איילין פרינס מס. 2

כל הזכויות שמורות לג'יי ק'יי רולינג. 

הלילה היה ארוך והשינה לא הגיעה. 

איילין התהפכה במשך שעות ארוכות במיטה נחושה להירדם. לבסוף השמש זרחה מעל לונדון. היא קמה מהמיטה וניגשה ללוח השנה. היא משכה את הדף - הראשון לספטמבר. 

היא נאנחה בכבדות, והחליטה לנצל את השעות שמולה ביעילות. 

מעולם לא הייתה לה סיבה להראות טוב. היא גדלה בבית יתומים בעיירה קטנה, מספר שעות נסיעה מלונדון. אך עכשיו - טקס המיון עמד בפתח. היא תעמוד מול מאות תלמידים, עשרות מורים - כשהמצנפת תגיד לאיזה בית שייכת.

איילין מיהרה למזוודה שלה, נוברת בין ציוד הלימודים שלה עד שמצאה בקבוק שיקוי קטן. 

"יש לי מתנה בשבילך!" קרא ארמוס רגע לפני שיצאו מהחנות שלו באותו ערב. "זה אמור לעזור לשיער שלך להיות פחות שמנוני". למרות שאיילין לא ראתה זאת, פרופסור סנייפ גלגל עיניים מאחוריה. 

היא הודתה לו, לא מבינה למה היא צריכה את השיקוי הזה. 

"24 שעות של שיער מושלם." היה כתוב על התווית. "למרוח על שיער נקי - ולהנות." איילין קראה את התווית וההוראות. 

היא הלכה לחדר האמבטיה. היא קירצפה את גופה, עד שעורה הצהבהב נראה כתמתם ודק מהרגיל. היא חפפה את שערה ביסודיות, ומרחה עליו את השיקוי. 

איילין לא ציפתה לשוני מהותי - וטוב שכך עשתה. שערה העיקש נח כווילון שמנוני משני צידי פניה. בהרגל היא קלעה אותו לצמה הדוקה. 

היא בחנה את בועתה במראה - וגילתה כי היא לא נראית יותר טוב מאשר ביום יום. 

'נו, טוב. ניסיתי.' אמרה לעצמה, כשזרקה את המגבת בדיוק מפתיע לסל הכביסה. 

"זהירות, את!" קרא הסל הכביסה. היא עצבנה אותו בהחלט בשבועות האחרונים עם משחקי כדור כביסה שלה. 

היא החליטה לרדת לפונדק - להפתעתה הוא כבר החל להתמלא. טום עמד מאחורי הבר וניקה כוסות. היא תהתה אם הוא בכלל ישן או לא.

"קצת מוקדם עבורך, איילין," אמר טום. הוא הפסיק לברך אותה לשלום כל בוקר. הוא ציפה שהילדה תרגיש אי־נוחות כלשהי, אולי אפילו תתנצל. לא, היא לא. הוא הפסיק לקוות.
"לא הצלחתי להירדם," הודתה.
"בערך כמו כל תלמיד לפני השנה הראשונה בהוגוורטס. אני זוכר את שלי -" טום שקע בזיכרונות. "אלו היו זמנים נהדרים."  איילין לא ידעה אם הוא התכוון לצעירותו או לעולם שלפני המלחמה.
"ארוחת בוקר?"  היא ניערה את ראשה.
"אולי שוקו?" ביקשה איילין. בהתחלה המשקה היה מתוק מדי עבורה, כמעט מבחיל. כעבור שבוע - כבר התרצתה.
"כמובן." טום פנה להכין את המשקה.
"בוקר טוב, מרקור," אמרה איילין כשאוח שחור נחת על כתפה. פניו של טום החווירו - מה הוא שווה פחות מציפור?! להפתעתה האוח הביא לה את אחד מספרי השיקויים שלה - היא ליטפה אותו לפני שהתחילה לקרוא. 

הזמן תמיד רץ מהר יותר בין הדפים - היא אפילו לא שמה לב שעברה שעה, עד שפרופסור סנייפ לא התיישב לידה, וביקש מטום להכין להם ארוחת בוקר. רק כשצלחת נדחפה מתחת לספר שלה היא הואילה בטובה לשים לב למתרחש. 

