רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 12: קרב לאור ירח 

עינים רושפות אש התקדמו לעברם של הארי, רון והרמיוני. עד מהרה קבוצה שלמה של זאבים הקיפה אותם ואיימה לסגור עליהם. צווחה נפלטה מפיה של הרמיוני. כמוה אחרים, גם היא ידעה שלא מדובר בזאבים רגילים. השלושה שלפו את שרביטם ונסוגו לאחור בעוד אנשי הזאב המשיכו להתקדם. האינסטיקט הראשון היה להתעתק, אולם טכנית, הם עדיין היו בשטחי הוגוורטס. אנשי הזאב ידעו שהם יגיעו, והם חיכו להם.

זאת בוודאי חבורתו של גרייבק, חשב הארי.

גלימת ההיעלמות לא תעזור להם עכשיו, אנשי הזאב יכולים להריח אותם בקלות ושימוש בה רק יאט אותם עוד יותר. הארי תחב אותה בין בגדיו והתקרב אל רון והרמיוני.

"זה היה מאוד חכם להיכנס ליער כשיש ירח מלא," סינן רון מבין שיניו.

"אז אני חייבת לחשוב על הכל?" השיבה לו הרמיוני בכעס. "שתק!" היא קראה לעבר אחד מאנשי הזאב, שהתקדם במהירות לכיוונם, היא פספסה אותו.

הארי הצליח לפגוע בו עם קללת מכשול, אך רק בניסיון השלישי.

"אנחנו צריכים לנסות לצאת מקרחת היער," הרמיוני הביטה מסביבה. אנשי זאב המשיכו להופיע מתוך החשכה.

"פטריפיקוס טוטאלוס!" קרא רון. לצערם רוב הקללות בהם יוכלו להשתמש היו קללות שיתוק. העובדה שלהם היה שרביט אמנם הקנתה להן יתרון, אולם אנשי זאב היוו אויב בהחלט ראוי.

"רדוקטו!" קרא הארי בניסיון לחצוץ דרך בשיחים שחסמו את הדרך, אך הכישוף התברר כחסר תועלת כנגד הענפים העבוטים, והארי נאלץ לוותר.

לחש חומת מגן יעיל הצליח להדוף אחד אחר מאנשי הזאב, כאשר זינק אל השלושה מבין השיחים.

"אם אני זוכרת נכון," התנשפה הרמיוני, "יש כישוף שמחזיר אדם זאב לצורתו המקורית...".

"אני כמעט בטוח שלא," אמר הארי "אני זוכר שלופין סיפר לי כמה קשה היה ליצור שיקוי שישאיר אותו בלתי מזיק, בזמן שהוא הופך לאדם-זאב. אז אני כמעט בטוח שאין קסם שיכול לחזיר אותם להיות בני-אדם בזמן ירח מלא."

"וחוץ מזה, את באמת רוצה לעשות את זה?!" התריס רון, תוך התחמקות מאדם זאב נוסף שזינק לכיוונו, ושותק.

הארי הרגיש חסר אונים. על כל איש זאב אחד שסילקו מדרכם, הופיעו שניים אחרים, כשלכולם מטרה אחת משותפת- לנשוך. הארי נזכר בכאב בסיפורו של לופין, וידע שעליו להימנע מנשיכה בכל מחיר.

רון ניסה קללת רגלי ג'לי, אך לא נראה שהקללה עשתה רושם רב על איש הזאב וזה המשיך להתקדם בנחישות על אף הרעד ברגליו.

הירח זהר מעליהם, והאיר את קרחת היער הצפופה באורו הלבן והנוגה.

"יש לי רעיון!" קראה לפתע הרמיוני בהבזק של רגע, "דנסאוגאו!" היא לא שכחה איך לפני שלוש שנים היה זה מאלפוי שהשתמש בכישוף זה, על לא אחרת מאשר היא עצמה.

תוך כמה שניות שיניו של אחד מאנשי הזאב החלו להתארך בקצב מסוכן.

"מה את מנסה לעשות?!" זעק רון בייאוש, "לחדד את כלי הנשק שלו?"

