לכל מקום ולצלם אותי ובגלל שאני מאוד לא מרוצה -"

פרד גיחך אבל הארי התעלם ממנו בעקשות.

"הרגשתי רע שהוא מבזבז כל כך הרבה מזמנו, אז הבנתי שאולי כדאי שאני אשלם לו. חוץ מזה, עשיתי עסקה עם הנביא היומי שבכל פעם שהם יפרסמו סיפור עלי, הם פשוט יתקשרו עם קולין והוא ישלח להם תמונה מתאימה," כשהתאומים המשיכו לבהות בו, הוא הסביר, "קיבלתי את הרעיון מלוקהרט. האיש הזה הוא גאון תקשורת."

"אני מניח שהוא כמעט מוכרח להיות טוב במשהו…" הרהר ג'ורג'.

"וזה בהחלט לא בלהיות מורה,"  תרם פרד.

"מה קורה פה?" ווד קימט את מצחו כשעף לראות למה המחפש ושני החובטים שלו הפסיקו לפתע להתאמן. "תלמיד השנה הראשונה הזה מרגל אחרינו?"

"אה, לא, זה רק הצלם האישי של הארי," אמר פרד בעליזות. "אז אני מנחש שהוא גריפינדורי."

"והסלית'רינים כנראה לא הצליחו למצוא מרגל, אז הם באו בעצמם. עם ציוד קווידיץ' מלא," ציין ג'ורג'.

"למה לכל הרוחות הם לובשים את גלימות הקווידיץ' לאימונים עכשיו?" שאל הארי, מבולבל. "זה הדבר הכי מטופש שראיתי כל היום."

"כל היום הזה הוא לא כזה ארוך, הארי," אמר פרד כשעפו למטה לפגוש את הקבוצה היריבה. "אין סיכוי שעכשיו אחרי עשר ואנחנו הקשבנו לווד מדבר ומדבר על איך הוא רוצה שנזכה בגביע בשנה הבאה." כשראה את הארי נדרך, הוא מיהר להבהיר, "גביע הקווידיץ', הארי, גביע הקווידיץ'. לא היה אכפת לו כל כך מגביע הבתים."

"אה, זה בסדר אם כך," אמר הארי, נרגע. "ואתמול בצהריים פרוואטי ולבנדר קראו לי לעזור להן להבין מי בשכבה שלנו הכי 'תואם לגוון העור' שלהן. בחיי, יום אחד אני אקנה את השבועון למכשפה ואכריח אותם להפסיק להדפיס מאמרים דביליים כאלה שמאלצים ילדי בית ספר תמימים ומסכנים לעבור שעתיים של עינויים כאלה."

"אתה תעשה את זה, הארי…"

"פלינט!" צעק ווד. "זה זמן האימונים שלנו! קמנו במיוחד! אתם יכולים להסתלק מכאן!"

"יש כאן מספיק מקום לכולנו, ווד," אמר פלינט בתמימות.

"אבל אני שריינתי את המגרש!" התעקש ווד. הארי היה די בטוח שהעובדה שפניו של ווד שינו צבען לגוון מעניין ביותר של סגול לא בישרה טובות. "אני שריינתי אותו!"

"אה,"אמר פלינט בשמחה. "אני רואה את הבעיה כאן. אתה שריינת את המגרש ולי יש כאן פתק שנחתם בידי הפרופסור סנייפ: 'אני, פרופסור ס. סנייפ, מעניק לקבוצה של סלית'רין רשות להתאמן היום במגרש הקווידיץ',בשל הצורך להתרגל למטאטאיהם החדשים.'"

"יש לכם מטאטאים חדשים?" שאל ווד, דעתו מוסחת. "מאיזה סוג?"

"המחפש שלנו, דראקו מאלפוי, היה מודאג מהאפשרות שהקבוצה שלנו לא תממש את מלוא הפוטנציאל שלה, אז אבא שלו קנה לקבוצה נימבוס 2001," אמר פלינט בגאווה.

"אה, זה טוב," אמר הארי, מלא הקלה.

כולם הסתכלו עליו כאילו השתגע. לא היה לא אכפת, בכל אופן, כי זה קרה לעיתים קרובות למדי מאז שחזר בזמן.

"טוב? טוב? אתה חושב שזה טוב שסלית'רין מחזיקה בשבעה מהמטאטאים הטובים ביותר בשוק?" שאל ווד בחוסר אמון.

"טוב, כן," השיב הארי. "אחרת  זה היה עומד להיות ממש מביך כשפרופסור דמבלדור יכריז שקניתי לכל אחת מהקבוצות של גריפינדור, רייבנקלו והפלפאף שבעה של מטאטאי נימבוס 2001."

עוד יותר בוהים. באמת, הוא יכל באותה מידה לדבר לעצמו על כמה שכולם משקיעים בו. ועכשיו רון, הרמיוני ונוויל באו כדי לראות על מה המהומה. האם יהיה להם משהו טוב יותר לומר מלקבוצת הקווידיץ' שלו? הוא הטיל בכך ספק.

"למה לא קנית מטאטאים גם לסלית'רין?" שאל דראקו, נעלב לפתע. "כלומר, לא היתה לך דרך לדעת שאני עומד לעשות את זה."

כמובן שהיתה לו. וזה למה הוא טרח להשוות את הסיכויים של הקבוצות, כי הוא לא רצה להקשיב איך כולם מתלוננים על פרוטקציות כשהוא ידע שכולם היו קונים לעצמם את המטאטאים הטובים ביותר אם יכלו להרשות לעצמם.

"טוב," אמר הארי, חושב במהירות. "הרגשתי במשחקים בשנה שעברה נגד סדריק וצ'ו שהם לא מבחן ראוי ליכולות שלי בגלל שהמטאטא שלי יכל לעקוף את המטאטאים שלהם בלי למצמץ. כדי שיהיה לי אתגר, החלטתתי לתת להם מטאטאים מהירים יותר. מאחר שידעתי ששאר הקבוצה ירדו עליהם בלי סוף על זה שהם קיבלו מטאטאים מהמחפש היריב ושיגידו שהם מוכרים את המשחק, קניתי גם לכל השאר מטאטאים. ולא יכולתי להציב את גריפינדור בעמדת נחיתות כזו אם הייתי מביא לשני שליש מהמתחרים שלנו מטאטאים חדישים ולא נותן לעצמנו כלום, אז הייתי צריך לקנות גם לגריפינדור את אותם מטאטאים. בגלל שלך כבר יש נימבוס 2000 מהשנה שעברה, אפילו לא חשבתי על לתת לשאר הקבוצה שלך משהו וזה למה זה היה ממש מוזר כשהבנתי מתישהו השבוע שהתרומה שלי תיראה יותר כמו אפליה."

המ. לא רע בתור סיפור כיסוי על המקום.

"אבל עכשיו כבר אין לנו יתרון," סינן דראקו.

"תחשוב על זה ככה: אם לא היית קונה מטאטאים לקבוצה שלך, הייתם מובסים בכל משחק," הארי הרגיע אותו. "הצלת את סלית'רין משנה של כיסוחים מביכים להחריד."

דראקו נרגע במידה ניכרת למשמע דבריו ולהארי נשאר רק לדמיין כמה זמן הוא עוד ישתמש בתואר 'מושיע הקווידיץ'' החדש שלו.

"מאחר והסלית'רינים באמת צריכים להתאמן על המטאטאים החדשים שלהם והמטאטאים שלנו עומדים להגיע היום בארוחת הערב, אני חושב שפשוט נניח להם לעשות את האימון הזה שלהם ואני אוכל ללכת לישון," הציע הארי.

"השעה רק עשר, הארי," אמרה הרמיוני, מרימה את גבותיה.

"אני יודע, אבל ישנתי רק שעתיים הלילה."

עכשיו כולם פנו לבהות בווד.

"מה? לא הערתי אותם עד חמש," הוא התגונן.

"התאומים, לי, אליסיה, קייטי, אנג'לינה, ואני עשינו אתמול טורניר פוקר שהסתיים רק בשלוש," הסביר הארי. "במטרה לבנות אחדות קבוצתית, אתה מבין. היינו מציעים לך להצטרף, ווד, אבל ציפינו שזה ייגמר מאוחר ואתה הודעת בארוחת הערב שאתה הולך לישון מוקדם." הוא עצר. "ככל הנראה כי ידעת שיש לנו אימון מוקדם באופן מגוחך למחרת בבוקר ולא יכלת לטרוח לספר לנו. בכל אופן, מי כאן חושב שללכת לישון נשמע רעיון טוב?"

שש ידיים הורמו אל האוויר. "הבהרתי את הנקודה שלי," אמר הארי לווד, היחיד שידו עוד הייתה לצידו. "בפעם הבאה שיש אימון לפני תשע, בבקשה תאמר לנו קודם. אחרי הכל, למרות שאתה צודק שאי אפשר לדעת מה יהיה מזג האוויר במשחקים, אנחנו עדיין נדע את השעה שלהם לפחות שבוע מראש אז אני לא רואה למה אתה לא יכול להודיע ולו ערב קודם."

במילים אלו, הוא הסתובב והחל ללכת לעבר הטירה.

"הי, חבר," קרא רון כשהוא, הרמיוני ונוויל מיהרו בעקבותיו.

"כן?" שאל הארי, בלי להסתובב.

"למה אתה מתעלם מאחותי?"

הארי קפא. "מתעלם… מג'יני? אני לא -"

רון גלגל את עיניו. "כן אתה כן. בכל פעם שהיא מתקרבת אליך, אתה מוצא איזו סיבה ללכת מיד. בשבוע שעבר אפילו הלכת לשולחן רייבנקלו ברגע שהיא התיישבה מולך."

"אני…" הארי עצר. הוא לא הבין שהוא מתעלם מג'יני, אבל במחשבה לאחור, הוא הניח שזה בדיוק מה שהוא עשה. מי יכל להאשים אותו, בכל אופן? אם לא היה חוזר לכאן, לילי או ג'יימס הקטנים היו חוגגים בקרוב יומולדת שנה. עכשיו הם אולי לעולם יחיו. בנימה אופטימית יותר, מאחר והתינוק עוד לא נולד, ובהנחה שהוא וג'יני יגיעו שוב לכדי להביא ילדים, הוא לא יוכל להתגעגע לילד כאדם, רק כמה-שהיה-יכול-להיות ישווה בתת מודע בין הילד החדש לישן וישנא את עצמו כל הזמן.

ועכשיו היתה ג'יני עצמה. בלי היומן הפעם - תודה לאל שכך, אחרת היה נאלץ להוסיף את זה לרשימת הדברים שלעולם לא יסלח לעצמו, שהתחילה בלנטוש את ג'יני עם הילד בבטנה כדי ללכת דרך הפרגוד - כך שהוא לא היה בטוח איך לשבור את סגידתה לגיבורים ולגרום לה לראות בו בן אדם רגיל. למעשה הוא ככל הנראה התעלם ממנה. אבל זה היה יותר מסתם מעצבן (אחרי הכל הוא התמודד עם לוקהרט, וההרגל שלו להזכיר כמה הוא מדהים בערך כל משפט שני חישל את העצבים שלו), זה היה… אי וודאות. ואשמה. הוא התאהב בג'יני שנשלטה על ידי ההורקרוקס של וולדמורט במשך כמעט שנה שלמה כשהיתה בת אחת עשרה, שעל אף חוסר התקשורת ביניהם האמינה לו בלי ספקות כשהתעקש שוולדמורט חזר כשהיתה בת שלוש עשרה, שהלכה איתו בתוכנית ההתאבדות להציל את סיריוס בגיל ארבע עשרה, שנלחמה בכוח מלא של אוכלי מוות כשפלשו להוגוורטס בגיל חמש עשרה, והיתה בין המובילים של מתנגדי הוגוורטס כשזו נפלה לשליטתם של אוכלי המוות ונשארה לקרב האחרון נגד כוחותיו של רידל כשהיתה בת שש עשרה. זו הבחורה שהתאהב בה. ועל אף שלעולם לא היה רוצה שהיא תעבור את כל זה שוב - הוא למעשה כבר מנע בלא כוונה את הראשון - כולם שיחקו תפקיד בלהפוך את ג'יני למי שהיתה כשהבין סוף סוף  שהיא קיימת. למרות שעוד היתה אותו האדם, הוא חשש שבסוף הוא ינסה שג'יני תחליף את הג'יני האחרת וזה לא היה הוגן לאף אחד מהם.

אז אולי הוא כן התעלם ממנה. אבל היו לו כמה סיבות לא כזה רעות.

הארי ראה שרון עוד מחכה לתשובה ומאחר שלעולם לא יוכל אפילו לקוות לגרום לבן האחת עשרה הזה להבין, הוא מצא עצמו נאחז באחת הסיבות שלו להתרחק ממנה בפעם הקודמת. למרות שאם להיות הוגן, היא היתה הרבה יותר טובה בשליטה בפאנגירליות שלה מאשר בפעם שעברה. "אני מרגיש לא בנוח שאחותך רואה בי סוג של גיבור. אני לא, באמת. אני רק… בחור בכמה נסיבות מאוד לא רגילות, זה הכל."

"לא אכפת לך כשקולין עוקב אחריך לכל מקום," ציין נוויל. "והוא הרבה יותר להוט מג'יני."

"אבל קולין לא דלוק עלי," ענה הארי, משלב את ידיו.

"אני לא כל כך בטוח בזה…" מלמל רון.

"תהיה נחמד," הזהירה הרמיוני במבט חטוף אל רון. "אישית, אני חושבת שאתה מאוד נחמד אל קולין ואני גאה בך מאוד. עדיין, אתה עומד להצטרך להתמודד עם הרבה בנות שדלוקות עליך, במיוחד כשנתבגר. לא רק שאתה הילד שנשאר בחיים, אתה גם מושך כמות לא קטנה של תשומת לב בכל ההישגים וה'משימות' שלך."

"אני יודע, אני יודע," הארי הרים את ידיו בכניעה, עייף מכדי להמשיך בוויכוח. "אבל אני לא צריך להתמודד איתן על בסיס קבוע ובגלל שג'יני היא אחותו של רון, אני כן צריך להתמודד איתה. אבל…" הוא נאנח. "אני אנסה להפסיק להתעלם מג'יני. יופי לכם?"

שלושה חיוכים זהים אישרו את דבריו.

אמ, תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא