Annie

לא!
לאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלא!
ועם זה אני פותחת את הפרק.
הלו חברים.
אני כל כך כועסת על עצמי, חצי פרק היה כתוב לי ועכשיו השלמתי. טוב, מצטערת שהפרק נורא קצר, אבל הוא נורא (לא אגיד מספק. לא אגיד את זה) טוב. מלא בעלילה ובנקודות קריטיות.
היה כתוב על הפאנפיק "ננטש". אולי לא שמתם לב, אבל אני שמתי לב, שכן, עדיין פקדתי אותו. עדיין הגיבו לי עליו וזה נורא חימם לי את הלב. זה נורא כאב לי, ששנה שלמה לא כתבתי ונורא כעסתי על עצמי, אז ישבתי לכתוב. 
שמעו, תהרגו אותי. למה עשיתי את זה. הפרק הזה פשוט... כמו פרק חמש, הוא פרק נורא עצוב בחלק האחרון שלו. 
אז, כן, בעיקרון, אל תצפו לעדכון מהיר, כי אחרי זה אין לי מושג איך להמשיך את העלילה (רעיונות יתקבלו בחום ואני אתן קרדיט וכן בבקשה), יש לי קצה חוט קטן אבל אין לי זמן לכלום והתחלתי לכתוב גם פאנפיק על סקורפיו/רוז ואותו אני לא אעלה עד שאני אסיים אותו. ככה החלטתי.
הו, ואני מציעה ללכת לקרוא את הפרק "לשחרר את הרסן" שהוא היה לפני שני פרקים, כי אני לא זכרתי, ואני ממש לא מצפה ממכם לזכור את העלילה. 
אז תגיבו, בבקשה, והכי חשוב,
תהינו!

פרק 12
עדיף למות

"מ-מי אתה?!" גמגם דניאל בפחד וכשל אחורנית.
"האיש בעל העיניים הצהובות." גילו לא היה ניתן לפענוח. שיערו אמנם האפיר, אך עיניו הצהובות נראו צעירות. קמטים רבים כיסו את פניו, אך דניאל שם לב שאין אפילו אחד קטן ליד עיניו, אין קמטי צחוק. עיניו הצהובות היו אכזריות ומרושעות. גופו היה חסון יחסית לאיש זקן. "מ-מה אתה רוצה?!"
"אותך." אמר בפשטות האיש שעמד שם. האיש בעל העיניים הצהובות.
"למה?"
"כי יש לך תפקיד." אמר בנינוחות שהלחיצה את דניאל.
"איזה מין תפקיד?" לחש דניאל בפחד, לא מעז להביט ישירות בעיניו.
"תפקיד, למרות שאני מתחיל להטיל ספק שתצליח לעשותו כראוי," אמר כשעליונות עצבנית בקולו, כאילו דניאל אכזב אותו. המבט בעיניו היה כל כך חודר, סורק כל סנטימטר וסנטימטר מגופו של דניאל המפוחד. "אתה רזה מדי, ואין לך שרירים. תראה אותך, כולך סמרטוט אחד גדול." מבטו לחץ עליו. דניאל נשנק ותפס את גרונו.
"מ-מי אתה?" שאל שוב.
האיש צקצק בלשונו בכעס קל.
"השאלה הנכונה היא מי אתה."
"ואתה אומר שאתה יכול לענות עליה," צעק דניאל למרות המחנק בגרונו. "שאלה שאני בעצמי לא יודע!"
"בטח שאני יודע," אמר האיש ברוגז. "אתה בני." ואז במהירות הבזק הוציא את הרובה וירה. חץ ההרדמה פגע בזרועו של הנער המופתע שאפילו לא שם לב, אלא רק הביט בכעס ובבלבול באיש המתרחק שטען להיות אביו. המחשבה האחרונה שעברה לדניאל בראש הייתה שעדיף למות.

אמיליה חייכה ברשעות, ויצאה מהחדר. 

"לא גמרתי איתך!" צעק ניל ורץ אל הדלת, דופק עליה באגרופיו וגידף לאוויר.
"שלום לך, ידידי הוותיק." הוא נכנס ונעל מאחוריו את הדלת. ניל הופתע וכעס מילא את ורידיו.
"אמא שלך ידידי." ירק לרגליו של האיש בעל העיניים הצהובות.
"ואמא שלך מתה." החזיר לו באותו מטבע. ניל הזדעזע ומעד צעד לאחור. מבטו היה קרוע בין הלם מוחלט לשנאה יוקדת.
"בגללך." הוא לא הצליח למנוע מקולו לרעוד. לא מידיו. לא מברכיו.
"זה היה מהנה במיוחד." אמר בחיוך. ניל חשק את שיניו. "אני בטוח שלהרוג אותך יהיה משעשע גם, אבל אני צריך אותך. לא נורא, בפעם אחרת." אמר ונראה באמת ובתמים כאילו הוא מצטער.
"אני אהרוג אותך במו ידיי." צרח ניל וקימץ את ידיו לאגרופים רועדים. "שמעת, חתיכת זבל?!" הוא צחק.
"אתה בסך הכל נער." הוא ניגב דמעות צחוק דמיוניות מעיניו. "נער צעיר, תמים, וטיפש." הטיח בו בהנאה גלויה.
"ואתה התכופפת כשחילקו שכל, או שבכלל לא עמדת בתור?" הטיח בו את העלבון בנימה מלגלגת ומזלזלת.
"שנון, ידידי, שנון. תשמע, אני מציע לך לכרות ברית איתי, איתי ועם כל המסדר."
"עדיף למות." אמר ניל.
"חבל." הוא משך בכתפיו ועל פניו הייתה ארשת כאילו הוא הפיל שקל לביוב. "נחכה לציפור השלישית. אולי היא תשכנע אותך."

הציפור השלישית התחבאה מאחורי שולחן חצי הפוך וקיללה ברצף שוטף כל כך, שאפילו פיבס היה שורק בהערכה. היא הייתה האחרונה, ולבדה. 

אבל היא תילחם עד המוות.
דמעות רבות היו על פניה. חלקן יבשות, חלקן עדיין רטובות, וחלקן עדיין זולגות. היא העבירה את ידה באפה יותר מדי פעמים והוא נהיה אדום ושרף לה. שפתיה רעדו וגרונה צרב. היא הציצה מקצה השולחן וירתה ברובה ופגעה בעוד שניים, אך יריות מהצד הנגדי שבו. היא מיהרה להסתתר שוב והצמידה את הרובה לליבה שפעם במהירות.
לא, אין לזלזל באנני.
אך זה לא אומר דבר על האחרים.
אנני הייתה חזקה, אנני הייתה חכמה, היא אפילו הצליחה לגנוב רובה בעוד כל השאר נלחמו בידיים חשופות עם כמה סכני מטבח שגנבו. כמעט ואזלו לה המחסניות, היא שמה לב ונשכה את שפתה שכבר דיממה מכמות הפעמים בהם נשכה אותה.
אנני הייתה ראש המרד, למרות שהייתה הכי צעירה. היא זו שדרבנה את כולם לשפוך על בגדיהם רוטב ולהפוך אותם לאדומים. מעשה מטומטם, שכן, אי אפשר להבחין מה רוטב ומה דם – עכשיו היא ידעה את זה. היא הייתה זו שלקחה את הפחם ומרחה על כל לחי שני פסים שחורים, וכך כולם עשו אחריה. היא הייתה זו שהחדירה בכולם את רוח המלחמה והתקווה.
ובשבילה, זה הרגיש כאילו היא זו שהרגה אותם.
היא לעולם לא תשכח איך סֶרָפִינַה חשקה שיניים בכעס כשהגיעו חיילים עם מדים ונשק, למרות שהיא פחדה נורא. מישהו בגד בהם וסיפר להם, ועכשיו הם היו במיעוט מספרי ובמיעוט של  נשק. אבל הם עדיין נלחמו. הכדור הראשון פגע בה, והיא הייתה ההרוגה הראשונה.
היא לעולם לא תשכח איך ג'קי נפלה, ואיך הדם נספג בשיער הבלונדיני. את מילותיה האחרונות שביקשו ממנה להנציח אותה, שביקשו ממנה לא להיכנע, ולנצח במרד. אנני לא ידעה אם תוכל לקיים את הבטחתה.
היא לעולם לא תשכח את מבט חדור הקרב של מייקל, שנשאר בעיניו גם אחרי מותו ואנני היא זו שעצמה את עיניו. את השיער הקצר הדוקר והצלקת של מצחו. אנני כל כך רצתה ללטף את הצלקת פעם אחרונה אבל לא יכלה. היא הייתה לרוץ, חייבת להשאיר אותו מאחור לפני שיירו גם בה. היא ידעה שככה היה רוצה.
עוד יריות בשולחן, ואנני חששה שהוא עלול להתפרק כבר. עוד דמעות יצאו וכשאנני ניגבה אותם היא נזכרה במה שמייקל אמר לפני הקרב, "זכרו לבדוק אם אתם פצועים" היא חשבה שזה שטויות, ששום אדרנלין לא יוכל להסתיר מגופה את כאב הירייה. היא בדקה את עצמה, הרימה את זרועותיה ורגליה והוקלה כשלא ראתה דם.
אבל אז היא הרגישה אותו.
בהתחלה היה קשה לה להבין איפה, ואז מצאה כי ירו בזרועה השמאלית. כנראה כשיָרְתַה גם היא.
"עצרו הכל!" נשמע קול. אנני עצרה את נשימתה. רק לא הוא. "צאי החוצה, אנני, ותזכי למחילה." היא רצתה לבכות עוד, אבל לא נשארו לה מספיק דמעות. היא ידעה שה"מחילה" הזו תהיה רק הוצאה להורג מול כולם. היא לא האמינה לדקה לְמה שלוקאס אמר. אנני הפסיקה להאמין מאז ששיקר לה בתא הכלא אגף שש. לעולם לא תאמין לדבריו שוב.
"אני מעדיפה למות!" ובקריאת קרב זו וכדור אחרון בקנה, היא קפצה מאחורי השולחן והסתערה. 

הפרק הקודם