חייבת לדעת

שלום לקוראים :) הקטע עלול להיראות לא קשור במיוחד, אבל הוא כן. תעשו את החיבורים שלכם. ללא מבינים- אני כאן.
מקווה שתיהנו: )

יום אחד הלכתי עם אמא לטייל ברחוב. זה היה בוקר עם מזג אוויר חמים אז היא הותירה לי לא ללכת לבית הספר.

הסתובבנו זמן רב בין החנויות רחבות הידיים וניסינו לא להיתקל באנשים נוספים. כנראה שכולם מנצלים את היום.

בהתחלה נכנסנו לקניון האדום. אמא קנתה לי שמלה כחולה עם תחרה וזוג נעליים.
לא טרחתי לומר תודה, ידעתי שהיא מבינה לבד לפי החיוך על הפנים שלי.

"אמא, אני יכולה ללבוש עכשיו?"

"תחכי שנחזור הביתה, תוכלי להראות את השמלה גם לאחותך."

"נו, אמא, אני לא יכולה לחכות יותר, בבקשה?" ניסיתי להיות משכנעת כמה שיותר.

"טוב, אבל מהר." זה כל מה שהיא אמרה. אני רצתי לחנות פעם נוספת.

נכנסתי לתא ההלבשה והורדתי את בגדי הקודמים, כך גם את הנעליים.
השיער המסולסל שלי הפריע, אז הסטתי אותו אחורנית.

לבשתי אותה סוף- סוף והייתי מוכנה לצאת, זאת אחרי שהעפתי מבט חטוף נוסף לכוון המראה הגדולה שנצבה על גבי הדלת של התא עצמו.

אמא שלי נראתה מרוצה וגיפפה את ראשי "תתחדשי." אמרה ואני השבתי לה תודה.
המשכנו להסתובב, הסתכלנו על בגדים נוספים. אבל זאת בכדי ליהנות ולא לבזבז. כסף, אמא לא רוצה שאבא יתרגז יותר
מדי, הוא ממילא חושב שכדאי לי ללמוד לא משנה מה מזג האוויר

היא קנתה לי גביע גלידה עם סוכריות צבעוניות, אכלתי מהר כי הייתי די רעבה, אבל תמיד חייכתי.
ידעתי שהפסדתי יום לימודים. היום לא יכל להיראות טוב יותר.

כשיצאנו להסתובב במורד הרחוב, לספוג את השמש לצד השמיים חסרי העננים, אמא שלי לא הייתה לידי יותר.

"אמא?" קראתי. אבל לא מצאתי אותה, לא שמעתי קול שקורא בשמי חזרה.

"אמא?" חזרתי שוב, אבל הרחובות בלונדון היו מלאים באנשים, שהרעישו יתר על המידה.

התחלתי להילחץ כי לא מצאתי אותה, וידעתי שגם היא מחפשת אותי, אבל בלי שליטה התחלתי ללכת, לרוץ, והמשכתי לצעוק 'אמא' למרות שאני כבר בת 11 וחצי.

אנשים הפנו אליי כל מני מבטים, אבל ממש לא רציתי לבקש עזרה. אני גדולה מספיק בכדי לחפש אותה לבדי.

רגלי המשיכו לנוע בין ההמון, הן אפילו התחילו לכאוב, אבל דעתי הוסחה במחשבות אחרות. איפה אמא שלי?

פחדתי שקרה משהו, קיוויתי לחזור איתה הביתה ולהמשיך להסתובב ולצחוק, אך המבט שלי נפל אחרי שנקודת מבטי הוחלפה והתחרשתי למשמע קולה.

לא ידעתי מה לעשות. באמת שעכשיו לא היה רמז למיקום שלה.
רציתי לחזור הביתה, ובגלל שאוטובוס קומותיים חלף כל כמה דקות בין התחנות המרובות, שלפתי את הכרטיס מכיסי, הלכתי לתחנה הקרובה ביותר.

האוטובוס יצא בדיוק דקה מלפני שהגעתי, לכן חיכיתי לתחבורה נוספת.
חיכיתי דקה ועוד דקה, אבל הוא לא הגיע, אז מצאתי את עצמי יושבת אל מול אנשים נוספים בתחנה הצפופה שמשקיפה למדרכה.

הדבר היחיד שיכלתי לעשות ורציתי לעשות היה להתבונן. לסקור אנשים.

אני זוכרת שהיה איש בפינה, אחז סיגר בידו ועישן אותה בלי כל התחשבות באחרים הלא מעשנים.

ראיתי אישה נותנת יד לילדה הקטנה שלה. הייתה לאישה שמלה אדומה עם פרחים לבנים ולילדה זוג צמות.
"אמא, חם לי." אמרה הילדה לאמה.

"גם לי, מותק," אמרה האמא והדקה את אחיזתה בה "תיכף נשוב הביתה."

"אבל אמא, חם לי." חזרה, מותירה את משקלה על יד האמא ונגררת.

"סבלנות, מותק, תחכי לאוטובוס ותגידי לי מתי הוא יגיע, טוב?"

"טוב, אמא." הילדה השתתקה, הוציאה את ראשה אל מחוץ לתחנה, ולא הפסיקה להתבונן לכוון ממנו האוטובוס אמור להגיע.

ראיתי נער לבוש ג'ינס עם קרעים מלאכותיים וחולצת טי ירוקה, הוא שמע מוסיקה באוזניות השחורות שלו, והנהן עם הראש לקצב הפעימות הקצובות.

הייתה עוד מישהי לידו, צמוד לידו, היא לבשה ג'ינס וחולצה סגולה עם איזה סמל של מותג, לא הכרתי אותו בדיוק, אבל ידעתי איך- שהוא ,שהוא כזה.
פניה נראו זעופות, ידיה שלובות על חזה, והשיער החלק הבלונדיני שלה החל להסתמר.

"ג'ק, אתה הולך לתת לי גם לשמוע?" רטנה בפניו.

אך הוא עשה עצמו כלא שומע, המשיך להנהן ולפזז מילים לאוויר החם.
הנערה נתנה לו מכה בכתף, היא נראתה די חזקה, כי ג'ק שפשף את המקום בידיו.

"מה את רוצה, אליס?" הוא שאל ברגזנות, הרים אוזניה אחת מאחת מאוזניו.

"אני רוצה לשמוע גם, חוץ מזה משעמם לי." הצלחתי לשמוע בין כל הרעש שמסביב.

"את רוצה שאני אבדר אותך אם כך? תמצאי תחביב."

"אל תדבר אליי ככה, ג'ק, אני החברה שלך."

"לא להרבה זמן." זרק.

"מה? ג'ק מה אתה רוצה שאני אעשה? אתה עומד ומקשיב למוזיקה ולא מתייחס אליי בכלל."

"אני לא אמור לנצל כל דקה ביום איתך."

"לא, אתה לא." החווירה פנים.

הוא נאנח "מה עכשיו?"

"אתה אנוכי. כל מה שאתה חושב עליו זה אתה ועצמך והמוסיקה שלך, תתייחס לעולם, ג'ק טאריו, אנחנו גמרנו."

היא הלכה משם, וצעקה לעברו כששפה התחתונה רוטטת וקפוצה "אתה עושה את זה כל הזמן."

ראיתי אותה מנגבת דמעה בעודה רצה משם. כבר שכחתי מאמא שלי.
אף פעם, בכל חיי משום מה, לא הייתי מרותקת מאנשים יותר.

זה מרוקן לי את הראש, מכניס דברים אחרים לחשוב עליהם.
וזה לא אומר 'לדחוף את האף לחיים של אנשים אחרים', זה אומר להתעניין, לרצות לדעת עוד.

עוד דבר הוא שכשאני מסתכלת על אנשים, לא משנה אם זה ברעש, בשקט, בשמש או ברוח, הנקודה שאני מסתכלת אליה כאילו בוהקת מהשאר.
נותנת לי לשמוע רק אותה. לראות רק אותה. להבין רק אותה.

"אמא, האוטובוס בא!" צעקה הילדה שעדיין אחזה את היד לאמא שלה והחלה לקפץ.

האיש המעשן כיבה את הסיגריה ונשף את עננת העשן האחרונה. הילדה כבר עמדה בפתחו של האוטובוס, האמא מאחוריה,
ג'ק (שזהו שמו לפי מה שהבנתי) עדיין נשאר עם האוזניות על ראשו, אך צעד לפנים האוטובוס גם כן. התחנה התרוקנה כמעט.

נשארו עוד אנשים מעטים, שגנחו והביטו בשעונים שלהם.

כשקול טריקת הדלתות של האוטובוס נשמע, והוא החל להפעיל מנועו ולסובב גלגליו, העליתי חיוך על פני.
אף פעם לא הרגשתי את התחושה הזו. התחושה העצומה, התחושה האין סופית. התחושה שגורמת לך להתבונן באנשים בלי שהם מתבוננים בך.

למרות שהאוטובוס הגיע, הרגליים שלי כאילו הפכו בטון ולא רצו לקום מהספסל בתחנה.
היה לי דחף רצוני ובלתי נשלט להישאר לשבת.

המשכתי להתבונן על אנשים, וברגע שכול אחד מהם הלך, ידעתי פחות או יותר איפה היה, מה הוא עושה ומי הקרובים אליו. דבר שגרם לי עוצמה. כי ידע הוא כוח.




*********************************************************




מצאתי את אמא שלי, כנראה שגם היא חשבה על הפתרון הפשוט- לחזור הביתה.

היא יודעת שרמת המשכל שלי גבוהה יחסית ואני יודעת לחשוב בהיגיון, לפעמים לא בהתאם לגילי.

היא שיערה לבטח שגם בי יכה אותו רעיון.

"אמא, הנה את." צעקתי לה, היא נראתה מבוהלת ורציתי להרגיע אותה.  להגיד שהכול בסדר.
היא חבקה אותי חזק.
"איפה היית? השתגעתי."

"הייתי כאן, אל תדאגי."

"אוקיי, הביתה?"
הנהנתי, חיכינו לאוטובוס הבא וצער תקף אותי כשהתרוממתי מהמושב ורגלי הבטון התנפצו לרסיסים.

ניסיתי לסקור את האנשים בתוך האוטובוס, אבל כולם היו חפוסים בתוך עצמם, עטופים בשקיות המכילות מוצרי לבוש תברואה ומזון.,
 זה לא היה אותו הדבר, ולכן המחשבות שלי תמיד שטו למושב בתחנה.

למזלי, או למזלו של המוח הבוער משעמום שלי, ראיתי את הנערה הבלונדינית עם השיער הסמור, אליס, כן אליס, ככה קראו לה.
הבחנתי בעיניים שלה. הן נשארו אדומות ושפתה נשארה קפוצה, היא החזיקה את הטלפון הלא- מתקדם שלה ולחצה על כפתורים ללא תכלית, מעסיקה את הדעת.
אני לא יודעת מה עשיתי באותו רגע.

בגלל שידעתי מה הסיפור שלה, לא בפרטים, אבל ידעתי, פשוט אמרתי לאמא שלי שאני מכירה אותה. היא הרשתה לי ללכת אליה.
אז ממש ליד המדרגות המובילות לקומה השנייה, עצרתי מהליכתי ואמרתי לה בלי כל חשיבה מראש: "היי."

היא אפילו לא הסתכלה עליי, אבל לא הרגשתי פגועה, ולא ידעתי למה אני פונה אליה, אני, ילדה בת כמעט 12.

"מה את רוצה?" לפי הדטונציה ידעתי שהיא מנסה להראות שהיא לא בוכה.

"שום דבר, רציתי להיות נחמדה." רציתי להשתיק את עצמי, או לסתור לעצמי, אך לא עשיתי זאת בזמן.

