מים אפלים

אחד הפרקים שנהניתי לכתוב במיוחד. קריאה מהנה ^^

 פרק 12

משרד הקסמים

"קומה שתיים. המחלקה לאכיפת חוקי קסם, לרבות לשכת ההילאים, המשרד לשימוש ברעה בחפצי מוגלגים, ושירות הרישום לקסמהדרין."

שני קוסמים חסונים בגלימות בצבע אדום עמוק המתינו כשדלת המעלית נפתחה. הנערה – בן הזכיר לעצמו ששמה היה מורגנה – צעדה בתבוסה אל בין זרועותיהם, והם הובילו אותה לתוך מסדרון ארוך, בין אנשים עסוקים שצעדו הלוך ושוב במרץ.

בן התכוון לצאת אחריה, אך המכשפה הזקנה שלחה זרוע גרומה אך חזקה להפליא וחסמה את דרכו.

"לאן הם לוקחים אותה?" הוא דרש לדעת. מורגנה הציצה אליו מעבר לכתפה בעודה מתרחקת, והוא ידע שלא דמיין את שמץ החרדה במבטה. דלתות המעלית נסגרו והיא נעלמה.

"העלמה ליבריס מעוכבת לחקירה," אמרה המכשפה בקצרה. "בשל חשד לקשר עם קוסם מבוקש."

בן שתק. הוא רצה להגיד שהיא לעולם לא הייתה עושה משהו כזה, ואז הבין שהוא למעשה לא מכיר אותה בכלל, אלא פגש אותה לפני קצת יותר משעתיים בסך הכל. הוא הרהר בבריחה שלהם על האופנוע, באופן בו הדפה את מסוקי המשטרה, ללא כל סייגים...

המעלית נעצרה שוב. "קומה ראשונה. המשרדים הראשיים של משרד הקסמים, לרבות מושב הקסמהדרין, המזכירות הראשית ולשכת שר הקסמים."

בן יצא בעקבות המכשפה הגרומה, נדחק בין המון אנשים רצוצים שמיהרו לתוך המעלית. מעל ראשו, צי של מטוסי הנייר שקודם חג בסבלנות סביב המנורה, טס החוצה במהירות והתפזר במיומנות לתוך החדרים והמסדרונות.

בן צעד על רצפת הפרקט הממורקת, משתדל לעמוד בקצב ההליכה של הזקנה הנמרצת, ובו בזמן לקלוט את כל סביבתו. המקום נראה מצד אחד עתיק, ועם זאת, בעל דמיון עז לבניין משרדים מוגלגי. למרות שכל הנוכחים היו שקועים עמוק בעיסוק דחוף כל שהוא, שרר במקום מן שקט מנומס שנשמר אך ורק למשרדים של אנשים רמי מעלה. דרך דלתות פתוחות למחצה נראו קוסמים רצוצים מוקפים הרים של גיליונות קלף, וחבורות של טיסני נייר חגות מעל ראשיהם ולא נותנת להם מנוחה.

"המתן כאן," ציוותה המכשפה כשהגיעו לחדר המתנה שומם ונכנסה למשרד קרוב.

בן נותר לעמוד, אך כשהבין שהיא לא מתכוונת לחזור בקרוב, התיישב באחת הכורסאות הנוחות שהיו מפוזרות מסביב. המקום היה דומה יותר לטרקלין מאשר לחדר המתנה, אבל בכל זאת שררה בו אותה אווירה מתוחה שהזכירה לבן שהוא נתון בידיה חסרות הרחמים של בירוקרטיה.

ההמתנה התארכה מאד. בן שכח מכללי הנימוס והתרווח על הכורסא. אדרנלין המרדף אזל זה מכבר, מותיר אותו תשוש, אך לא מסוגל לישון. בכל פעם שעצם את עניו אירועי היום התגלגלו לפניו באפלה, זיכרונות הבזקי האור בפונדק וים האורות העירוני תחת גלגלי האופנוע שלו מטרידים אותו ולא נותנים לו נחת. מוזר היה לחשוב שרק באותו הבוקר עמד בפקק התנועה בכניסה לעיר, בגשם, והרהר בקץ המסע שלו. כעת נראה שהוא ממש לא קרוב לסופו.

מידי פעם קוסם או מכשפה עסוקים למראה נכנסו או יצאו מהמשרדים שסביב חדר ההמתנה. בן צפה בהם באדישות, משתעשע בדמיונות מה עשויים להיות תפקידיהם.

הוא זכר את הסברה של אימו על משרד הקסמים, ותיאר לעצמו שזה המקום. הוא היה דומה מאד למשרדים ממשלתיים של מוגלגים, ועם זאת, הייתה בו את אותה האווירה המסתורית, המכושפת, ששררה בפונדק הקלחת הרותחת והזכירה לבן שהוא שוהה בתוך עולם הקוסמים.

הוא ניסה לתפוס תנומה כשראשו על מסעד הכורסא כשחש שיש מישהו נוסף בחדר. הוא פקח את עניו והזדקף לתנוחה מכובדת יותר.

"אל תטרח," אמר האיש האדמוני בגלימה האפורה. הוא צנח לכורסא סמוכה לבן, השליך את מסכת הארד לתוך אחרת ואת רגליו הארוכות מתח על כורסא שלישית. "כדאי שתרגיש בנוח, אתה צפוי להיות כאן הרבה זמן. כולם שקועים עד הצוואר בעבודה, ואף אחד לא יתפנה בקרוב." בן נראה מיואש. האיש הוסיף, "אל תרגיש מקופח. ככה זה כאן. לעזאזל – המשרד משלם את המשכורת שלי ואני לא יכול לקצר תורים. אני הוגו, דרך אגב."

"בן. מה בדיוק התפקיד שלך כאן?" בן שאל, בידיעה שהוא עומד לחכות עוד הרבה זמן.

"אפשר לומר שאני הילאי. ההילאים האחרים לא יסכימו איתי, אבל דעתם לא באמת משנה, נכון?"

"אני לא מבין." הוא כבר הספיק להבין מהשיחות סביבו שהילאים היו סוג של אוכפי חוק בחברת הקוסמים, אבל הוא לא ידע להסיק עליהם דבר מעבר לכך.

"אני לא בדיוק... סיימתי את ההכשרה שלי באקדמיה להילאים," סיפר הוגו בקונדסיות. "היא מקום נבזי במיוחד, האקדמיה. מעטים מאד מסיימים את הלימודים בהצלחה, ואני לא הייתי ביניהם. אבל זאת לא אשמתי – כל אחד יגיד לך שתוכנית האימונים מיושנת מאד, ובכלל לא מתבססת על הכישרונות הדרושים להילאי טוב. אז בכל מקרה, אספתי כמה מחברי ללימודים שגם כן נכשלו למרות כישרונותיהם הברורים, וביחד הקמנו את חבורת הנוכלים. הרעיון היה לשמור על השלווה בלי לקבל פקודות ממשרד הקסמים. אז התחלנו לעסוק בכל מיני פרויקטים פרטיים, והלך לנו בכלל לא רע. בעיני משרד הקסמים זה לא מצא חן." הוא התרווח על הכורסא בשביעות רצון. "אבל היות ולא עשינו שום דבר נגד החוק, הוא לא יכול היה לעצור אותנו (אל תחשוב שלא היו ניסיונות). בסופו של דבר, ראשי המחלקות הגיעו למסקנה שנונה מאד; אם הם לא יכולים להביס אותנו, הם יצטרפו אלינו. וככה הפכנו ליחידה עצמאית למחצה של לשכת ההילאים. לא כולם אוהבים את זה."

בן, שהתרשם מאד מהסיפור, התכוון לשאול עוד על הנוכלים ועל האקדמיה להילאים, כשהמכשפה הזקנה הופיעה בשנית. היא הבחינה בהוגו ואמרה, "אה, אתה פה. נהדר. נצל את זמנך לתועלת ולווה את הבחור הצעיר אל משרדו של ראש לשכת ההילאים."

הוגו פלט שריקה ארוכה. "מה עשית בשביל להסתבך בצרות כאלה?" הוא אמר לבן.

"אני – לא עשיתי כלום," הוא ניסה להגיד, ונשמע ילדותי מאד.

"קדימה," אמר הוגו באנחה, קם על רגליו והתמתח לפני שלקח את המסכה שלו. "מוטב לא לתת לכבוד ראש לשכת ההילאים לחכות."

הוא הוביל את בן בחזרה אל המעלית וקומה אחת למטה, אל המסדרון אליו לקחו את מורגנה.

"אתה יודע מה קרה לבחורה שהייתה איתי קודם?" הוא שאל את הוגו בעודם צועדים במסדרון. בניגוד לקומת המשרדים, שקירותיה היו אבן לבנה נקייה, הקירות בקומה הזו היו מכוסים דיוקנאות וגזרי עיתונים ממוסגרים. תנועתם המתמדת עשתה לבן כאב ראש, ומבטיהם הסקרנים של הדיוקנאות גרמו לו לחוש תחת מעקב.

הוגו הציץ בו באופן מוזר. "אל תדאג, לא יפגעו בה. רק רוצים לשאול אותה כמה שאלות."

"מי הקוסם מבוקש איתו היא התרועעה?"

השאלה גרמה להוגו חוסר נחת ברור. הוא קבע את עניו הבהירות בהמשך המסדרון. "בחור טוב שפנה לדרך רעה."

בן החליט לא לשאול יותר. הוגו שקע במן כבדות שלא הלמה אותו כלל. הם חלפו על פני יחידה של שישה קוסמים בגלימות אדומות, והגיעו לחדר המתנה של משרד. עמדת המזכירה הייתה ריקה, והוגו נכנס למשרד מבלי להקיש.

"אם זה בנוגע לתאונה בביבר הקסמים, אני – הו, זה אתה."

בן זיהה מייד את האיש שעמד ליד חלון המשרד. הוא ראה את תמונתו בעיתון באותו היום אחר הצהריים, לצד הרמיוני וויזלי והארי פוטר, אך לא הקדיש לו תשומת לב רבה. הוא היה גבר גבוה, מבוגר ובכל זאת חסון. עורו היה מוכתם ביותר – ברור שהיה מנומש בצעירותו – ובלוריתו הייתה אפורה כפלדה. עם זאת, פיסות מזקנו הקצר העידו שבעבר היה אדמוני.

"היי, אבא," אמר הוגו בטוב מזג.

בן הסתכל בינו לבין האיש הזקן. שיניהם היו בעלי אותו אף מוארך, כתפיים רחבות וידיים גדולות. כעת הוא הבין מדוע הוגו נראה לו כה מוכר בתחילה – הוא היה דומה לראש לשכת ההילאים דמיון בן לאביו. כעת הוא גם הבין את הלצתם של הנוכלים על "אבא'לה"; מנהיגם היה בנו של ראש הלשכה.

"עדיין לא הסתבכת בצרות, הוגו?" אמר האיש הזקן, מתרחק מהחלון, שצפה אל האולם הראשי.

החדר היה ספון עץ כהה ולא רחב במיוחד – או שאולי רק נראה ככה בגלל שהיה מלא חפצים. שולחן כתיבה עצום עמוס גיליונות קלף תפס את רוב המקום, וארונות מלאים ספרים ומסמכים מתויקים סגרו על החדר מכל הצדדים. עם זאת, היה למשרד קסם ייחודי; שטיחים שכיסו את הקירות היו מעוטרים גפנים זהובים, ונברשת נחושת האירה אותו באור עדין.

"לא הייתה לי הזדמנות. האנשים שלך גירשו אותי מזירת ההתרחשות, ואף אחד לא מוכן לתת לי ולחברים שלי משימה," אמר הוגו, מתרווח בכיסא אורח מול השולחן.

ראש לשכת ההילאים – אדון וויזלי – פנה להביט בבן. עניו היו בהירות, מלאות צחוק כשל בנו, למרות גילן שניכר בהן בברור. למרות המבט הרציני שנתן בו הייתה בהן מן עדינות שהרגיעה את בן, והבהירה לו שלא יעונה לו שום רע.

"אתה בוודאי אדון טרנר. עלינו לשוחח. שב בבקשה."

בן ציית, משתדל שלא להיראות כמו ילד נזוף. הוא החל לארגן בראשו תירוצים למרדף אחריו ברחבי העיר, אך התקשה למצוא נקודת מבט ממנה כל הסיפור לא יראה רע. אולי מורגנה הייתה זו שאחזה בשרביט, אך בן הכיר בעובדה שכל העניין היה מוטל מלכתחילה על כתפיו, והתוצאה הייתה האחריות שלו.

אדון וויזלי ניגש אל השולחן, ורק אז בן הבחין שהוא מחזיק דבר מה כהה ועגול בידיו. הוא הניח את הקסדה של בן על גבי ערמת מסמכים, כאילו הייתה עדות מפלילה. אז התרחק ממנה, שב אל החלון, והתחיל לדבר, "נראה שישנה אי הבנה מסוימת. שמך לא נמצא במאגר הנתונים שלנו, אדון טרנר, למרות שברור שאתה קוסם."

בן פתח את פיו, נכון להסביר בדיוק את אי ההבנה, אך אדון וויזלי המשיך לפני שהספיק, "לרוע מזלך, הצורך להתעמק באי ההבנה הזו הביא אותי לבחון את כלי הרכב שלך מקרוב. אני מעוניין לדעת מאיפה השגת אותו ואת הקסדה הזו, שהייתה ברשותך."

"זו לא עבודה בשביל המחלקה לשימוש לרעה בחפצי מוגלגים?" שאל הוגו.

אדון וויזלי לא השיב לו. הוא נשען בזהירות על אדן החלון הפנימי והסתכל על בן בערנות של איש חוק מיומן בחקירות. "ובכן, אדון טרנר?"

גם הוגו הסתכל עליו. בן התחיל לגמגם, עצר, הרגיע את עצמו, והחל לספר את הסיפור מההתחלה. הייתה לו הרגשה שהוא לא מספר אותו טוב במיוחד – הוא נשמע כאדם המנסה לשחזר חלום שחלם. האב ובנו שתקו כשסיים להסביר כיצד ברח מעיירת הולדתו והפנה את פעמיו אל לונדון, והוא חשש שהם לא מאמינים לו.

אדון וויזלי שב אל השולחן והניח את ידו המוכתמת על הקסדה בקרבה מוזרה. "אני מקווה בכנות שאתה דובר אמת, אדון טרנר. אם ייוודע שאתה משקר – "

"זו האמת. אני מוכן להישבע בכך," אמר בן מייד. "האופנוע הזה ישב בחנייה של אימא שלי מאז שאני זוכר את עצמי. לא גנבתי אותו."

"למה האופנוע הזה כל כך חשוב?" שאל הוגו את אביו.

"תחשוב, הוגו," אמר אדון וויזלי. "לא זיהית אותו?"

הוגו חשב, ולפתע עניו נפערו. "לא! הוא נגנב לפני שנים!" הוא הסתכל על בן בחדות מאשימה.

"לא גנבתי אותו! וגם אימא שלי לא גנבה אותו!" בן המשיך להתעקש על צדקתו. הוא היה מוכן לקום מכיסאו בלהט להסביר את עצמו. "אני חושב ש – אני די משוכנע שהבעלים הקודמים נתן אותו לאימא שלי. זה מה שסיריוס בלק אמר."

"תסלח לי?" אדון וויזלי, שעד אותו הרגע נראה שקוע בהרהורים והקשיב לבן רק בחצי אוזן, מיקד בבן מבט חודר. "מי אמר לך את זה?"

"סיריוס בלק. הוא מן רוח רפאים – זיכרון – שחי באופנוע... אני יודע שזה נשמע טיפשי, אבל הוא דיבר אלי. הוא אמר שהאופנוע היה שייך לו, והוא זוכר את כל מי שרכב עליו. הוא נתן לי את הקסדה הזו, כדי לעזור לי להסתתר מהמוגלגים. הוא אמר שהיא הייתה שייכת לבן הסנדקות שלו."

כעת ראש לשכת ההילאים ובנו הביטו בו כאילו הם רואים אותו לראשונה, או גרוע מכך, כאילו לא היה לחלוטין בדעתו הנכונה.

"איך יכולת לדעת את זה?" פלט הוגו בתדהמה.

אדון וויזלי שילב את זרועותיו בחומרה, לא סוטה מנתיב החקירה. "אדון טרנר, את יודע למי היה שייך האופנוע הזה?"

"אני חושב שהוא היה שייך לאבא שלי," אמר בן, וההבנה שידע זאת עוד לפני שגילה על קיומו של האיש האירה בתוכו כמו תריס הנפתח אל שמש הבוקר. "מעולם לא פגשתי אותו. אימא שלי אמרה שהוא יכול לסייע לה, ולכל שאר הקוסמים שנלכדו. קוראים לו ג'יימס פוטר."

הוגו השמיע שילוב משונה בין שיעול לנחרת צחוק. אדון וויזלי נראה כאילו בן סטר לו. הוא הוציא את שרביטו – בן התכונן להירתע לאחור, כי חשש שהאיש עומד לפעול בקיצוניות – אך כאילו התחרט ברגע האחרון, הוא שמט את זרועו ובחן את בן. ושוב המבט הזה – כאילו הוא מכיר את בן, אבל בן לא מכיר אותו.

"בשם מרלין," מלמל הוגו, מבטא את ההבנה הפתאומית על פניו של אביו. "הוא..."

תחושת המתח במשרד נקטעה בפתאומיות עם פתיחת הדלת. קוסם זקן צעד פנימה בתשישות, והוגו קם על מנת לפנות לו מקום ישיבה. הזקן צנח לתוך הכיסא הפנוי באנחה והחל לנקות את משקפי הקרן שלו בקצה גלימתו. שיערו היה כסוף- לבן ומסודר מאד, זקנו לבן, חלק ומוארך, ועורו מוכתם כשל אדון וויזלי. למעשה, הם היו דומים למדי, מלבד העובדה שהקוסם הזה לא היה חסון כלל.

"אני מוכרח לנוח לרגע," הוא טען באנחה. "אני כבר לא בנוי לבלגן הזה..."

"כדאי לך לרוץ לראשות משרד הקסמים, דוד פרסי," הציע הוגו בשעשוע. "אולי כשר הקסמים תהיה לך פחות עבודה. לא תצטרך באמת לנהל את המשרד."

"אל תזלזל בעבודתו של השר, הוגו," נזף דוד פרסי הזקן, אבל לא נשמע מאיים במיוחד לנוכח תשישותו. הוא השיב את משקפיו למקומן, ולפתע הבחין בבן. "הו, לא ידעתי שאתה עסוק, רון."

"אני לא," אמר אדון וויזלי, להפתעתו של בן. "למעשה, בדיוק סיימנו. אני צריך להתפנות לכמה ענייני מסדר. תוכלו להסתדר בלעדי?"

דוד פרסי המזוקן נאנח בכבדות. "אתה נוטה לשכוח שאתה ראש לשכת ההילאים, רונלד. לפני שעות ספורות בלבד סמטת דיאגון הייתה נתונה תחת מתקפה מלאה של כוחות מיומנים, ועד הרגע הזה אנחנו לא יודעים מי אחראי לה. ההילאים שלך בקושי הצליחו להגן על החפים מפשע, שלא לדבר על ללכוד את האחראים, בית החולים כורע תחת עומס הנפגעים, ואתה שואל אם המשרד יוכל להסתדר בלעדיך? ומה העניין הדחוף הזה שאתה צריך לטפל בו, בדיוק?"

"נראה שהחפים מפשע מצליחים להתגונן לא רע," פלט בן מבלי לחשוב. כולם הביטו בו, והוא נבוך. "הייתי שם," הוא חש צורך להוסיף.

השתררה שתיקה, ואז אדון וויזלי התפרץ בצחוק רועם, נמרץ וממושך. אחיו נתן בו מבט מעצבן של הורס שמחות.

"מה כל כך מצחיק אותך?"

אדון וויזלי טלטל את ראשו ונרגע. הוא הביט בבן, והניצוץ שבעניו אמר קרבה עזה ופתאומית שבלבלה וכמעט הפחידה אותו. "זה שום דבר, פרסי. אני בסך הכל משועשע... אתה יודע מה אומרים - הכל נשאר במשפחה."

"מה נשאר במשפחה?" דרש פרסי לדעת, עדיין לא מבין את צחוקו של אדון וויזלי.

"תכונות מסוימות. כמו למשל, נטייה מתמשכת להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון." הוא הניע את שרביטו וגלימתו ריחפה בצייתנות מהמתלה שליד הדלת אל זרועו, וכמה מסמכים החלו לגלגל את עצמם מעל השולחן. "אני יוצא, פרס. תשתדל לא לעבוד קשה מידי."

הוא יצא מהמשרד בצעד קליל. הוגו משך בכתפיו לכיוון דודו ויצא גם הוא. בן מיהר אחריהם במבוכה, ופרסי נותר לשבת לבדו במשרד ראש לשכת ההילאים, חסר מילים.

הפרק הקודם		הפרק הבא