All the Young Dudes

תקציר: לסיריוס יש רעיון ורמוס מקבל מתנה.

יום שלישי, 27.12.1971

כשחג המולד נגמר, רמוס וסיריוס מצאו את עצמם בימי הכלום המוזרים בין חג המולד ויום השנה החדשה, בזמן שחיכו לחזרה של חבריהם. סיריוס היה חדור מטרה בנוגע לתכנון הנקמה שלהם בסנייפ - למעשה, הוא כבר לא היה מעוניין בלהתקיף את כל הסלית'רינים, ורצה לרכז את האנרגיה שלו באויב מושבע אחד ויחיד.

רמוס נטה להסכים איתו. הוא כעס מדי על סנייפ בשבועות האחרונים כדי לחשוב על זה בבהירות. הוא לא יכל להתעלם מהתחושה שסוורוס איכשהו עלה על הקללה שתפגע ביותר ברמוס. הוא לא ידע בדיוק איך הילד הסלית'ריני הצליח לעשות את זה - זה כנראה היה סתם ניחוש מושכל - אבל לא היה לו אכפת.

"אנחנו צריכים פשוט לקחת את הגלימה של ג'יימס, לעקוב אחריו עד שהוא יהיה לבד, ולהרביץ לו מכות רצח," רמוס נהם, כשהם התיישב בחדר המועדון הריק ערב אחד.

"לא, לא, לופין," סיריוס ענה ברוך, סוחב ערימת ספרים שהוא הביא מהספריה. "אתה חושב כמו מוגל. אם אנחנו הולכים לנקום בו, אנחנו הולכים לנקום בו עם קסם."

"לא עוד ספרים," רמוס יילל, כשסיריוס צנח לידו, ספר עב כרס וענקי בזרועותיו. הוא פתח אותו, והוא היה כל כך גדול עד שהכריכה נחה על שני זוגות הרגליים שלהם.

"כן, עוד ספרים," סיריוס ענה בקלילות. "אתה תאהב אותם ברגע שתלמד להכיר אותם, אני מבטיח."

רמוס לא היה כל כך בטוח לגבי זה. נכון, הוא התחיל די לאהוב את פגישות הלמידה הסודיות שלהם, והיה די נדהם מכמה שלמד. אבל להקשיב לסיריוס היה דבר אחד - לשבת לבד ולבהות בגוש מילים היה דבר אחר לגמרי. ועדיין, סיריוס כל הזמן הבטיח לו שהוא התקרב לפתרון.

"אז על מה האחד הזה?" רמוס שאל, נכנע לגורלו. אם סיריוס רצה לעשות משהו, מעט מאוד אנשים יכלו לעצור אותו מזה. היית צריך פשוט להחזיק מעמד עד שזה יסתיים.

"קללות ולחשים. אבל הרבה מהם ממש מסובכים. כאילו, אנחנו טובים - אתה, אני וג'יימס, בכל מקרה - אבל אני עדיין חושב שאנחנו צריכים להיצמד לבסיס. פשטות היא המפתח."

"אוקיי," רמוס ענה, די בשיעמום. הוא עדיין העדיף את הרעיון של להפתיע את סנייפ במכות.

"אז חשבתי שנוכל לעשות סיעור מוחות בנוגע לכל הדברים שאנחנו יכולים לעשות, ולראות אם זה יתאים לקללות טובות," סיריוס המשיך, לא נרתע מאי הרצון של רמוס. "אז, אני ממש טוב בשינויי צורה - קיבלתי את הציונים הכי טובים אפילו אחרי שהתחלת להשלים את החומר.

"נכון," רמוס הסכים.

"וג'יימס עדיין קצת יותר טוב ממני בהתגוננות מפני כוחות האופל - והיית חושב שזה יעזור כשמתמודדים עם יצור חלקלק כמו סניוולוס, אבל עוד לא ממש למדנו לחשים טובים עדיין, חוץ מפריקה מנשק ודברים כאלה, וזה לא עוזר."

הוא לעס את חוד העט שלו, מהרהר. זה לא היה עט חדש, והוא השאיר כתם כהה על השפה התחתונה של סיריוס. רמוס לא אמר כלום. סיריוס המשיך, "ג'יימס טוב גם בתעופה, כמובן, אבל לא יודע איך זה יעזור. ויש את פיט… טוב בלהתגנב ובלעשות את העבודה השחורה, אני מניח…"

רמוס חשב שזה היה לא הוגן. פיטר אף פעם לא היה מצטיין הכיתה כמו סיריוס וג'יימס, אבל הוא היה ממש בסדר, מתפשר בדרך כלל על ציון עובר. לא היתה לו את התחרותיות שהיתה לג'יימס וסיריוס, הרצון להוכיח את עצמו. רמוס הכיר את זה טוב - היה מספיק להיות חברים של אנשים יותר חכמים ומלאי ביטחון, לפעמים. ככה מקבלים קצת מהזוהר שלהם בלי הלחץ.

"פיט טוב בתורת הצמחים," ציין רמוס. "ובשיקויים."

"שניהם לא שימושיים." סיריוס משך בכתפיו. "אתה היית זה שחשב על הקטע עם פקעות הוורדים, ואנחנו אף פעם לא הולכים להביס את סנייפ בשיקויים - אני שונא להודות בזה, אבל הממזר טוב מדי. בכל מקרה, יש אותך; אתה כנראה הכי טוב בלחשים."

"לא הכי טוב," רמוס אמר במהירות. "אני טוב בהרחפה, אני מניח, אבל זהו."

"אוי תסתום, זה לא הזמן לצניעות, לופין." סיריוס נופף בידו בחוסר סבלנות. "אתה קולט לחשים מהר יותר מכולם. אם נמצא קללה מספיק נוראית פה, אני סומך עליך להבין איך לבצע אותה."

רמוס התפתל במקומו. הוא שנא כשסיריוס דיבר ככה - כאילו רמוס היה חכם או מוכשר כמוהו וכמו ג'יימס. הוא ידע שזה לא היה נכון, וזה לא היה נכון. הוא נלחם בדחף פתאומי לדחוף מחיקם את הספר הכבד וללכת משם.

זה היה רק הירח המלא, הוא אמר לעצמו. הוא הרגיש חסר מנוחה והאש היתה חמה מדי, והוא היה קרוב מדי לסיריוס, שהוא יכל להריח את הדם שלו, מעורבב בניחוח הייחודי של קסם. הוא קיווה במעומעם שיהיה בשר אדום לארוחת הערב - משהו שהוא יוכל להרגיש בו את הברזל.

"זה צריך להיות משהו גדול," סיריוס מלמל, הופך את הדפים לסוף הספר - רמוס פלט צעקה כשהמשקל המלא שלו חבט בירכיו. סיריוס התעלם מזה, מריץ אצבע לאורך תוכן העניינים. "משהו הרבה יותר גרוע מעניין השיער."

רמוס התחלחל כשחשב על המתיחה של סנייפ. זעם עלה בו שוב. או שזה היה רעב? הוא נענע בראשו, דוחף ממנו את הספר וקם, מעמיד פני שהוא רק צריך להתמתח. המפרקים שלו כבר כאבו כשהגוף שלו הכין את עצמו לשינוי המתקרב.

"לא יודע למה אתה חושב שאני אהיה מועיל איכשהו," רמוס נאנח, ופיהק.

"נקודת מבט מוגלגית." סיריוס חייך חיוך רחב. "כמו האבקה המגרדת. אתה יכול לחשוב על דברים שסנייפ לא ייצפה להם."

רמוס גירד את ראשו, מנסה לחשוב. "אני לא מצליח לחשוב על משהו רע מספיק," הוא אמר. "פעם אחת לקחנו דלי מים ושמנו אותו ליד דלת - שצריך להשאיר טיפה פתוחה, 'תה יודע, ואז המטרונית היתה אמורה ללכת דרכו ולהירטב. רק שהמטרונית לא הלכה, אבל הטבחית כן, וקיבלנו חרא אוכל במשך חודש." הבטן שלו קירקרה בתגובה לאזכור של אוכל. "זו מתיחה די עלובה, האמת. אתה רעב? אפשר כבר לרדת לארוחת הערב?"

"כן, אני מניח," סיריוס סגר את הספר. "אנחנו יכולים להשיג דלי די בקלות, אבל נראה שיש כאן הרבה מקום לטעויות. ואני לא יודע אם זה יפחיד אותו כמו שאנחנו רוצים. אנחנו קונדסאים, אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים."

רמוס גיחך כשהם טיפסו דרך החור מאחורי הדיוקן. "כן, אמרתי לך שזה די זבל. חבל, כי דווקא היתה מועילה לסניוולוס שטיפה טובה."

סיריוס צחק. ואז הוא קפא, ואחז בכתפו של רמוס. "אוי, אתה גאון! אתה פאקינג גאון!"

"מה?!" רמוס ענה, מופתע, וקצת מעוצבן. 

"שטיפה טובה! זה מה שנעשה! זה קל, בטוח שזה באחד הספרים האלה… חכה כאן!" הוא נעלם חזרה לתוך הדיוקן. רמוס נאנח, רעב, וחיכה.

***

"רגע, אתה יכול להסביר לי את זה שוב?" רמוס לחש, כשהם סיימו מהצלחות שלהם. הוא השתמש בשאריות תפוחי האדמה הצלויים שלו כדי לנגב את מה שנשאר מהרוטב. אולי הוא יאכל מנה שניה - הוא אכל כמו סוס בלילות לפני הירח. "זה נשמע מסובך."

"זה לא." סיריוס נענע בראשו. "נראה לי שזה קל. קסמי מזג אוויר קשים בסדרי גודל גדולים יותר, אבל זה צריך להיות ענן בגודל של הצלחת הזאת." הוא נקש על החרסינה שלפניו.

"זה יהיה כמו התקרה?" רמוס שאל, מטה את ראשו למעלה להסתכל על הגג המכושף. ירד גשם, כמו לאורך כל חג המולד, אבל טיפות המים נעלמו לפני שהגיעו אליהם.

"בערך," ענה סיריוס. "אבל קטן יותר. ובלי מה שלא יהיו הלחשים שמונעים מאיתנו להירטב."

"אבל הוא לא יוכל פשוט להתרחק ממנו?"

"לא אם נשלב את זה בלחש קושר!"

"אבל… אנחנו עדיין לא יכולים לשלב לחשים. טוב, אני לא יכול. אתה יכול?" הוא הרים את מבטו לסיריוס, שהנהן בתקיפות.

"כן, הייתי צריך לעשות את זה, בשביל העניין עם הקריאה שלך. האמת היא שזה לא כזה קשה; אתה רק צריך להתרכז."

"זה מה שאומרים על קריאה," רמוס נאנח. 

"אנחנו נתאמן," סיריוס אמר בנחישות. "נתאמן מלא, לפני שג'יימס ופיטר יחזרו. הם נורא יתרשמו."

לא היה זמן למנה שניה אחרי זה, אז רמוס היה צריך להסתדר עם מה שנשאר מהביסקוויטים שלו בזמן שסיריוס חיפש קסמי מזג אוויר. ברגע שהוא מצא את מה שחיפש, שניהם עשו תורות בניסיונות, וסיריוס קרא את ההוראות כמה פעמים לפני שהם הבינו.

זה היה הפעם הראשונה שרמוס ניסה לחש בלי הדגמה. בתור התחלה, הוא הבין במהירות איך תנועת השרביט צריכה לזרום ולהתעקל, וסיריוס ידע לבטא את הלחש הכי טוב. הם היו צריכים להתרכז מאוד, והיה כמעט חצות עד שמישהו מהם הצליח לעשות משהו בכלל. לבסוף, רמוס הצליח להפיק ענן אפור וקטן. הוא נשפך מהשרביט שלו כמו עשן, ואז ריחף ביניהם לכמה רגעים לפני שהתפוצץ כמו בועה, משאיר רק עקבות קלושים.

סיריוס חייך חיוך ענק. "זה הולך לעבוד!"

***

יום שבת, 31.12.1971

היה קשה להיפטר מסיריוס בליל הירח המלא. רמוס אמר לו שהוא הרגיש לא טוב, אבל הנער השני רצה ללוות אותו למרפאה. לבסוף הוא הצליח לשכנע אותו שהוא צריך להישאר מאחור ולהמשיך להתאמן על קסם ענן הגשם.

"אבל כבר די הצלחנו," סיריוס התלונן. זה היה נכון, שניהם הצליחו להפיק ענני גשם מיניאטוריים משביעי רצון - השירותים כמעט הוצפו בתהליך. עכשיו זה רק היה עניין של לשמור על ריכוז, ולשפר את עניין השילוב.

"אז תמצא משהו אחר לעשות," רמוס התפרץ, כבר בחצי הדרך מחוץ לדלת, העור שלו מעקצץ והבטן נוהמת. "נתראה מחר."

"איך אתה יודע שהיא תשאיר אותך לליל-"

רמוס ברח לפני שהיה צריך לענות על עוד שאלות. הוא נהיה חסר זהירות, הוא חשב כשנקש על דלת משרדה של מקגונגל. בסוף הוא ייצטרך לחשוב על תירוץ הגון להיעדרויות שלו. בטוח שבסוף הם יקשרו את הלילות שבהם הוא נעלם לירח המלא - הם כולם למדו אסטרונומיה ביחד.

הצריף היה קר, הקירות לחים מהגשם חסר הרחמים. רמוס הצטער שלא הביא את השרביט שלו; הוא למד כבר לבצע לחש אש טוב. אבל הוא הניח שלא כדאי שתהיה שם אש דלוקה כשהוא ישתנה. הוא יכול לשרוף את כל המקום.

השינוי הגיע יותר בפתאומיות מהרגיל. מאז שמדאם פומפרי אמרה לו שהם ייעשו יותר גרועים, נראה שהוא הרגיש את זה יותר. הוא עדיין ניסה לא לצרוח, דואג שמקגונגל או פומפרי ישמעו אותו בדרכם החוצה מהמנהרה. הוא לא היה צריך עוד רחמים.

***

יום ראשון, 1.1.1972

למחרת, רמוס בקושי יכל לקום אחרי שהוא השתנה חזרה. הוא התעטף בשמיכה במקום, שכב על הרצפה  וחיכה שמדאם פומפרי תגיע. כל סנטימטר בגוף שלו כאב, יותר מאי פעם. ראשו פעם כאילו טרול דרך עליו. כל השיניים שלו כאבו, והכתפיים שלו הרגישו כאילו הן נמתחו כל כך עד שנשברו. הוא שבר כמעט את כל הציפורניים שלו. היו סימני טפרים ענקיים על הטפט.

"רמוס?" הקול הרך של מדאם פומפרי נשמע מבעד לדלת. "אני נכנסת עכשיו, יקירי."

הוא עצם את עיניו, לא מסוגל אפילו להיאנק.

"הו," היא אמרה, כשנכנסה לחדר ומצאה אותו על הרצפה. "אחד קשה, אה? אולי זה בגלל היום הקצר ביותר בשנה, אני אצטרך לבדוק בספרים שלו. אתה יכול לקום, רמוס?" היא נגעה במצח שלו עם גב ידה.

הוא פקח את עיניו והנהן בחולשה, אוחז ביד שלה וגורר את עצמו לקום. זו היתה טעות. ברגע שהוא נעמד הוא הרגיש סחרחורת והבטן שלו כאבה. הוא התכופף קדימה והקיא על הרצפה.

"לא נורא," מדאם פומפרי אמרה בחביבות, זרועה מסביב לכתפיים הרועדות שלו. היא הצביעה בשרביטה על הבלגן והוא נעלם מיד. "לא נעשה נזק. בוא נלך למקום חם יותר עכשיו, בסדר?"

היא רצתה לכשף אלונקה שתנשא אותו בחזרה לבית הספר, אבל הוא לא יכל לשאת את הבושה בזה, לא משנה כמה מוקדם בבוקר היה. הם הלכו בחזרה, מאוד לאט, והגיעו למרפאה, ושם הוא סוף סוף קרס על מיטה נקייה ורכה. האחות המשיכה לכרכר מסביבו, אבל הוא כבר נרדם.

הוא התעורר בתחושה מעט יותר טובה. כבר לא כאב לו הראש, בכל מקרה. הוא מצמץ בטישטוש, מושיט את ידו לכוס המים שלידו. מישהו הרים אותה והושיט לו אותה. הוא שתה, ואז הניח אותה, והרים את מבטו בציפיה לראות את מדאם פומפרי. הוא קפץ.

"סיריוס!" הוא קרא, הגרון שלו עדיין כואב. אלוהים, הוא יילל? כמה מביך.

"שנה טובה," סיריוס אמר בעליזות. הוא ישב על שרפרף העץ הקטן שהונח שם בשביל מבקרים, מצמיד ספר לחזהו. "חשבתי שאבוא לחפש אותך אחרי שלא היית בארוחת הבוקר. אתה בסדר?"

"בסדר," רמוס אמר, מתיישב במהירות ומשפשף את ראשו. "אני אממ… יש לי מיגרנות לפעמים. אני מרגיש יותר טוב. 

"יופי." סיריוס הנהן. "כי מתנת חג המולד שלך מוכנה."

"ה… מה שלי?" רמוס בהה בסיריוס בדאגה. העיניים הכחולות שלו נצצו והיו מלאות בקונדסות.

"סליחה שזה באיחור," הוא אמר. "היו לי כמה שיפורים של הרגע האחרון לעשות. הנה." הוא הושיט את הספר. זה היה העותק של רמוס של תולדות הקסם.

"מה..?" רמוס לא היה בטוח אם פשוט היה לו חלום מאוד מוזר. למה סיריוס נתן לו את ספר ההיסטוריה של עצמו?

"תפתח אותו!"

רמוס פתח. הוא בקושי פתח את הספר כל השנה, והדפים עדיין היו נוקשים ונקיים, חוץ מהעמוד הראשון. מתחת לכותרת, סיריוס כתב משהו בכתב היד הרהוט והמסודר שלו. רמוס צמצם את עיניו, הפה שלו מתעוות במאמץ. הוא כבר היה מותש, ולא היה לו כוח לחידות.

"סיריוס," הוא נאנח. "אתה יודע שאני לא יכול- "

"תניח את היד שלך עליו!" סיריוס אמר בלהיטות, צועד קדימה. "כף היד שטוחה על הדף - כן, ככה. עכשיו, תן לי רגע…"

הוא הוציא את השרביט שלו מכיסו וכיוון אותו לרקה של רמוס.

"סיריוס, מה אתה עושה?!" רמוס נבהל - אף פעם לא היה שרביט מכוון אליו, והוא ראה את סיריוס מפוצץ דברים יותר גדולים מהראש שלו.

"תסמוך עליי!" סיריוס השתיק אותו. הפנים שלו נעשו מרוכז. הוא לקח נשימה עמוקה. רמוס עצם את עיניו בחוזקה, מתכונן לגרוע ביותר. לפחות הוא כבר היה במרפאה. "לקטינוקולה מגנה!" סיריוס אמר, בכוח.

רמוס הרגיש טלטלה מוזרה, כאילו פספס את המדרגה האחרונה בגרם מדרגות. זה לא כאב, בדיוק, ולפחות הראש שלו עדיין היה מחובר לגופו. הוא פקח את עיניו והסתכל על סיריוס. "מה זה היה?"

"תסתכל בספר!" סיריוס הצביע, פחות או יותר רוקד במקום בהתרגשות. "תגיד לי מה כתוב!"

רמוס נאנח, והסתכל על הספר בחיקו. הוא היה בדיוק אותו הדבר; דף לבן ריק עם כתב היד הנטוי מעט, העבה והשחור של סיריוס. הוא בהה בו, לא בטוח מה הוא אמור לעשות.

"תקרא אותו!" סיריוס עודד.

"אני…" רמוס הסתכל למטה, והסתכל על המילה הראשונה. 

'חג', קול בראש שלו אמר. רמוס מצמץ, המום - הוא אף פעם לא שמע את הקול קודם, למרות שהוא נשמע כמוהו. זה היה כמעט כמו מצנפת המיון, רק יותר מוכר, פחות פולשני.

'חג מולד שמח' - היה כתוב שם.

'עכשיו אתה יכול לעשות את שיעורי הבית המזורגגים שלך בעצמך. מהקונדסאי השותף שלך, סיריוס בלק.'

רמוס צחק. הוא הסתכל על סיריוס, ואז בחזרה על העמוד. הוא פתח את הספר בעמוד האמצעי, מסתכל על המילים שמודפסות שם.

'במהלך המאה השש עשרה, קורנליוס אגריפה הגיע להישגים הגדולים ביותר שלו בתחום הקסם הטבעי…'

"אוי אלוהים!" רמוס קרא. הוא דפדף שוב, וקרא עוד. הקול המשיך, בביטחון. הוא יכל לקרוא. "אוי אלוהים!"

"אז זה עבד?" סיריוס שאל, קורן.

"סיריוס! זה… אתה! אני לא יכול… איך?!"

"הו לא," סיריוס גיחך. "אל תגיד לי שהתעסקתי עם המוח שלך כל כך הרבה שאתה לא יכול אפילו לבטא משפט הגיוני?"

"תודה," היה כל מה שרמוס יכל לומר. הוא יכל להרגיש את העיניים שלו צורבות מדמעות, ומיד שפשף אותן באגרופיו. 

סיריוס הסיט את מבטו ממנו בנימוס. "זה בסדר," הוא ענה. "עכשיו תוכל לעזור לי לעשות מחקר בשביל המתיחה הגדולה הבאה שלנו."

"עדיין לא ביצענו את הנוכחית אפילו," רמוס ענה, מושך באפו ומנסה להשתלט על עצמו. "אתה חייב להראות לי איך עשית את זה. זה… כאילו, זה בטח קסם ממש מתקדם."

"בערך." סיריוס משך בכתפיו. "קיבלתי את הרעיון מהצרחן של אמא, האמת. חשבתי שאם אפשר לגרום למכתב לצרוח על מישהו, אפשר לגרום לספר לקרוא למישהו. להשאיר את הקול בראש שלך היה החלק הכי קשה - לא ידעתי אם זה עובד עליי או שאני פשוט קורא כרגיל. אבל זה עובד על כל ספר. נראה לי. לא בטוח לגבי דברים אחרים, כמו תגיות שיקויים או שלטים, אבל אנחנו יכולים להמשיך לעבוד על זה…"

רמוס לא יכל להפסיק לבהות בספר, קורא שורות אקראיות ומחייך לעצמו. הוא חשב שהוא אף פעם לא היה כל כך שמח בחייו.

הפרק הקודם		הפרק הבא