"אתה חושב שהוא יכול לנשוך אותך כשהוא במצב הזה?" צעקה עליו הרמיוני בחזרה.

שיניו של איש הזאב כבר החלו להתעקל אל מעבר לסנטרו. הארי הבין את דרך מחשבתה; איש הזאב לא יוכל לפתוח את פיו מספיק רחב על מנת לנשוך אותם, לכל היותר יוכל לשרוט אותם בציפורניו.

"שתק! שתק!" הארי המשיך לשלח קללות, מפעם לפעם הוא היה מסוגל להבחין באחד מאנשי הזאב צונחים לאדמה הקרה. "הם רבים מדי!"

אפשר היה להבחין ללא קושי בלחץ בו היו נתונים השלושה. הם החלו לשלח קללות ללא הבחנה, בתקווה שיפעלו כמו שצריך.

"וינגארדיום לביוסה!" זעק רון בניסיון לגרש את אחד מאנשי הזאב המתקרבים.

"לוקומוטור מורטיס!" ניסתה הרמיוני את מזלה.

קללת רגלי ג'לי נוספת נשלחה אל צבא אנשי הזאב.

הקללות ששלחו הצליחו לכל היותר לעצבן אותם, שלא נדבר על לגרום נזק כלשהו. אנשי הזאב נהמו ויילו, תוך חשיפת שיניים מושחזות היטב. פיו של מוביל הלהקה נטף טיפות דם, הבחין הארי באימה.

הם היו רק שלושה, כנגד צבא שלם של אנשי זאב.

"אימוביולס!" קרא הארי, ועצר ברגע האחרון אדם זאב מבחיל במיוחד שקפץ לעברם וקפא בעודו באוויר.

"תמותו! תמותו! תמותו!" רון הפסיק לשלח קללות והחל לזעוק לעברם כששרביטו שלוף לפנים.

"רון, מספיק! שתק!" הרמיוני פגעה באחד נוסף שהתקרב אל רון. "אופוגנו!" היא קראה לבסוף, וגרמה לקבוצת עטלפים להפיל אחד לאדמה.

אחד מאנשי הזאב זינק אל עבר הארי והצליח לקרוע את גלימתו, אך למזלו של הארי לא יותר מזה. הארי מצא את עצמו מרותק לקרקע, כשגופו האימתני של היצור גוהר מעליו. שרביטו הועף כמטר הצידה, והארי ניסה בכל כוחו להגיע אליו. "שתק!" זעק לבסוף, שניה לפני שהיצור שיסע בו את ניביו. הארי, במאמץ רב, דחף את הגוף העצום מעליו ומיהר להצטרף אל רון והרמיוני.

"רדוקטו!" קרא רון ביאוש, ואפשר להם לבסוף להמשיך להתקדם בדרכם. הוא לא ידע לאן הם מתקדמים, הוא לא ידע אל עבר מה הם רצים, הוא רק ידע שהוא צריך להימלט.

'ברגע שייצאו משטחי היער, יהיה הרבה יותר קל להילחם בהם', חשב הארי. השלושה המשיכו לרוץ, אנשי הזאב דולקים בעקבותיהם. לא היה כל ספק לגבי השאלה מי היה מהיר יותר.

הארי התכופף כדי להתחמק מענף עבה שהזדקר מאחד העצים. שניה אחר כך, זעקת כאב נשמעה מכיוונו של רון. מבט חטוף לאחור לימד את הארי כי חברו הגמלוני נתקל באותו ענף בדיוק. אפו שתת דם, והוא התקשה להתייצב. "נטפל בזה אחר כך," צעק לו הארי, "רק תמשיך לרוץ!"

"אתה בסדר?" קראה הרמיוני בעוד המשיכו לרוץ. הארי רץ קדימה, בלי לראות ממש לאן. כל שיכל היה לראות היו הבזקים של דמויות מבין העצים.

הארי ידע שלהקה זועמת של אנשי זאב לא יהססו לחסל אותם בכל הזדמנות שתינתן להם. לא משנה מה וולדמורט פקד עליהם, הם כבר לא חושבים בהיגיון יותר.

