תולדות העתיד

הארי המותש התעתק אל ביתו. 

היום היה קשה. הוא נקרע ממקומו תשע-עשרה פעמים במהלך היום, ופעמיים במהלך הלילה הקודם.

בכל פעם כזו ניצתה בו התקווה מחדש, אך בדרך כלל מצא את עצמו ברחוב או בפונדק, מאזין לאנשים מרכלים על המצב.

הוא לא שמע אף לא רמז אחד על מקום הימצאו של בנו. 

מעבר לתשישות העצומה שליוותה אותו, הוא חש עצב ואובדן.

הרמיוני הטילה עליו את הכישוף האפל לפני שלושה ימים. הוא ניסה לעבוד כרגיל ולנהל את מערך ההילאים של המשרד, אך נכשל בכך.

שלושה ימים רצופים בהם נקטף ממקומו ללא שליטה, השאירו את חבריו ההילאים מבולבלים וחסרי מנוחה.

הוא סיפר להם שלקח על עצמו את הקללה, אך נראה שאף אחד מהם הבין את משמעות הדבר עד שהארי נקרע ממקומו בפעם הראשונה.

היה זה באמצע תדרוך בוקר שגרתי, בו הארי סיכם את מאורעות היום הקודם, וביקש לדעת מה סטאטוס ההתקדמות של כל ראש חוליה. 

הארי היה באמצע משפט כשלפתע נחנק. הוא חווה תחושה מבשרת רעות של התכווצות, ראייתו התעמעמה, והוא נמשך אל מחוץ לחדר באלימות.

לאכזבתו, הוא מצא את עצמו בסמטה צרה במדינה אחרת, מבהיל שני קוסמים מבוגרים. הם לא ידעו איפה אלבוס. הם לא ידעו אנגלית כלל, למעשה.

הוא חזר אל משרד הקסמים כואב ומאוכזב, אבל כולם כבר התפזרו לעבודתם.

אחרי שזה קרה בפעם החמישית, הארי נכנע.

בצער רב, הוא נאלץ לבקש משאקלבולט למצוא לו מחליף זמני. משימתו העיקרית הייתה למצוא את אלבוס, ואם עליו לעזוב את משרתו לשם כך, כך יהיה.

ג'יני העירה אותו מנמנומו לקראת השעה 7 בערב, והקימה אותו בעדינות לאכול עמם ארוחת ערב.

היא התעקשה לשמור על אחדות, וארוחת ערב משותפת עם שני ילדיהם הבטוחים והבריאים הייתה חשובה לה מאוד.

כיסאו הריק של אלבוס צבט בלב כולם, והם הסיטו את מבטם ממנו באופן לא מודע.

לילי הקטנה הבינה כבר שאלבוס לא חוזר הביתה כי קרה לו משהו רע, ולכן הפסיקה לשאול איפה הוא, כבר לפני שבועיים.

ג'יימס רק נראה קודר ואכל את הטוסט והביצים שלו בשקט.

ג'יני נשענה על הארי ובקושי נגעה באוכל,

והארי....

הארי חשב. 

הוא ניסה להבין כיצד הכישוף יעזור לו למצוא את אלבוס. קריאה בשמו הייתה הסיכוי הכי טוב שלהם, זה היה נכון.

אבל כדי שזה יעבוד, הם צריכים לסמוך על זה שאוכל המוות עדיין מלווה את אלבוס, והמחשבה הזו החליאה את הארי.

וגם אם הוא עדיין מלווה אותו (או רודף אחריו), עליו לדעת את שמו, ולקרוא בו, כדי שיוכלו למצוא אותו.

הארי אכל בשקט את ארוחתו, ובהנפת שרביט מזג לכוסות של כולם תה מהביל. 

"תשתו, שלא תתקררו" אמר בקול ניחר. "קר בחוץ".

"ממילא אנחנו לא יוצאים לשום מקום" הפטיר ג'יימס במרירות.

הארי נעץ בו את מבטו.

"מה?" שאל ג'יימס.

ג'יני הניחה את ידה על ידו, והארי הרגיש את המתח הנבנה במטבח הקטן.

"אני רוצה לעזור" אמר ג'יימס, וקולו נחנק מעט.

"לא" אמר הארי, והמשיך ללעוס במונוטוניות.

"למה לא?" שאל ג'יימס, "אתה עשית דברים גדולים הרבה יותר כשהיית בגילי. אני רוצה למצוא את אלבוס".

הארי חש מיד דקירה בבטנו, והתכווץ. הכישוף הופעל.

כמובן שהוא לא יוכל להיות מזומן למקום שהוא כבר נמצא בו, ולכן רק סבל את גל הכאב, ונתן לו לחלוף בדממה.

למזלו, הוא לא הרגיש את הצורך להקיא את מה שהרגע בלע.

ג'יימס הנחרד בהה בו, והארי הבין שבנו לא ידע שהכישוף האפל כבר הופעל, ובטח לא שהוא מלווה בכאב.

"אני מצטער" הוא לחש, מבועת, בעודו בוהה באביו.

הארי הנהן בחולשה. ג'יני התערבה בשיחתם,

"כשאביך היה בגילך, הוא נקלע לסיטואציות מורכבות, והצליח להיחלץ מהן בקושי. היה לו הרבה מזל, ועזרה. הוא לא שלח את עצמו לסכנה בכל פעם שנקרתה בדרכו".

הארי הנהן.

"לא נוכל להסתכן בלאבד גם אותך, ג'יימס" אמרה, והארי התרשם מכך שקולה לא רעד כשאמרה זאת.

אבל היא צדקה.

"לא תוכל לעזור שם בחוץ. רק תסכן אותנו יותר" אמר לבנו.

ג'יימס נשף באיטיות, ובהה בשולחן.

"מה כן נוכל לעשות כדי לעזור?" הוא שאל במתינות.

הארי וג'יני החליפו מבטים. הם לא ידעו.

הם גם לא רצו שילדיהם ירגישו את אותו חוסר אונים שהם מרגישים. הם אמורים להגן עליהם מהדברים האלה.

"תוכל אולי.. לדבר עם חבריך" אמרה ג'יני בהיסוס, "לשאול אותם אם מישהו ראה אותו היכן שהוא, או שראה אותו ביום הלימודים ההוא, האחרון".

הארי הנהן, "לאסוף עדויות, כדי שנוכל להרכיב תמונה ברורה יותר, לשפוך אור על האירועים שקרו באותו יום".

ג'יימס הביט בהוריו, ואז הנהן באומץ.

כמובן שהוא וצוות ההילאים שלו כבר תחקרו את כל המורים והתלמידים ששהו בבית הספר או בתחנה באותו היום, כולל את נהג הרכבת ואת מוכרת הממתקים, וכן את פילץ' השרת האל-מותי, ואפילו את פיבס ואת רוחות הרפאים של הטירה.

על פי כל הנהלים, הם כבר השיגו מהם את כל המידע שיכלו להשיג.

האגריד היה שבור מכך שלא הצליח למצוא מידע נוסף אודות היעלמו של הילד, ונשבע שיחפש מאחורי כל עץ ביער אחריו. עד עתה חיפושיו עלו בתוהו.

מצד שני, הארי ידע שזה הדבר היחיד שג'יימס יוכל לעשות כדי לעזור. ומי יודע, אולי חבריו יוכלו לתת להם עוד מידע שלא הצליחו לאסוף בעצמם.

"אשלח מכתבים לכל מי שאני מכיר" אמר ג'יימס, "ואבקש מהם לשלוח מכתבים לכל מי שהם מכירים".

הארי הנהן.

לילי הביטה באביה, מבטה מתחנן. "אני יכולה לעזור לג'יימס?" היא שאלה.

ג'יני והארי אמרו "בטח" יחדיו, והארי הצליח לחייך מעט.

 ג'יימס חזר לאכול בתיאבון ששמור רק לנערים מתבגרים, ולילי שתתה את התה שלה בשקט.

מחשבותיו נדדו שוב, ועד סוף הארוחה לא נאמרו עוד דברים.

כשסיימו לאכול ופינו את הכלים, הארי נשען על השיש במטבח, וניסה לנקות את ראשו ממחשבות.

ג'יני ניגשה אליו, ונשקה ללחיו מלאת הזיפים. הוא ידע כמה מוזנח הוא נראה. כמה עייף.

ג'יני הייתה ראויה ליותר מזה.

"אני אוהבת אותך" אמרה בשקט, כאילו קוראת את מחשבותיו. הארי חיבק אותה.

כשנרכנה לנשק את שפתיו, הרגיש בבטנו את המשיכה הכואבת, שכבר הפכה למוכרת. 

מגע שפתיה היה הדבר האחרון שהרגיש לפני שנשאב שוב אל החשיכה.

אולי הפעם ימצא אותו.

הפרק הקודם		הפרק הבא