דראקו מאוהב

הם עלו על הרכבת בהוגסמיד, ותוך כמה זמן הגיעו לאזור מוגלגי.

אחרי הליכה של בערך 10 דקות, אנבל נעצרה ליד משהו שנראה כחנות, ונכנסה פנימה. דראקו בחיים לא ראה מקום כזה קודם. על הקירות הלבנים היו תמונות של ציורים שצוירו על גופים של אנשים, בדיוק כמו הסימן האפל של הלורד האפל, ומדפים שקופים שעליהם נחו דברים שכנראה היו עגילים, בכל מיני צורות וצבעים.

"אנני!" הגיע קול מאחורי הדלפק. "מריון!" קראה אנבל וחיבקה את הבחור שניגש אליהם. הוא היה גבוה, בעל שיער שחור גלי ועיניים חומות, ועל ידיו היו קווים שחורים שהסתלסלו אחד עם השני, ויצרו ציור מוזר.

"ומי הבחור הצעיר?" שאל מריון. "הו, זה-" התחילה אנבל אבל נקטעה. "דראקו מאלפוי" אמר הנער הבלונדיני והושיט את ידו. "מריון פרינס" אמר הבחור ופנה לאנבל בשנית. "אז, מה את מתננת הפעם, אן?" שאל מריון. "הו...אני חושבת שאני אלך על אינדרסטריאל" ענתה אנבל, ובזאת דראקו הרים גבה. "טוב, אז בואי נלך לחדר. דראקו מצטרך אלינו?" שאל מריון. "כן, הוא בא." אמרה אנבל. מריון הוביל אותם לדלת לבנה, שהובילה לתוך חדר, עם מעין כיסא מוזר, שולחן וכמה מדפים. מריון ואנבל פנו אל המדפים, ואנבל הצביעה על משהו. מריון הרים את הדבר, שהתברר כעגיל. חישוק, עם מעין כדור.

אנבל התיישבה על הכיסא, ובנתיים מריון הכניס את העגיל לאיזה מכשיר והוציא...מחט?!

הבחור שחור השיער ניגש אל אנבל, והרים מן השולחן צבט מוזרה, ומישם דראקו כבר לא ראה מה קורה. הוא רק שמע צעקה קלה של אנבל, ואז היא כבר קמה, ניגשה אליו, והראתה לו את אוזנה. בחלקה העליון של האוזן, עבר מוט! ממש ממש מוט, שחצה את האוזן!

"אני לא מאמין שעשית את זה" אמר דראקו לאנבל כשהם עשו את דרכם לתחנת הרכבת. "לתקוע מחט בעצמך? רק בשביל עגיל?". "דראקו, איך חשבת שעגילים בתנוך האוזניים מגיעים?" אמרה אנבל. "אממ...באותה דרך אני מניח, אבל יש קסם מרדים!" קרא הבלונדיני, עדין המום שהחברה שלו תקעה בעצמה מחט, בלי להרדים את המקום. "הכאב הוא חלק מהעניין דראקו. וחוץ מזה, יש דברים הרבה יותר כואבים מלעשות עגיל." אמרה אנבל, ובזאת דראקו הבין שצריך להחליף נושא.

כשדראקו ואנבל הגיעו חזרה להוגוורטס, הם עשו את דרכם לצינוק של סלית'רין.

"איך את בכלל מכירה את כל הדברים המוגלגים האלה? כל המועדונים...וה...עגילים האלה. ואת כל האזורים שם?" שאל דראקו, זילזול נשמע מקולו. הוא שנא מוגלגים. לפחות...ממש לא אהב. ובכן, ככה גידלו אותו.

"נולדתי שם" ענתה אנבל בפשטות. דראקו קפא במקומו. "אתה...לא ידעת שאני ילידת מוגלגים?" אמרה אנבל והרימה גבה. "אר, לא. לא ידעתי" אמר דראקו, מרגיש שמשהו נשבר בתוכו. "דארקר, את מעולם לא אמרת לי שההורים שלך מוגלגים!" קרא דראקו, שעטה כבר את ארשת-מאלפוי המפורסמת. "לא חשבתי שזה משנה כל כך" אמרה אנבל. "אן...אני, אני מצטער. אני...אני לא יכול לצאת איתך יותר" אמר דראקו בקול מפוחד, מרגיש כמו ילד קטן ללא הגנות. אנבל צחקה. צחוק עצוב. "זה מה שכולם אמרו, כל החברות שלי. הן אמרו שאתה נגעל ממוגלגים. ילדי מוגלגים. אני...אני באמת חשבתי שאתה מעבר לזה." אמרה אנבל, מבט נגעל בעיניה, הסתובבה, ועשתה את דרכה אל חדר המועדון של בית סלית'רין. דראקו הרגיש כאילו מישהו לקח את הלב שלו, זרק אותו על הריצפה והתחיל לקפוץ עליו. עם נעליים בעלות סוליה עם קוצים.

***

בארוחת הבוקר, רון קיבל מכתב מאמו.

"מה היא כותבת רון?" שאלה, והארי וסטפני רק הרימו את ראשם והסתכלו. "הו, שהיא שלחה כסף כדי שאני אוכל לשכור גלימת נשף הולמת...כן, הינה הכסף" אמר רון והוציא כמה מטבעות מתוך המעטפה. "ושצ'ארלי יבוא לאסוף אותנו מתחנת הרכבת. היא ואבא יהיו עסוקים בלסדר את הבית לקראת ערב החג. או ו...היא אומרת שהחברה של צ'ארלי כן באה בסוף, היא...בשכבה שלנו?! ו...שצ'ארלי אוסף גם אותה?? בלאדי הל, לא חשבתי שצ'ארלי יצא עם מישהי צעירה ממנו אף פעם..הוא תמיד הצליח כל כך עם הבנות הגדולות..." אמר רון, מרים גבה. "אולי...אולי הוא באמת מאוהב, רון. זה יכול להיות. היא כתבה מי הבחורה?" אמרה סטפני. "הו, רגע...כן" אמר הנער אדום השיער. "אז מי זאת?" שאל הארי.

הפרק הקודם		הפרק הבא