הארי שמע מספר זרדים נשברים מאחוריו. אלו לא היו רון והרמיוני, הם עמדו מימינו.

"יש אחד מאחור!" הארי הסתובב במהירות.

איש הזאב היה מהיר מדי והצליח להתחמק מכל הקללות שהשלושה שילחו לעברו, מניח לעצים מאחוריו לספוג את כולן.

"רוצו ימינה!" קראה הרמיוני אל רון והארי, אך תוכנית זו נכשלה. איש הזאב זינק במהירות לכיוון זה ומנע מהם להמשיך. 'זה לא הגיוני' חשב הארי. זה היה כאילו הוא היה הרבה יותר חכם מכל אדם זאב רגיל, יותר מחושב, יותר טקטי. זה בדיוק מה שהיה חסר להם, אדם זאב עם אינטילגנציה אנושית.

"אההההה!" זעקה הרמיוני ונסוגה לאחור כשאיש הזאב הופיע מולה. הוא נשף ונהם מולם, כמו מכריז על עליונותו עליהם.

להארי לא היה אכפת משאר אנשי הזאב, נראה שאלה התקשו לעלות על עקבותיהם בתוך היער העצום. עליהם להיזהר מאיש הזאב המסוים הזה, הוא היה המסוכן מכולם.

נהמות ויללות שבקעו ממעמקי היער לימדו אותם כי יתר הלהקה הולכת ומתקרבת אליהם. "שתק" הוא קרא בזריזות, הזאת-אדם החכם קיבץ שמאלה לתוך השיח, והשלושה המשיכו לרוץ.

היער רק המשיך להתפתל, והצמחייה רק נעשתה יותר סבוכה. 'אין לאן לברוח', חשב הארי בייאוש. הוא המשיך להתקדם, אך לפתע נתקל בגוף דומם על האדמה, ומעד קדימה. הארי עצר את נפילתו בידיו, התרומם והעיף מבט לאחור.

הוא מעד מעל גופה של זאב, ייתכן כי היה זה אדם זאב, לא היה לו זמן לבדוק. הוא המשיך לגשש את דרכו באפלה. הארי ידע שלהדליק את שרביטו לא יהיה מעשה חכם במיוחד כרגע.

השלושה לא ידעו לאן הם פונים, ייתכן כי אף הסתובבו במעגלים, כל המקומות אליהם הגיעו החלו להראות דומים באופן מחשיד. הם התקדמו במהירות, בלי להביט לאחור, תוך שילוח קללות לכל עבר. רק יללותיהם של אנשי הזאב לימדו אותם אם פגעו.

"לכיוון שמאל!" זעק הארי.

אדם זאב קפץ לפתע לפנים וחסם אותו. הוא סטה במהירות לכיוון ההפוך, אך זה עלה לו במחיר יקר. נעלו נתקעה תחת שורש עץ, והוא נפל לאחור, שרביטו נזרק מבין ידיו מעצמת המכה. הוא גישש באפלה תוך כדי זחילה לאחור. ידיו נחתכו וצרבו בכאב, אך זו לא הייתה הגדולה שבצרותיו. אדם זאב גדול גהר מעליו. הארי היה יכול להריח את הבל פיו המצחין. הוא פער את פיו במין חיוך מעוות ונוטף ריר, וחשף שורה של שיניים צהובות ומחודדות. היצור נקש בשיניו בניסיון לנשוך את הארי מספר פעמים, אולם הארי המשיך לחמוק ממנו ולהתקדם אחורנית במהירות ובצמוד לקרקע, עד שידיו נתקלו בשרביטו. הארי הניף אותו קדימה ברעד. אדם הזאב היה כבר כל כך קרוב אליו עד שקצה שרביטה דקר את חזהו.

"קונג'ונקטיוויטוס!" קרא ברגע האחרון, וגרם לאדם הזאב לסגת לאחור עם דלקת רצינית בעיניו. הארי ניצל את ההזדמנות כדי להתרומם.