"סליחה," עכשיו היא הראתה לי את עיניה, מסתבר אפורות הן "אני נפרדתי מחבר שלי, אבל מה את מבינה? ילדונת."

"אני מבינה לא- כלום."

"די ברור למעשה, איך קוראים לך?"

" ג'ניפר." עניתי קצרות.

"שם יפה. קוראים לי אליס."

"אני יודעת א..." שיניתי מיד את המשפט "גם שלך יפה."

היא חייכה, או ניסתה לחייך.

אני הלכתי משם, הרגשתי שהשיחה נקטעה באמצע, אבל רציתי ללכת, עשיתי את מה שרציתי.
בסוף הנסיעה ירדתי מהאוטובוס, דואגת שאמא שלי איתי.

מאז, מאותו יום שבו גיליתי את ה"אני החדשה" חשבתי על התחנה. ולא הסתפקתי בכך.

יום אחרי התגלית לקחתי פנקס ועיפרון.
נסעתי לתחנה לבד, ופשוט ישבתי. כתבתי.
ביום אחד עוברים אין ספור אנשים שם, אני כותבת על מי שנראה מעניין ועל מי שזורח באור האישי הזה, שמסנוור אותי כל פעם מחדש.

ראיתי אנשים רבים. אני חושבת שזה מאוד מיותר לציין מי.
אם אתם רוצים לדעת, אתם צריכים לקרוא את הפנקס בעצמכם.
או שאתם יכולים לצאת לרחוב, לספסל או למקום משלכם ולכתוב לבד על אנשים. לראות לבד. להרגיש בעצמכם.

אני עושה את זה כבר חצי שנה כל יום, מספר הפנקסים המלאים שלי חסר תקדים.
ראיתי כל כך הרבה אנשים. התחושה הזו מחזירה את האין סופיות ואת הידע ואת העוצמה.

ואז חשבתי אחורנית. מה היה קורה אילו לא הייתי יושבת שם. לא מסתכלת על האנשים. באיזה מצב הייתי?
ואז התחלתי לבכות.

אני לא מבינה למה, אני רק מפחדת שמישהו יגלה על כך שאני כותבת על אנשים שלבטח לא היו רוצים בכך.
אבל אני לא משמידה את הפנקסים, את חצי השנה הזאת- שמרגישה עכשיו כמו חיי אדם שלמים.

ביום ההוא הכול השתנה. אחרי שרגלי הבטון נבנו והתייצבו והשתרשו, פירקתי אותן שוב.

ישבתי עם הפנקס, אני זוכרת שכתבתי על איזה בחור תייר שמן, על איך שהוא אכל בפראות.
אני גם זוכרת שראיתי שוב את אליס, עם עוד מישהו. אוזניה לכול אחד, מתחלקים.
אני משערת שזה החבר החדש שלה, כי הם היו מאוד צמודים זה לזה. אבל זה לא משנה.

כאילו שמעתי רק את המכוניות החולפות ואת קשקוש העיפרון בפנקס ואז פתאום ראיתי אותו והפסקתי לכתוב. רק נעצתי בו את מבטי.

זה היה נער, מבוגר ממני, אולי בן שבע עשרה, אבל הוא היה מוזר. לא היה סביבו את הדבר שגורם לי לכתוב עליו, אבל זה לא היה חוסר רצון מוחלט.
הוא הלך עם ראש מורכן ומכוסה היטב, לא יכולתי לראות את פניו. הוא רק הלך, ידיו המוצקות בכיסיו.
קמתי.
שברתי את רגלי הבטון.
התחלתי לעקוב אחריו. ניסיתי לא לעורר חשד, אני רק הולכת על המדרכה.

הוא ירד לסמטה, עבר עוד אחת ועוד אחת, עקף ועבר המון אנשים. אני ניסיתי לא לאבד אותו.

אבל אז, באמצע המעקב הלא מחשיד הזה. הפניתי את ראשי לאחת הסמטאות הריקות.

באחד הפחים ראיתי משהו נוצץ, נוצץ מאוד. אז הלכתי לשם והפסקתי ללכת אחריו, הפסקתי לראות לאין הוא הולך ומה הוא מחפש ולמה הוא מסתתר.

פתחתי את הפח לגמרי, וזה היה הדבר היפה שראיתי בחיי.

אני ראיתי צמיד.
'מי ישאיר דבר כזה כאן? ' חשבתי, ולקחתי אותו  מיד.

ניקיתי את התכשיט עם דש שמלתי החדשה שלבשתי שוב.
ראיתי אותו עכשיו בבירור. בין ידי נח לו צמיד מוזהב עם פסי כסף.

בתוך הצמיד הייתה אבן ירוקה, ואם מצליחים לכוון אותה מזווית מסוימת מול האור, היא נהפכת לאדומה. בתוך האבן חרוטה לה האות 's'  מעוטרת בשני נחשים.

ענדתי אותו על יד ימין, הוא היה נראה יפה.
ואז הרגשתי את זה. הרגשתי את העולם מתפרק סביבי.

הרגשתי את פי נסגר כמתופעל על ידי מישהו, הרגשתי את ידי נצמדות לגופי, הרגשתי את רגלי שהפכו לחסרות עצמות, הרגשתי את הזרם שעבר בגופי כשראשי נחבט ברצפה.

הרגשתי את אזני חסרות היכולת לשמוע, הרגשתי את הלב המפרפר, הרגשתי את הרצון לצרוח מכאב ואז הרגשתי את האכזבה כי לא יכולתי.

עיני נעצמו לאט לאט, והכאב רק גבר, הרגשתי את הרטט של הטלפון שלי, יודעת שלא אוכל לענות.
הכאב הזה לא ניתן לתיאור, עדיף המוות, וממוזל מזלו של מי שיש לו אפשרות לבחור.

הראש שלי כאב, הרגשתי את הלחות של הדמעות על לחיי.

אחרי שפקחתי את עיני, וניסיתי לקום, לא הצלחתי. הצמיד על יד ימין עוד היה שם.
נאנקתי בלי קול. הרגשתי את צלעותיי נקרעות.
מצד שמאל נחה לה שידה שקופה עם רגלי עץ. פרחים נבולים וחבילת שוקולדים נחו עליה.
הבטן שלי קרקרה, ידי לא זזו ופי לא נפתח.
זה כאב, כאב אמיתי, כאב שלא ניתן לדמיין.

ככה שכבתי על מיטה.
בתוך חדר עצום עם ריח של טחב או עץ רטוב, חדר שגרם לי עגמומיות יותר ממה שהייתה.

ככה שכבתי חודש. ועוד חודש. עד שהוא שוב הגיע.

זה היה ערב, שמונה וחצי לפי מידת העייפות שלי, הרגשתי חבלים נאפפים סביב גופי, לא הבנתי למה הם שימושיים, ממילא אני לא יכולה לזוז.
הוא עמד שם. הייתי בטוחה שזה הוא, אותו נער שהלך כפוף, אותו נער שבגלל הופעתו הכול קרה, הוא עמד שם והסתכל עליי כאילו אני מכירה אותו.
מבט קפוא ולגלגני.

מאחורה ניצבה דמות, לא שמעתי בכלל מה היא אמרה, זו הייתה דמות מפחידה.
ברדס שחור כיסה אותה, ועורה היה חיוור יותר ממני, עיני הדמות אדומות. בפנים הלב שלי שקשק יותר.
במקום אף  היו לדמות שסעים. רציתי רק לברוח. ולא היה לי מה לעשות. חוץ מלהיאבק בשקט, לנסות לשאול מה רוצים ממני.
ולתהות איפה אמא.


אז זהו. סליחה על המהירות והנחפזות שיש כאן. בנוסף סליחה על המשלב הנמוך מאוד פשוט ניסיתי קצת לעשות אווירה של מישהי מדברת.
עכשיו אני מצהירה על כך שאני אשקיע מחשבה (ו-ז-מ-ן) בפעם הבאה שאני אעלה פרק, אז לא לנטוש עכשיו, בבקשה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא