רק טעות אנוש קטנה

~חצי צעה לפני כן~

"יבוא." הפרופסור מינרווה מקגונגל התמוטטה בתשישות אל תוך כיסא המנהלת שלה. היא כבר לא הייתה צעירה, ולא ידעה עד כמה יצליח ליבה להחזיק מעמד באירועים שכאלה. בית הספר אותו ניהלה התנוסס בגאווה כבר מאות שנים; היו בו עשרות מנהלים דגולים- היה בו אלבוס דמבלדור- ומעולם לא נשמע סיפור שכזה. הרי ילדים לא נעלמים סתם כך- הרי הם חייבים להימצא היכנשהוא. אבל מינרווה בעצמה הורתה לסקור כל מילימטר בטירה כולה ומחוצה לה- היא אף השתתפה בחלק מהחיפושים- אולם לא נראה כל זכר לאחים הנעדרים.
ועכשיו גם הרמיוני וויזלי מותקפת. פשוט מושלם. זה מה שהיה חסר לה.
מה שהטריד אותה יותר מכל הייתה העובדה שהאדם האחרון שראה את אחד האחים היה הארי פוטר. מינרווה תמיד סמכה על פוטר בעיניים עצומות, העריכה אותו והתגאתה בכך שהיה יוצא ביתה- אולם הפעם היא הרגישה שהוא מסתיר ממנה משהו חשוב. מינרווה למדה לזהות מתי פוטר מסתיר לפחות חלק מהאמת- השנים הרבות בהן כיהנה כראש הבית של הנער השובב הקנו לה את מלוא הניסיון. ללא ספק, הוא הטריד אותה הפעם, מאוד.
חפציה של מינרווה, שהיו מפוזרים בכל מקום בהיסח הדעת והשוו למשרד מראה קטן וצפוף יותר, העידו על כך שלא ישנה טוב כבר שבוע; למעשה, הדבר היחיד שלא חל עליו שינוי ניכר היה המראה הקפדני, שכלל כמובן את הפקעת האדוקה, הפעם אפורה יותר מתמיד.
בדיוק בשניה שדלת חדרה נפתחה בהיסוס, הפרופסור ניקתה כמות גדולה של אבק משולחנה בעזרת שרביטה. בפתח עמדה מכשפה צעירה. המכשפה הייתה נאה למדי- מעט גבוהה, אולם בדיוק במשקל המתאים. היו לה עיניים חומות כדבש, ושיער כהה למדי שהסתדר במקומו בתספורת קצוצה ומעט קוצנית. היא כבר לא הרכיבה משקפים, אולם בצידי אפה נראו סימנים להיותה קצרת-ראייה. במבט שני מינרווה הבחינה שתחת החולצה המכופתרת מעט הסתתר חזה די שופע. למעשה, החזה היה הדבר היחיד שהשתנה מאז ראתה אותה לאחרונה.
"שלום לך." היא אמרה לצעירה בקול צרוד ועייף במקצת.
"מינרווה..." הצעירה ענתה בהקלה. "אני אחותם של ברייס וניק סמפר-"
"פטרישה סמפר, כמובן." היא חייכה, אולם עיניה הביעו צער. "זיכרוני עודנו מתפקד כרגיל... הוצאת ציון יפה מאוד בכשפומטרי לפני שנתיים, פטרישה. על אף שלא היית יוצאת ביתי, אני גאה בך מאוד... התכבדי בבקשה."
היא החוותה בידה לעבר צלחת עוגיות שניצבה במרכז השולחן בדיוק. היא התיישבה מולה, ולקחה אחת מהעוגיות שבצלחת.
"יש חדש בעניין האחים שלי?"
"לצערנו, לא." הפעם, מינרווה כלל לא טרחה להסתיר אנחה קולנית שנורתה מפיה. "אני אחזור ואומר- אם יש משהו שעליי לדעת-"
"למעשה, יש משהו." פטרישה נראתה מהוססת. ככל הנראה, הדאגה גרמה לה להתגבר על המבוכה.
"דברי, ביתי." מינרווה האיצה בה.
"ברייס- את וודאי כבר יודעת שהוא הכבשה השחורה של הבית." לפתע, היא החלה להתייפח כתינוקת. "ההורים שלי, אח שלי- אף אחד מלבדי לא סבל אותו... אני חושבת שההורים שלי האשימו אותו בכל הצרות שלהם... ניק והוא אפילו שנאו אחד את השני..."
"שנאה זו מילה חזקה מאוד, פטרישה." העירה הפרופסור. "את חושבת שקרה להם משהו, שהתחיל כדו-קרב בין אחים מוכשרים למדי...?"
"ברייס תמיד היה מוכשר יותר מהמשפחה שלנו," היא ניסתה להפסיק לבכות. "אני היחידה שהצליחה להבין אותו- שהצליחה להכיל אותו ואת העובדה שפשוט לא היינו מספיק טובים עבורו..."
"לאן את חותרת, נערתי?" קולה של מינרווה לווה ברוך, אולם חרדה קלה התגנבה לליבה.
"אני חושבת- אני מאמינה שהם פתחו שוב באחד הריבים המטופשים שלהם. שנים שאני מתחננת שיפסיקו עם זה... ופה בהוגוורטס, את יודעת, אני כבר לא כאן כדי למזער את הנזקים ברגע האחרון..."
"תגיעי לעיקר, בבקשה." מינרווה הצטערה על שלא יצא לה ללמד אף אחד מהבנים- זה בהחלט היה מרחיב את מאגר המידע המצומצם שלה.
"העיקר הוא... אני מאמינה שברייס פגע בניק, והפעם רציני..." הנערה החלה לגמגם. מינרווה ידעה: היא מפחדת.
"האם את מאמינה שברייס מסוגל להרוג את אחיו?" היא נסתה לעזור.
"אולי..."
"עד כדי כך?" היא לא הצליחה להסתיר את הפתעתה. משלא נענתה, אמרה: "לא מצאנו גופה, אם זה מעודד אותך."
"זה רק מפחיד אותי יותר- הרי אם שניהם בחיים, איך זה שלא מצאו אף אחד מהם? במיוחד שאת בטוחה שאיש לא יצא מהטירה..."
"האירי את עיניי..."
"התיאוריה שלי היא כזאת: ברייס הרג את ניק, הטמין אותו במקום הסמוי מן העין- ואז הסתתר; הוא ידע שההורים שלי ירצחו אותו אם ידעו מה עשה."
"זאת תיאוריה מעט... קשה."
"חשבתי עליה הרבה זמן. אני מכירה את האחים שלי הכי טוב- אני אומרת לך, הרצתי לא מעט סרטים בראש; זאת התיאוריה שנשמעת לי הכי הגיונית. בתור מנהלת הוגוורטס, חשוב לי שתדעי זאת."
"אני מעריכה את זה ששיתפת אותי במחשבותייך, העלמה סמפר." אמרה הפרופסור בכובד ראש. מבחינה, השיחה הזאת צריכה להסתיים כאן.
"פרופסור, אני רק מבקשת-"
"אם את רוצה לבקש ממני להודיע לך במקרה שנאמת את התיאוריה שלך כדי שתוכלי לנקום בנער על שרצח את אחיך, התשובה שלי נחרצת: לא."
כעת, עיניה של פטרישה התמלאו דמעות יותר מכל חלק אחר בשיחה הזאת.
"פרופסור, את לא מבינה?" היא שאלה בקול חנוק. "אני אוהבת אותם, את שניהם!"
"ובמקרה שתיאלצי לבחור בין אחיך הביולוגי לזה המאומץ..." השיחה הזאת הייתה כבדה. הפרופסור התקשתה להנל אותה, אולם היא הייתה בלתי נמנעת.
"אני רוצה למצוא את ברייס, רק כדי להגן עליו." היא הביטה בשקט. "אבל אצטרך את עזרתך בזה."
"עלמתי היקרה- אם אכן יתגלה שברייס רצח את אחיו, סבורה אני כי הוא יישפט בפני חבר המושבעים כקוסם בוגר-"
"והם ירשיעו אותו! לא, אסור שזה יקרה!" היא קראה מיד. "בבקשה, פרופסור..."
"אני מצטערת, עלמתי... כל אחד מאיתנו עומד לפעמים בפני בחירות קשות. החוכמה אינה רק לבחור נכון- לא תמיד יש אפשרות נכונה בהכרח ואפשרות שגויה- החוכמה היא גם להבין שלעיתים ההחלטות שבחרנו שגויות, ולהשלים עם זה שניענש עליהן..." היא נאנחה. העלמה הצעירה הייתה כה מסכנה ומיואשת... היא ליטפה את כתפה בניסיון להשקיט במעט את סערת נפשה.
"בבקשה, פרופסור..." העלמה לא השלימה עם גזר הדין. "הוא אח שלי- כל זה לא מגיע לו... מי ישפוט אותו, פרופסור? חבר המושבעים? איפה חבר המושבעים היה כשהוא עבר התעללויות בביתנו? איפה הייתם כולכם כשהוא הסתובב לבדו ברחובות, בבושת פנים, רעב ללחם וחסר כל בעוד כולכם צברתם כוחות לקראת השנה החדשה?"
"אני מבינה שאת נסערת, ילדתי-"
"משרד הקסמים צריך להניח לו לחיות!" היא דפקה על השולחן בעכס.
"עלמתי- אנא ממך, הירגעי... אני רק מזכירה לך שכל השיחה הזו מבוססת על תיאוריה חסרת כל בסיס!" מינרווה הרימה את קולה.
"היא לא סתם חסרת כל בסיס..." העלמה שמטה את כתפיה בייאוש. "האם יש לך תיאוריה אחרת?"
"למעשה- כן." מינרווה החליטה להיות כנה עימה. זה המעט שביכולתה לעשות... "הארי פוטר היה כאן לפני שהם נעלמו; הוא היה האחרון שראה אותם. אני חושבת שהיה חשבון קטן בין פוטר לאחיך- פוטר הגיע פעמיים להוגוורטס על-מנת לפגוש אותו."
פטרישה השתתקה; ללא ספק, היא לא ציפתה לזה.
"מה להארי פוטר ולאחי?"
"תשאירי לי את הבירור החשוב הזה. עד כה, חשבתי שברייס עשה לו משהו אישי- חשבתי שהארי תכנן לסגור איתו חשבון, ואז ניק הופיע והחל להגן בחירוף נפש על אחיו..."
"זה בטוח לא קרה, פרופסור." הנערה חייכה במרירות.
"-מה שוודאי הערכתי כשגוי, על-פי דברייך." מקגונגל סיימה את דבריה באנחה נוספת.
"פרופסור- את יודעת מי ההורים הביולוגיים של אחי?"
הפרופסור הביטה בה במבט נוקב; היו שמועות רבות בנוגע לאמת, אולם בקדוש מנגו התעקשו לשמור על הפרטים חסויים- או שאפילו הם לא ידעו מהי האמת... היא חייבת לדעת את האמת. אין ברירה, היא תגיש היום בקשה מיוחדת- בתור מנהלת הוגוורטס, מגיע לה לדעת מידע מסווג מעין זה...
"איש לא יודע, הוא ננטש בלידה... רגע אחד," מינרווה הביטה בה בעיניים מלאות יראה, כאילו נכנסה למשרדה בזה הרגע. "את חושבת שפוטר רצה לפגוש אותו כי הוא קרוב משפחה שלו?"
"המחשבה הזאת אכן עלתה במוחי." פטרישה הנהנה. "אני מניחה שאצטרך לשדרג מעט את התיאוריה שלי..."
"תיידעי אותי." מינרווה המליצה מיד.
"כמובן." ענתה לה פטרישה והנהנה בראשה, כאילו כלל לא מדובר בשאלה. "וגם אני אשמח לקבל תשובות..."
מינרווה בדיוק עמדה לזרוק אמירה לא מחייבת, כשנקישות נוספות נשמעו על דלת משרדה.
"אני מניחה ששיחתנו מסתיימת כאן." היא אמרה. זה בוודאי הפרופסור לונגבוטום- היא שכחה לשלוח למשרדו את הצמח החדש שהבטיחה לו בשבוע שעבר.
"יבוא."
הדלת נפתחה, ורעש רב התגנב פנימה. המוני תלמידים צורחים ומבוהלים פרצו למשרדה. איש אדום-שיער פילס את דרכו בין כל ההמולה הישר אליה.
"רונלד וויזלי!" מינרווה הופתעה; מתי הוא נכנס לטירה? היא לא זוכרת שאישרה דבר כזה...
אולם, מהר מאוד תשומת ליבה הוסחה לדבר אחר: בוגר בית הספר המהולל נשא דבר-מה בכישוף רחף פשוט. כאשר הפרופסור הבינה מה בעצם רואות עיניה, היא כמעט התעלפה.
"אלוהים אדירים!" היא קראה בקושי, וניסתה להסדיר את נשמתה.
"לא!!" לצידה, היא שמעה את פטרישה מתייפחת באומללות. "זה אח שלי... אח שלי... לא!!!"
מינרווה הביטה בגופה, אחוזת אימה. זה כבר היה גדול ממנה. היא מעדה לאחור.

ובאותו רגע, ממש מאחוריה, רונלד וויזלי ידע שמחכה לו שיחה רצינית ונוקבת עם חברו הטוב ביותר.

הפרק הקודם		הפרק הבא