מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 13 - פרינגלינג סמטת דיאגון

"וואטטטטט ד'ה פריקינג פאנצ'קינג סלית'רינג הלללללל איז ד'יס?!?!?!??!?!?!" צרחה אמה. אויר העולם שאמור היה לתרגם את מילותיה כך שאנחנו הישראלים נוכל להבין, נתקל בבעיה. היא לא אמרה הרבה מילים עם תוכן. אבל לאחר כמה שניות בולטות, הוא פלט את השורה המדובבת "סלחי לי גברתי הנאוה, אך מה זה, לכל השדים, הרוחות והארוחות?". וזו הסיבה שאנחנו שונאים סרטים מדובבים.
(ה.כ. הו, הה"כ הזה זה קיצור גאוני. אנא, המשיכו הלאה בחייכם.)
"זוהי חנות מוצרי השיקויים, אמה." אמרה פרופסור מקגונגל היגעה. כשהשער לסמטה נפתח ואמה צרחה את המשפט הזה בפעם הראשונה, פרופסור מקגונגל כמעט צחקה, אבל עכשיו זו הייתה החנות הארבעים ושבע לפי המספור של הרחוב, והפעם הארבעים ושבע שאמה צרחה אותו והחוותה בידיה בדרמטיות.
לא עזר שמוריס פשוט התפקע מצחוק בכל פעם ופעם מחדש.
"מתנצל פרופסור," אמר מוריס, סוף־סוף טורח להסביר לפרופסור העייפה, "זה קטע מסדרה שראינו. זה פשוט -"
"וואטטטטט ד'ה פריקינג פאנצ'קינג סלית'רינג הלללללל איז ד'יס?!?!?!??!?!?!"
מוריס לא יכל להמשיך את הסברו בגלל שהוא נפל על הרצפה מרוב צחוק. חוש ההומור של בני־המוגלגים האלה דפוק משהו פחד פחדים, באמת.
"אוקיי, הפסיקי עם זה בבקשה, העלמה מילפרד. אינך שמה לב שאת רוצחת את חברך הטוב?"
אמה מיהרה לעבר מוריס שעדיין חרחר מצחוק על הרצפה. היא הצמידה לו אצבעות לצוואר (מה…?) והוא צחקק, ואז אמה צרחה בהתלהבות ואימה עשויות היטב "זה חייייי!!!!!!!!!!!!!!!".
עכשיו שניהם גססו על הרצפה מרוב צחוק.
פרופסור מקגונגל הרימה את ידה אל מצחה ונדה בראשה בייאוש. כל שנה היא הייתה צריכה להביא כמה תלמידים לסמטת דיאגון, ואנשים כבר התרגלו לכך שבני מוגלגים הם עופות מוזרים במלוא מובן המילה, אבל שני אלה היו יוצאי דופן במיוחד. אחרי התקרית בפונדק הקלחת הרותחת היא קיוותה למשוך כמה שפחות תשומת־לב, אך צמד הילדים הצליח למשוך את כל העיניים ברחוב. כאילו, קוסמים הם מוזרים, לפעמים אפילו יותר מבני ממוגלגים, אבל עדיין - שני ילדים שצורחים משפטים אקראיים ומתגלגלים מצחוק הם דבר שדורש לפחות העפת מבט.
אגב, התקרית בפונדק הלכה בערך כך:
טום: "אל אלוהים, האם זה – האם ייתכן שזה –?" הפסקה קלה והמומה "הארי פוטר?"
מוריס: "אה, לא." חיוך רחב חושף שיניים והושטת יד קטנה ללחיצה "אני מוריס, נעים להכיר!"
טום: לוחץ את היד הקטנה, אכזבה קלה בפניו "מתנצל, התבלבלתי עם מישהו אחר. בכל זאת עברו כמה שנים מאז."
ולא הייתה שום המולה. פרופסור מקגונגל כמעט התאכזבה, היא קיותה להתעלם מכל הפונדק באדישות מגניבה פיצוצים, אך מוריס חסך ממנה את ההזדמנות. היה נראה שאמה עומדת לשאול את הפרופסור איך טום ידע את השם הקודם של מוריס, אבל אז השער לסמטה כבר נפתח והסצנה הארוכה בחייה של פרופסור מקגונגל החלה פורחת ומעלה ניצה.

שני הילדים לאט לאט הפסיקו לצחוק. הבעיה הייתה שמידי פעם הם הסתכלו אחד על השניה, ואז נשפכו מצחוק שוב. פרופסור מקגונגל עמדה והביטה בהם בדממה. באיזשהו שלב הם הבחינו במבט המצמית שלה והשתתקו. אחרי כמה שניות של דממה, החל להיכנס לעיניהם חשש קל ולאחריו פחד ולבסוף אימה, ואז פרופסור מקגונגל פעלה. היא פקקה את אצבעותיה (שהשמיעו קולות רמים בהרבה מההגיוני ביולוגית), והרימה את שני הקוסמים הצעירים מצווארוניהם, כשהיא משתמשת בקסמה יותר מאשר בשריריה.
"שניכם," היא אמרה בשלווה מסוכנת, "לא מוציאים מילה מהפה עד שאנחנו מגיעים לבנק גרינגוטס, מובן?"
שני הילדים הנהנו בפחד. היא הורידה אותם והם המשיכו ללכת במורד הרחוב בלי תקריות מיוחדות.

הפרק הקודם		הפרק הבא