"שתק!" קרא רון, חלקיק שנייה מאוחר מדי. אחד מאנשי הזאב זינק לעברם. הוא הלם בכפותיו בחזה של הרמיוני וזו הועפה על עבר הסלע הענקי שהיה מאחוריהם, ונחבטה בראשה. הרמיוני איבדה את הכרתה והחליקה באיטיות לאדמה, דם רב ניגר מראשה.

"לא!" זעקו רון והארי יחדיו, ותמכו בהרמיוני המעולפת משני הצדדים. בחשכה העבה ששררה, הארי הבחין באנשי הזאב שמטר אחד בלבד הפריד ביניהם לבין שלושתם, והרמיוני לא הייתה במצב של לעמוד, ועל אחת כמה וכמה להילחם.

זה היה הסוף. הארי צפה בבעתה באנשי הזאב שהלכו והתקרבו. לא הייתה להם דרך להימלט, אנשי הזאב פשוט היו רבים מדי. שום דרך להיחלץ. ליבו הלם בפראות בחזהו. בדיוק אותה הרגשה כמו שהרגיש במערה, כשהוא ודמבלדור יצאו לחפש את ההורקרוקס של וולדמורט. בדיוק כמו עכשיו, גם אז החיז"לים הקיפו אותו. הארי זכר איך ניצל ברגע האחרון, בזכות טבעת האש העצומה שדמבלדור יצר סביבו. אבל עכשיו דמבלדור לא יבוא להציל אותו, חשב בכאב. הארי, רון והרמיוני היו לבדם בקרב הזה.

ואז הרעיון הבזיק במוחו, רגע לפני שאנשי הזאב תקפו. זה היה כל כך ברור, איך הוא לא חשב על זה קודם?

"אינסנדיו!" שאג הארי בכוחותיו האחרונים. שאגתו הדהדה בקרחת היער. הלהבה שיצר שרביטו הייתה עצומה, גדולה יותר מכל להבה שהארי אי פעם הפיק. החום הרב שהפיצה האש הזכיר להארי כמה קר היה לו.

זה עבד. אנשי הזאב התרחקו ביללות פחד. האור שהפיקה להבתו של הארי האיר את האזור כולו. לאור הלהבה, הפגיעה בראשה של הרמיוני נראתה אף חמורה עוד יותר.

"אינסנדיו!" הצטרף גם רון. עכשיו להם היה את היתרון. אנשי הזאב ניסו להתקרב ולעבור את טבעת האש, אך נסוגו לאחור בזה אחר זה ביללות כאב. כשראו כי לא נותרו עוד אנשי זאב בסביבה, הניחו את שרביטיהם וטבעת האש כבתה.

"הרעיון היה מוצלח," התנשף רון, "אבל הם עוד יחזרו."

"כרגע צריך לטפל בהרמיוני," אמר הארי וניער מעליו את הבוץ. "נדאג לאנשי הזאב אחר כך. אני רק מקווה שאין כאן עוד יצורים כאלה."

"טרגאו!" רון הניף את שרביטו, וניקה את הדם מראשה של הרמיוני שהייתה מעולפת בזרועותיו. ואחר כך קרא "אפיסקי!" בכדי לטפל באפו החבול והמדמם. "אנחנו צריכים למהר. אני לא חושב שזה יחזיק לאורך זמן," אמר תוך מישוש אפו המשוקם.

הם הצליחו לגרור את הרמיוני עוד כמה מטרים, כשהארי הבחין לפתע בצל שהתנענע בין העצים.

"רון! יש שם עוד אחד!"

איש הזאב התקרב במהירות לעברם.

רון פעל במהירות מרשימה, הניף את הרמיוני ונשא אותה כשראשה שמוט על כתפיו.

"אינסנדיו!"

אך הפעם זה לא עבד. אדם הזאב התחמק מהלהבה במיומנות, והמשיך לנוע לכיוונם. הארי זיהה אותו. היה זה החכם שבחבורה, זה שמנע מהם לברוח.

"רוץ!" צעק הארי, תוך שהוא עצמו ניסה לשלוח כמה קללות אל עבר איש הזאב, שהצליח איכשהו לחמוק גם מהן. רון השתרך בכבדות מאחורי הארי, כורע תחת משקלה של הרמיוני על כתפיו.