"תאכלי." אמר פרופסור סנייפ, גם בתור בוקר טוב, וגם בתור צווי. איילין עשתה כבקשתו, למרות שהאוכל הרגיש חסר טעם בפיה וכבד למיד. 

"לפני שנצא - אני רוצה לבדוק שיש לך את כל הציוד, ליתר ביטחון." אמר המורה. "נצטרך להגיע מוקדם לקינג קרוס," איילין הנהנה. 

כשגמרו את האוכל שלהם - טום הניח מולה שני כריכים ארוזים בנייר. "הנסיעה לוקחת הרבה זמן." אמר. "שלא תהיי רעבה". 

"תודה -" אמרה איילין ולקחה את הכריכים. טום נראה מרוצה למדי - אולי הוא שווה ערך לציפור. 

בדיקת הציוד לא לקחה הרבה זמן, הוא היה מסודר היטב במזוודה שלה. אך היא כן הוציא את התיק העור היום יומי שלה - והניחה בו את הכריכים ואת הספר שקראה בשיקויים. אם הנסיעה ארוכה - עדיף שיהיה לה מה לעשות. 

כשהשעה התקרבה לעשר בבוקר - הם סוף סוף יצאו לדרך. סמטת דיאגון הייתה ריקה יחסית לימים הקודמים ולא לקח להם הרבה זמן להגיע למקום ריק המיועד להתעתקות. 

מרקור נפנף בכנפיו על המזוודה של המורה - מפגין חוסר רצון עז להתעתקות. המורה נאחז בגלימה שלה, היא אחזה בשתי המזוודות, תיקה היה תלוי על כתפה. כלבו של מרקור היה בידו הפנויה של המורה. 

צליל חליצת בקבוק, ערבוב חושים ואז ההופעה המחודשת שלהם הרגישה קצרה למיד - איילין החלה להתרגל לתחושה. וטוב שכן. ארוחת הבוקר שלה תישאר בפנים. 

איילין ידעה כי הם בקינגס קרוס - אך היה לה קשה להאמין בכך. רעש וריח הרכבות לא הכה בה כמו בדרך כלל. הם מצאו את עצמם בחדר שקירותיו ורצפתו מצופים באריחים ירוקים דהויים. חוץ משעון ישן שמחוגיו צעדו בקצב עקשני לקראת השעה עשר, החדר היה ריק לחלוטין. 

"חדר תעתוק." אמר המורה. 

"יש כזה בכל התחנות הרכבת?" שאלה איילין. זה היה פתרון עדיף מאשר לנחות על אנשים שלא מצפים זאת. 

"רק בתחנות הגדולות." אמר המורה, ולחץ על הקיר במקום מסויים. תאי שמירה נפתחו - שבהם המורה הניח את כלוב של מרקור ואת המזוודה שלו.
כנראה המורים לא נוסעים יחד עם התלמידים ברכבת. החליטה איילין. כשפתחו את הדלת, איילין הופתעה למצאו את עצמה באמצע המון המוגלגים. כשהסתובב לאחור - הופתעה למצוא דלת עם שלט בכתב ירוק נכתב - "כניסה למורשים בלבד." בדומה ל"פונדק הקלחת הרותחת", המוגלגים התעלמו ממנו לחלוטין. 

"מכאן," הוביל המורה דרך נחילי מוגלגים ברצפים, רוטן מדי פעם כשמוגלגים דרכו על גלימתו או בהו בו במבט מוזר. הליכתם לא לקחה הרבה זמן - לפחות לא עד שנעצרו מול מכונת כרטיסים הצמודה לקיר החוצץ בין רציף תשע ועשר.

"טוב, פרינס" אמר ונעמד מול הקיר. היא ציפתה שהוא ישאיר אותה פה לבד, כי ידעה כי הוא עדיף שהתלמידים לא ידעו על תפקידו הנוסף כראש היתומים. 

"אל תחשיבי על זה יותר מידי" היא הנהנה. למרות שפרופסור סנייפ הסביר לה את זה כבר כמה וכמה פעמים - זה עדיין נראה בלתי הגיוני וחולני לרוץ לתוך קיר. היא החלה לעשות כדבריו - המזוודה שלה נגררה אחריה, להפתעתה היא שמעה את צעדיו מאחוריה. 

לא פעם, איילין התנגשה בקירות בקוקוורת', או עמודים כשניסתה להתחמק מבריונים. לכן היא ידעה למה היא מצפה -

אך המכה לא הגיעה. במקום, היא הרגישה כיצד גופה מאט, צעדי הריצה שלה בהדרכה הפכו להליכה. היא פתחה את עיניה הסגורות משום מה - והופתעה למצוא את עצמה ברציף שונה מזה שהיו בו. 

במקום רכבות שהייתה רגילה עליהם - קטר בצבע שני עמד סמוך לרציף. שלט מעל נשא "אקספרס להוגוורטס, יצא בשעה אחת-עשרה". גם התחנה הרגישה שונה יותר - נקייה יותר, עתיקה יותר ובהחלט קסומה יותר. 

במקום שממנו נכנסו - עמד שער עשוי ממוטות ברזל. היא יכולה לראות את אנשים חסרי הקסם ממהרים לתעסוקתם, לא מודעים בכלל למה שנמצא ממש מתחת לאפם. 

המורה הפנה אותה לרכבת, עזר לה לעלות את המזוודה והניח אותה במקום המיועד לכך. הוא נבר בכיסו והניח מספר מטבעות בכף ידה. הוא לא הסכים לקחת אותם חזרה. בנוסף לכך - היא מצאה גם את הכרטיס שלה.

"אראה אותך בטקס המיון." אמר המורה. "אל תעזי לרדת מהרכבת!" איים עליה. 

"כמובן, פרופסור." הסכימה איתו איילין. הוא הנהן במירב חשיבות. 

"מקווה למצוא אותך בסלית'רין." איילין חייכה חיוך קטן. היא ידעה כי פרופסור סנייפ ראש בית סלית'רין, היא קיוותה למצוא את עצמה שם גם כן. 

היא צפה על המורה מתרחק, חוזר על עקבותיו, ככל הנראה לקחת את דבריו השמורים בקיר באותו חדר התעתקות. 

איילין הייתה לבושה כבר בתלבושת בית הספר שלה - לכן לא הייתה צריכה להחליף עליה. היא התיישבה בחוסר נוכחות על הספסל המופד בתא והסתכלה על השער ברזל בצפייה לתלמידים נוספים. 

במשך דקות ארוכות אף אחד לא הופיע - היא החלה לתהות אם כבר נמצאה על הרכב הלא נכונה, חשש לא הגיוני בהחלט. אך לבסוף - היא ראתה אותם. 

משפחה קטנה - הורים וילדה קופצנית עם שיער מתולתל פרוע. היא הייתה לבושה בבגדים מוגלגים, החלטה נבונה. מיד אחריהם הופיעו תלמידים בוגרים יותר, אשר צעדו לכיוון המנוגד מהרכבת. הם היו גם לבושים בבגדים מוגלגים - אך הם גם לא ידעו כיצד ללבוש את הבגדים האלה. איילין שערה שהם משכחו לא פחות צומת לב מאשר גלימות. 

הם חזרו - לבושים בתלבושת בית הספר שלהם. על הגלימות שלהם איילין יכלה לשים לב לסיכות קטנות. "ככל הנראה מדריכים", הסיקה. 

הקרונות החלו להתמלא לאט לאט, ולא היה בהם שקט כמו ממקודם. עם עיני הנץ שלה - איילין הצליחה לזהות את בקהל את "לונגבוטום" – שם משפחה שעדיין שהרגיש מוזר למדי. היא זיהתה את הנערה הנובחת, שעמדה בשקט רב יותר ליד הוריה. ההורים דיברו עם זוג הורים אחר - אצילי הרבה יותר, שנער חיוור בהיר שיער עומד לידם. 

'חבורת מפונקים', חשבה איילין. 

כעשר דקות לפני יציאה של הרכבת, היא הבחינה במשפחה אדומת השיער. הם ליוו מישהו עם שיער שחור. האם לכך התכוון פרופסור סנייפ כשאמר שהיא התלמידה היחידה שאין לה משפחה שיכולה לקחת אותה תחת חסותה? 

נוכחותם הרגיע אותה מספיק, ושכנע אותה כי על הרכבת הנכונה. איילין ידעה כי זה רגש מוזר - מורה הוביל אותה לרכבת! אך היא הצליחה להתנתק מצפייה במשפחות, להוציא את הספר השיקויים שלה ולשקוע בקריאה מרגיעה עם תנועות הרכבת. 

"איילין!" קראו שני קולות מוכרים. התאומים אדמוני השיער מ"הקלחת הרותחת" פרצו לתא שלה, שתלמידים אחרים נמנעו ממנו. 

"שמרת לנו מקום!" קראו בשמחה. היא לא תיקנה אותם. מה היא הייתה כבר אומרת - 'המראה שלי מנע מאנשים חכמים יותר להיכנס?'

אחריהם נגרר נער כהה עור, בידיו החזיק טרריום עם טרנטולה שעירה. איילין לא שאלה שאלות - גם אם עכבישים בתור חיות מחמד אסורים בהוגוורטס. 

"יש לנו כל כך הרבה לספר לך!" קרא פרד (?), ואיילין סגרה את ספר השיקויים שלה. 

מה שכן - זו עומדת להיות נסיעה מאוד מעניינת. 

פרד נכנס והתיישב לידה על הספסל - 

"תכירי - " אמר, כשהפנה על הנער הכהה, "זה לי." 

איילין בחנה את לי, ולי בחן את איילין. שניהם לא אמרו שום דבר - מה שברור הפך את האוויר בתא לטעונה למדי. 

"טוב - מכיוון שאת תלמידת שנה ראשונה," אמר פרד - "אנחנו נדריך אותך בכל מה שקשור להוגוורטס." איילין הרימה גבה - מה הם כבר יכולים ללמד אותם שהיא לא יודעת? היא לא אמר דבר כאשר לי וג'ורג מולם התיישבו מולם. הטרנטולה נחה ביניהם - קושי זזה. 

"למה אתם מתכוונים?" שאלה איילין ההמומה. 

"אוי נו." אמר לי. "את צריכה לדעת מה מחכה לך השנה!"  

ואז הם התחילו לדבר על הוגוורטס - ואיילין לא יכלה לשקר, זה היה יותר מעניין מהסיפורים של מקגונגל או של פרופסור סנייפ. 

שלושתם היו תלמידים בעייתים - הם התלננו על המורים. מקגונגל זכתה במיוחד - בגלל אופן הלימוד הנוקשה שלה. גם פרופסור סנייפ - כי הוא מתנכל לתלמידים. איילין לא הופתעה. 

"ואת היסטוריה מלמד פרופסור בינקס." אמר לי. "הוא רוח רפאים מאוד מאוד משעממת."

"לא שהנושא מעניין במיוחד." הוסיפה איילין. 

לאחר מכן פנו לספר לה על כל התעלולים שביצעו במשך השנתיים שלמדו בהוגוורטס. היו רבים כאלה.  

שעת הצהריים התקרבה - וכולם בתא פתחו את הכריכים שהביאו. פרד וג'ורג החליפו מבטים. 

"מה קרה?" שאל לי.

"גבינה וריבה." מלמלו פרד וג'ורג. "אמא בטח ארזה את הבשר המשומר לרון או לפרסי". 

"אתם רוצים להחליף?" שאלה איילין בשקט והביא להם את שתי הכריכים שארז לה טום. 

"זה בסדר - נלך לחפש את רון," לפני שהספיקו לקום איילין הביאה לכם את הכריכים. 

"זה הכריכים של טום?" שאל פרד. איילין הנהנה. 

"ואת רוצה לוותר על זה?" התפלא ג'ורג. איילין משכה בכתפה. 

"אני ממש בסדר עם גבינה וריבה." איילין הייתה בסדר עם כל דבר. 

"תודה -" אמרו התאומים והתחילו לאכול. 

איילין נגסה בכריך של ריבה והגבינה. הוא היה הרבה יותר טעים ואלו של טום לפי דעתה. למרות שהלחם היה יבש, הגבינה מלוחה הריבה מתוקה מדי - איילין לא ידעה למה היא הרגישה כאילו נעשה בידי קסם. 

כשבטנם הייתה מלאה, לי שלף שקית ורישרש בה ביהירות. "גוגואים", הודיע. "מישהו פה יודע לשחק? או כולכם פחדנים?" 

"מה זה בכלל?" שאל האיילין בו, היא הצרה את עיניה, בוחנת את הכדורים בשקית. 

"מה זה?!" לי כמעט נחנק מצחוק. "את בהוגוורטס! זה ידע בסיסי. בואי לפה." 

