סולאנג'לו- ההתחלה

"לעזאזל, מה אמרתי כרגע?!"

כן, זה היה כל מה שוויל חשב באותו הרגע

לא "איזה כיף, ביתן אפולו השיג את הדגל"

לא "למה דם כל כך נוזלי ומלכלך?"

לא "מי החליט שכאב יהיה כל כך כואב?"

רק "מה אמרתי כרגע?!"

שוב
ושוב
ושוב
(וגם כמה פעמים בקול, כי הוא הרגיש שרק בראש שלו זה לא מספיק)

ויל נקרע לרגע בין הרצון לבעוט בבסיס לבין הרצון לשבת ולחשוב על מה שעשה ואיך הוא יכול לתקן את זה
בסוף הוא החליט שעדיף לשבת ולחשוב, כי לבעוט בבסיס סתם יהיה חסר תועלת, והיד שלו גם ככה כאבה.

התוכנית שלו לא עבדה

גם אחרי שהתיישב הוא חשב "מה אמרתי כרגע?!", רק שעכשיו הוא גם היה צריך להבין למה היד שלו כל כך כואבת, למצוא זווית שבה תכאב קצת פחות, ולקוות שלא תדמם על הבגדים שלו כי זה יהיה באמת חבל.

אבל למרות זאת הוא לא תכנן להצטרף לאחרים, כי הוא כבר הבין שהמזל לא מחבב אותו, וזה יוכל להוביל להיתקלויות מביכות בניקו.

הוא לא רצה היתקלויות מביכות בניקו.

הוא גם היה די בטוח שגם ניקו לא רוצה היתקלויות מביכות, אחרי איך שנגמרה השיחה האחרונה שלהם.

למהלמהלמהלמהלמהלמה

חלק בו רצה לחזור בזמן ולהתחנן בפני פייפר מקלין להיות בתפקיד אחר
שאר החלקים בו שמחו להיות עם ניקו, והוא הרגיש שהחלקים האלו צריכים להינזף כי הם אלו שגרמו לו להביך את עצמו ככה.

הבעיה הייתה שהם היו רבים מהחלקים שרצו לנזוף בהם, והוא הרגיש כאילו הוא מורה בבית ספר יסודי שמנסה לאלף חבורה של ילדים לא ממושמעים

"אל תאהב את ניקו די אנג'לו ככה!"
"אתה לא אמא שלי!"

החיים היו מתישים.

אז הוא ספר את השניות עד שהרגיש שבטוח לחזור לשטח המחנה

שנייה עברה
ואז עשר
ומאה
ומאה ושלוש
ומאתיים חמישים וארבע

ולבסוף עברו ארבע מאות שלושים ושתיים שניות וויל החליט שהסיכוי שיתקל בניקו בהחלט קטן יותר עכשיו.

הוא לא נתקל בניקו (תודה לאלים)
הוא נתקל באוסטין (לכו לעזאזל, אלים)

למה, בשם בשם אפולו ותשע המוזות, הוא תמיד נתקל באחים שלו או בבחור שהואאוליכןואולילאאבלבהחלטכןמחבב?

"ניצחנו!" קרא אוסטין בהתרגשות, ואז "אתה ידעת את זה, נכון? אז למה אתה מדוכא? ולמה הזרוע שלך מכוסה בדם?"

"סיפור ארוך, עצים, אורתוס, ציפורים. אבל ניצחנו, יאי!" הוא אמר במה שקיווה שהיה זיוף התלהבות מוצלח, והניף את ידו

ואז הוא נזכר שזו ידו הפצועה ושהיא התחילה לכאוב שוב, אז הוא הוריד אותה ואחז בה

ואז הוא נזכר שזו היד הפצועה שלו ושזה כואב, אז הוא שחרר אותה

אוסטין העביר את מבטו בין ויל לזרועו הפצועה, ואז שוב בין ויל לזרועו הפצועה, ולבסוף נעז בוויל מבט בוחן
"בוא" הוא אמר, גורר את ויל לכיוון ביתן אפולו

"למה?"

"כי אתה מכוסה בדם שכנראה שייך לך, והמילים 'עצים, אורתוס, ציפורים' בהקשר שלך הן כנראה לא סימן למסיבת הפתעה"

***

"הנה" אמר אוסטין כאשר סיים לחבוש את זרועו של ויל "עכשיו סיפור מלא. מייד"

"על מה מדברים?" קיילה הופיעה מאחורי אוסטין, שקפץ במקומו

"עצים, אורתוס, ציפורים" ויל חזר על דבריו "זה הכל, אין שום דבר להרחיב"

"אוו, עכשיו אתה חייב לספר לנו" קיילה אומרת ומתיישבת לייד הבנים "מה קרה?"

גם קיילה וגם אוסטין נעצו בו כזה מבט, שכל מה שוויל יכל לעשות הוא להיאנח ולהתחיל לספר

"ניקו ואני שמרנו על הבסיס, ואז הגיע אורתוס. אז ניסינו להילחם בו והוא התחמק. אמרתי לניקו לעקב אותו בזמן שניסיתי לפגוע מלמעלה, דבר שהצריך טיפוס על העץ, ואז נפלתי ממנו. ואז נשרטתי כשניסיתי לטפס שוב…" להגנתו של ויל, הוא נפל על היד לפני רגע, ואז ניקו הסיח את דעתו "ואז פגעתי באורתוס, הכלב מת, ניקו ואני דיברנו קצת, והמשחק נגמר"

"כן, אבל מה הדבר שגרם לניקו לצאת היער עשר דקות לפניך בפנים אדומות ולברוח לביתן האדס?" שאל אוסטין

ויל מלמל את המילים בקול כל כך חלש שאפילו הוא לא שמע אותן

"מה?" שאלה קיילה

"אמרתי שיש סיכוי שאולי אמרתי 'גם הפנים שלך יפות, די אנג'לו'" ויל אמר.

אוסטין מייד הזדקף, ועל פניו מבט מלא ניצחון מסיבה שוויל לא הבין
קיילה הזעיפה אליו פנים, ואז פנתה שוב לוויל "מה זאת אומרת 'גם'?"

ויל נעמד "זה מאוד לא קשור עכשיו" הוא אמר, מרגיש איך פניו מתלהטות "ו… יש עבודה במרפאה, אז אני צריך ל- מה?" הוא עצר כשאחיו התחילו לצחוק

"איך בדיוק אתה מתכוון לעבוד במרפאה עם יד אחת?" שאלה קיילה
"אתה לא עובד עד ששתי הידיים שלך יתפקדו בצורה טובה" אוסטין הוסיף "זו הוראת רופא"

אם ניקו היה שם הוא כנראה היה צוחק על ויל, על זה שכל הזמן השתמש בתירוץ הזה על ניקו
אבל ניקו לא היה שם, והוא כנראה גם לא היה מעוניין, אחרי מה שקרה (למרות שניקו לגמרי התחיל עם זה)

הפרק הקודם		הפרק הבא