הארי נתן ליצור לעקוף אותו, וכך הפך לחוצץ בין רון והרמיוני לאדם הזאב. "קדימה, לשם!" קרא הארי ופנה בשנית אל אדם הזאב. הוא לא היה שם יותר.

"מה? לאן ה..." הארי היה מבולבל ומופתע.

"לאא!" נשמעה קריאה. אדם הזאב חיכה להם במקום שתיכננו לעבור בו. הוא נקש בשיניו בהתרסה. 'הוא מנסה לכתר אותנו', חשב הארי. הוא הביט סביב, בניסיון לחפש דרך מילוט. "יש שם מערה!" קרא לבסוף.

"יש- מערה- בתוך- היער- האסור?" התנשף רון, הרמיוני המעולפת עדיין על כתפיו.

"מסתבר שכן- שתק!" הארי שילח קללה אחרונה לכיוון אדם הזאב. הוא לא ידע אם הצליח לפגוע בו או לא, ולא היה אכפת לו. בשארית כוחותיו, זינק אל פתח המערה, רון מדדה אחריו.

השניים מצאו אבן גדולה בפינת המערה, ובעזרת כישוף 'וינגארדיום לביוסה' הציבו אותה בפתח המערה, כך שתחסום את הכניסה. זה עבד. הארי ורון התיישבו, מותשים, כשגבם אל האבן. הם פלטו אנחת רווחה. עברו מספר דקות עד שהצליחו להסדיר את נשימתם.

"דאדלי וקלייר הזהירו אותנו שוולדמורט מתכנן משהו," אמר הארי לבסוף, "אבל בכל מקרה לא היה משהו אחר שיכולנו לעשות."

הארי הבעיר מדורה במרכז המערה, ורון השכיב את הרמיוני בעדינות על ערימת זרדים.

רצפת המערה הייתה לחה וקרה. באור האדמדם שהאיר את המערה ניתן היה לראות שצמחים רבים ומשונים כיסו את קירותיה. ריח של טחב היה באוויר. למערה היה המשך, אולם להארי לא היה זמן לבחון אותו בדקדקנות יתרה. הוא החליט שיבדוק את זה בבוקר. בפינה, לעומת זאת, היה משהו שמשך את תשומת ליבם של שניהם הרבה יותר – בקבוקוני שיקוי ריקים היו תחובים בין העשבים.

"אתה חושב שמישהו היה פה?" שאל רון בחשש.

"היה?" ענה הארי, "יכול להיות שהוא עדיין פה. אבל זאת נראית לי אפשרות פחות סבירה. אנחנו לא יודעים ממתי הם כאן, מבחינתנו יכול להיות שהם שוכבים כאן חודשים, חלקם אף שנים."

רון פשט את גלימתו, מתעלם מן הקור המקפיא ששרר במערה, ונשאר כשלגופו סוודר בלבד, שעליו הכיתוב 'מזל טוב! רון וויזלי בן 17'.

"שתוק," אמר רון בתגובה למבטו המשועשע של הארי. הוא הניח את הגלימה מתחת לראשה של הרמיוני. היא הייתה חיוורת באופן מדאיג.

"אנחנו צריכים לחבוש את הפצע," אמר רון בעצבנות, "הוא לא נראה טוב."

"אני לא חושב שתחבושת תספיק כאן," השיב הארי והוריד את ראשו, "מה שאנחנו זקוקים לו זה תרופה, או שיקוי."

"אתה בטוח שאתה יודע מה צריך לעשות?" שאל הארי את רון שגחן מעל בקבוקון קטן שהביאו עימם. בשל העובדה שלא הייתה להם קדירה, הם נאלצו להסתפק במה שיש.

"אני חושב שכן...."

"מה שאנחנו רוקחים כאן יכול להיות רעל!"

"זה יותר טוב מכלום," הפטיר רון, "ועדיף שתעזור לי לקצוץ את החתיכות האלו במקום להעיר הערות."

"אתה לא חושב שצריך להוסיף את דם הסלמנדרות לפני ה..."

"אתה קיבלת 'נכשל' כמעט בכל שיעור שיקויים שהיה!"

"אה, רון, השיקוי לא היה אמור להיות כתום עכשיו?"

"לא, כי עוד לא הוספתי את קשקשי התנין. אני יודע מה אני עושה, הארי!"

לבסוף, אחרי הרבה מאוד ויכוחים, השיקוי היה מוכן, ואפילו נראה די מוצלח. הם מהלו את השיקוי שרקחו עם עוד כמה שיקויים בסיסיים, שככל הנראה נלקחו על ידי הרמיוני מהמרפאה מבעוד מעוד.

"אתה חושב שזה יעבוד?" תהה הארי, "אולי לא היינו צריכים להוסיף את השיקוי האחרון ההוא..."

"אני אנסה את זה," אמר רון, הפשיל את שרוולו, ומרח את התמיסה על זרועו המדממת. השיקוי השמיע 'פססס...' כשנגע בפצע, אך נראה היה שהחומר עשה את עבודתו.

"אולי היינו צריכים לעשות אותו פחות חריף..." נאנק רון בקול חנוק.

"העיקר שהוא עובד. סלגהורן היה מתגאה בנו. שורדים בשטח," אמר בגאווה.

רון לקח חתיכה מהגלימה שלו, ועם מעט מים ניקה את השריטה הארוכה והמדממת שהייתה בצידו הימיני של ראשה של הרמיוני. הוא טבל את הגלימה בשיקוי ומרח על הפצע הפתוח.

"פרולה!" קרא רון, והפצע היה חבוש.

"מה עושים עכשיו?" הוא שאל את הארי, והתיישב על רצפת המערה.

"עכשיו?" ענה הארי, שבהה באש, "עכשיו נחכה."

מבעד לרחשי האש, הארי עדיין יכל לשמוע את יללות אנשי הזאב בחוץ.

"הארי, היא התעוררה!"

הרמיוני שפשפה את ראשה והביטה מסביב. "איפה אנחנו? זה... נגמר?" היא שאלה בבהלה.

"הכל בסדר," ענה רון שהביט בה ארוכות, "הכל בסדר עכשיו."

"הוא לא עזב אותך לרגע," הצטחק הארי.

"באמת?" שאלה הרמיוני חלושות והתרוממה למצב של ישיבה. "איפה אנחנו בדיוק?" היא שאלה בחדות לאחר עוד מבט מקיף.

"את צריכה להירגע," אמר רון, אחז בכתפיה והחזיר אותה למצב שכיבה.

"איפה הם?" הרמיוני דרשה לדעת והניעה את ראשה מעלה.

"היא לא מתכוונת להירגע, נכון?"

"עכשיו תספרו לי?" היא שאלה בספקנות לאחר שחזרה לשכיבה ושילבה את זרועותיה.

"אתה תתחיל?" הארי נתן לרון את הכבוד.

"היינו שם מול אלף אנשי זאב, לפחות. הם איימו לטרוף אותנו בכל רגע נתון..." תיאר רון.

"כן, ומה קרה איתם?" אמרה הרמיוני בעוקצנות. היא לא התרשמה מתיאוריו המופרכים.

"הארי השתמש בכישוף אינסנדיו..." רון נשמע מאוכזב.

"ואז?"

"ואז הארי מצא מערה..." המשיך.

"כן, אבל רון היה זה שנשא אותך לאורך כל הדרך," הארי הוסיף במהרה.

"כן!" אמר רון בהתלהבות.

קרני שמש בודדות חדרו מבעד לאבן הגדולה שחסמה את הכניסה. הבוקר עלה.

השלושה החלו לאכול מעט מהמזון שלקחו לדרך.

"מה שאני לא מבינה," אמרה הרמיוני, בין נגיסה לנגיסה, "זה איך מצאת את המערה הזאת?"

"מזל, אני אומר לך," הארי לגם מבקבוק מיץ דלעת שנשאו עימם, "ודווקא בגלל אדם זאב אחד, החכם ההוא, הוא פשוט מנע מאתנו לפנות לכיוונים אחרים, אני עדיין לא מבין איך הוא הצליח להתחמק מכל הקללות שלי..."

"חוץ מהאחרונה ההיא," אמר רון בפה מלא.