שניהם התיישבו על רצפת הקרון והוא החל להסביר את החוקים במהירות. הוא התרברב והתגרה בה - "המשחק הזה דורש הרבה אימון." 

התאומים גלגלו עיניים -בברור לי ניסה להרשים את איילין. הוא היה התלמיד הכי טוב בגוגואים בהוגוורטס. איילין הקשיבה בשקט, בלי להניד עפעף. 

"אז בעצם המטרה היא לגרום ליריב להיחנק מרוק." סיכמה איילין. נימת קולה היה משועממת. לי לא הצליח להרשים את איילין. 

"תתחילי - " הציע לי. איילין לקחה אבן, זרקה אותה בתנועה חיננית. כשפגעה בלוח - האבן השפריצה ישר בפניו של לי. לי זרק את האבן שלו - מנסה לבצע מהלך מתוחכם. הוא פספס. 

איילין זרקה עוד פעם - שפריץ שני התפוצץ בפניו של לי. 

פרד וג'ורג שצפו במשחק - פרצו בצחוק. 

"היא אפילו לא מנסה!" צחק פרד. 

"כישרון טבעי!" הודיע ג'ורג'. 

לי הסמיק, וזרק את אבן שלו. המהלך לא היה מוצלח - שפריץ שלישי פנה ישר לפניו של לי, אפילו מספר טיפות הגיו לתאומים.

"איך -" שואל אותה לי. הוא דרש ממנה עוד סיבוב. 

"החוקים שלך קלים מדי." התלוננה איילין, אך הסכימה לשחק איתו משחק נוסף. 

הם שיחקו שלושה משחקים - שניים מהם איילין ניצחה. את השלישי ניצח לי - בהפרש זניח.  

"מזל של מתחילים" מלמל לי תחת אפו. 

"באמת מעולם לא שיחק בזה?" התעקש ג'ורג. 

"לא," איילין משכה בכתפיה. "אמרתי לכם - גדלתי בבית יתומים מוגלגי. המשחק הכי קרב לגוגאים שהכרתי היה 'תברחי מספיק מהר לפני הבריונים יגרמו לך להופיע על איזה גג. ואז - תהי מרותקת במשך ימים."  היא חייכה לעצמה. מבחינתה זו הייתה בדיחה - 

אך הקרון השתתק. 

פרד וג'ורג החליפו מבטים - לא היה בזה שום דבר מצחיק. 

לי נראה כאילו בלע לימון.

"נו, אז ברור שאת טובה בגוגאים." שבר לי את השתיקה. "כן," המשיך אותו ג'ורג. "זה פחות מסוכן 'מהמשחקים שהכרת'". 

"זה גם משאיר את היריב הרבה יותר רטוב - " הוסיף פרד. 

איילין חייכה בערכת תודה - לפחות לא גירשו אותה מהתא. 

"אז את גם לא יודעת מה זה קווידיץ'!" אמר לפתע לי. הבנים - הסתערו על הרצפה. כל אחד מהם החל להסביר לה על המשחק. זה לא היה מעניין כמו שיקויים, אך ההתלהבות של הבנים לגבי המשחק הייתה מדבקת. 

"תבואי למשחקים!" אמר ג'ורג'. 

"כן! השנה יש לנו סיכויים גבוהים מתמיד לנצח בגביע!" אמר פרד. לי הוסיף משהו על יכולות הקריין הטובים מאוד שלו. 

"פרד ג'ורג!" נער גבוהה ממנה בראש שלם וכתפיים רחבות נעמד בפתח הדלת. שערו החום הכהה היה מבולגן - כאילו הוציא את ראשו מהחלון של הרכבת. המבט שלו  היה חד וממוקד - כאילו הוא מחפש משהו. 

"שלום המאמן." אמרו פרד וג'ורג' בחשיבות מעושה. היא הסיקה כי זה היה אוליבר ווד - מאמן המרצה של גריפינדור. "האם באת לדון באסטרטגיות חדשות?" 

ווד גלגל עיניים. ככל הנראה זו הייתה התנהגות רגילה לתאומים - שעצבנה אותו לא מעט.

"אני מקווה שאתם השנה בקבוצה?" התאומים הנהנו. ואז ווד הסתכל על איילין - סרק אותה במבט מהיר ויוצא מהתא. 

אם מישהו חשב זאת למוזר - הוא לא אמר זאת.

הפרק הקודם