"כן. אז הוא הסתלק."

"ואתם לא חושבים שזה מוזר?" הרמיוני הרימה גבה.

הארי ורון החליפו מבטים.

"טוב, הם בטח גרים כאן כבר די הרבה זמן," אמרה הרמיוני באיטיות, "הם לא אמורים להיות בקיאים בשטח?"

"למה את מתכוונת?" השתומם הארי.

"שאולי אם הצלחנו לברוח מכל אנשי הזאב ההם, זה בגלל שמישהו רצה שנצליח להימלט מהם..."

"אז את אומרת שזו בעצם יכולה להיות מלכודת?"

"בשלב הזה הכל יכול להיות..."

"את חייבת לקלקל הכל, נכון?" כעס רון, "את לא יכולה לתת לנו לחשוב שזה סתם איש זאב מטומטם?!"

"אבל חשבתי שאמרתם שהוא היה חכם," אמרה הרמיוני בתוכחה.

"אז הוא היה נחמד!" קרא רון.

"אנשי זאב הם לא נחמדים! אתה מכיר אדם זאב, גם בצורתו האנושית, שלא יעשה הכל על מנת לנשוך אותך?!"

"כן!" ענה רון בקריאת ניצחון, "לופין!"

"לופין זאת לא דוגמה!" קראה הרמיוני, "וחוץ מזה, הוא לא כאן!"

הארי המשיך להביט באדמה, משפטה של הרמיוני מהדהד בראשו. "מי אמר שהוא לא היה כאן?"

"הא..." אמר רון לאחר שתיקה ארוכה, "אבל הוא לא צריך שיקוי בשביל זה?"

"זהו זה!" קרא הארי והקפיץ את השניים האחרים, "בקבוקוני השיקויים הריקים!"

"על מה אתם מדברים?" שאלה הרמיוני בחשד.

"קודם, שם, מצאנו כל מיני בקבוקונים מוחבאים בתוך הצמחייה," ענה רון.

הארי הפסיק להקשיב להם, הוא רק חשב על מילותיו של פיניאס, 'לא ראתה אותו כבר שבועיים...למען האמת אני לא ראיתי את הבחור כבר חודש... נראה לי שהוא באיזו משימה...'

"עכשיו כשחושבים על זה, אדם הזאב ההוא יותר הוביל אותנו מאשר חסם אותנו..." אמר הארי, "רק שאנחנו היינו מבוהלים מדי מכדי לשים לב לכך."

"קבוצה של אנשי זאב רודפת אחריך, מי לא היה מבוהל?" ענה רון, "היה לו מבט אנושי בעיניים, זה היה מפחיד."

"לאחרים היה מבט רצחני בעיניים, זה היה יותר מפחיד."

"אבל מאיפה הוא השיג את שיקוי האל-זאב?" תהתה הרמיוני, "אני מתכוונת, פעם קודמת סנייפ היה זה ש..." היא הצטערה על כך שהזכירה את סנייפ, זה לא שימח את הארי.

"הוא אמר שמדובר בשיקוי מאוד מורכב..." הוא ענה.

"אולי סלגהורן?" הרהר רון.

"סביר יותר להניח שאחד מחברי המסדר עשה את זה."

"כמעט לא נותרו להם אנשים..."

"אני חושבת שאנחנו מבזבזים כאן את הזמן שלנו," אמרה הרמיוני בקול ענייני, "אנחנו צריכים להמשיך להתקדם. לפני שוולדמורט יגלה שאנחנו כאן."

"שנצא מהכניסה?" שאל רון, והתרומם ממקומו.

"אתה מבין שהם עדיין אי שם בחוץ?" אמר הארי בשקט, "והם לא פחות מסוכנים ממקודם."

"אה... טוב זה משאיר לנו רק כיוון אחד..." אמר רון בקול מתמשך. שלושתם הסתובבו להביט בחשכה שאפפה את המשך המערה.

"מה כתוב על הסוודר שלך?" פרצה הרמיוני בצחוק פתאומי.
"תני לי את זה!" הסמיק רון ולקח בחזרה את גלימתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא