סיפורי נרגולים (חייה של לונה)

בהפסקת הצהריים ישב דראקו עם חבריו לבית סליתרין.

הם שוחחו על תכניותיהם לקיץ- כולם נראו נרגשים לסיים כבר עם הלימודים ושעורי הבית ולצאת לחופשה.

קראב אמר שהוא נוסע עם משפחתו לחופשה בהרי סקוטלנד ופנסי פרקינסון דיברה על סיור בעמק הפיות שתוכננה להשתתף בו. "כן, מספרים שזה מקום מדהים, אבא שכר את החדר הכי מפואר במלון עמק הפיות," אמרה פנסי בהתרברבות. "אין צורך לשאול מה אתה תעשה בחופשה, דראקו," היא פנתה אליו. "הייתי מתה לצאת למשלחת הזאת! יש לך ממש מזל." הוסיפה בקנאה.

דראקו ניסה לחייך את החיוך המתנשא, המרוצה הרגיל שלו.

אבל הוא פשוט לא הצליח.

כשהם קמו משולחן האוכל של סליתרין והחלו ללכת לכיוון החממות לשעור בתורת הצמחים, דראקו כבר ידע.

הוא ידע מה הוא מדחיק, על מה הוא מנסה לא לחשוב. הוא ידע למה הוא לא מתרגש לקראת סוף הלימודים.

הוא ידע שלא יוכל להעביר קיץ שלם בלי לונה.

חייב להיות פתרון.

-----------------------------------------------------------------------

"את גדולה, ג'יני!"

לונה,נוויל,ג'יני והרמיוני ישבו בחצר והשמיצו את פרופסור סנייפ (כולם היו עצבניים עליו במיוחד, אחרי שהעניש את נוויל על אי-הצלחתו בשעורי שיקויים.) וג'יני בדיוק הייתה בעיצומו של חיקוי מוצלח של סנייפ. האחרים התפקעו מצחוק. (אפילו הרמיוני.)

"אם תרצה אני יכולה לעזור לך להשתפר," אמרה הרמיוני לנוויל. "ככה לא יהיה לו תירוץ להעניש אותך." נוויל חייך אליה חיוך נבוך של הכרת תודה, כשג'יני נעמדה אמרה- "כדאי שנלך, לונה. יש לנו שעור בתולדות הקסם בעוד חמש דקות. נראה אם נצליח להשאיר את העיניים פקוחות," היא אמרה בחיוך, קרצה לאחרים, לקחה את ידה של לונה כדי למשוך אותה לעמידה והשתיים החלו ללכת לכיוון הטירה.

"חכי רגע, לונה, אני רואה את הארי בקצה המסדרון. אני כבר חוזרת, חייבת להגיד לו משהו." וכשלונה סבבה את ראשה כדי להביט, ג'יני כבר הייתה חצי-מסדרון משם, מדלגת לכיוונו של הארי. 

היא נשארה לבדה במסדרון שבקומה השלישית.  "היי,  לון." היא שמעה לפתע. היא הסתובבה לתוך חיבוקו של דראקו. "התגעגעתי אליך," לחש לתוך שערה. 

"גם אני" היא אמרה והרפתה ממנו.

"מחר היום האחרון של הלימודים, לון.. אני יוצא למשלחת. תבואי ללוות אותי? אני רוצה להיות איתך עד הרגע שאעלה לרכבת." הטון הסתמי שבו אמר את הדברים לא שיקף כלל את מה שעבר בראשו כשביקש ממנה ללוות אותו עד הרגע האחרון, והיא ידעה זאת.

היא הנהנה, עיניה עצובות מהפרידה העתידית אבל חיוך על שפתיה- היא שמחה שהוא יוצא למשלחת שכל כך רצה.

הוא חייך חיוך קטן, לקח את ידה לרגע ואז עזב והתרחק, מנופף לה לשלום.

כעבור רגע ג'יני דילגה חזרה לכיוון לונה, לקחה את ידה ומשכה אותה קלות לכיוון הכיתה. "נו באמת, לונה, אם לא תמהרי לעולם לא נגיע בזמן לשעור!" אמרה בחיוך גדול.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

למחרת בבוקר לונה ירדה ממגדל רייבנקלו בשעה מוקדמת מן הרגיל- היא רצתה להספיק להפרד מדראקו.

היא הלכה לה לאיטה, מסתכלת על כל חלק בטירה במידת תשומת לב מופרזת- היא ידעה שהיא מנסה לדחות את רגע הפרידה שלה מידידה הטוב.

לבסוף, משחששה לפספס את המועד, החישה את צעדיה לכיוון שער הכניסה.

רכבת גדולה ואדומה עמדה כמה מטרים משער הכניסה. היא לא עמדה על מסילה- ולונה ידעה למה. זו הייתה רכבת קסומה,  היו לה  10 כנפיים לבנות- שתיים לכל קרון- שנתנו לה את הכח לעוף באויר, כך שלא הייתה זקוקה למסילה.

ההמולה מחוץ לטירה הייתה גדולה מן הרגיל - הרבה מהמורים באו לברך את תלמידיהם שהתקבלו למשלחת, והרבה מהתלמידים הגיעו להפרד מחבריהם.

לונה הסתובבה לה בין התלמידים שהתחבקו ונפרדו.

היא ראתה את דניס קריווי הקטן רץ במהירות לכיוונה והספיקה לזוז הצידה מהר כדי שלא יתנגש בה. הוא עבר אותה עד שהגיע לקולין, אחיו הגדול, שעמד כמה מטרים מאחורי לונה. 

"קולין, קולין!" צייץ דניס בהתרגשות. "לא תאמין!"

לונה הביטה בשני האחים ממקומה. קולין, שבדיוק היה באמצע להעמיס את מזוודתו על הרכבת, הסתובב להביט באחיו. "מה יש, דניס?" שאל.

"אתה פשוט לא תאמין, קולין! אני מצטרף למשלחת! אני ! בכלל לא אצטרך להפרד ממך הקיץ! אתה מאמין? אני יודע שאני לא! זה ממש מדהים!"

קולין הביט באחיו, מכווץ את גבותיו. "אבל איך זה הגיוני, דניס?" הוא שאל בתערובת של תדהמה, בלבול והתרגשות. לונה ידעה שהם היו קשורים זה לזה מאוד והיה להם קשה עם הרעיון שיצטרכו להפרד למשך זמן רב כל כך, מה- גם שדניס רצה מאוד להצטרף למשלחת. 

"כן! קיבלתי כרטיס מאחד התלמידים הגדולים!" המשיך דניס, שדיבר מהר מרוב התרגשות. "לא תאמין מי נתן לי את הכרטיס שלו! תנחש! לא, אל תנחש בעצם, אתה לא תצליח. טוב נו, תנסה בכל זאת! טוב, אני אגלה לך. זה היה מוזר מאוד, האמת. אתמול בערב הוא פשוט ניגש אליי ואמר לי שהוא חושב שאני רוצה את זה יותר ממנו..."

לונה הסבה את מבטה לכיוון השני. מתוך עננת הקיטור של הרכבת האדירה, היא ראתה את דראקו צועד לקראתה, ידיו שמוטות בכיסי גלימתו וחיוך נבוך אך אמיתי מאוד על פניו.

הוא התקרב אליה, ולא היו לה מילים לומר לו. "דראקו.." מלמלה. "אתה.. אתה רוצה להגיד לי ש...?" היא החוותה בראשה לכיוונו של דניס, שנפנף בכרטיס הנסיעה שלו מול פניו של אחיו הנרגש.

דראקו הנהן. "לא חשבת שאוכל להעביר קיץ שלם בלעדייך, נכון?" שאל והביט בעיניה המחיכות. 

"אבל.." היא אמרה. " חיכית לזה כל כך. איך וויתרת על חוויה כזאת?"

"חשבתי שאני רוצה את זה, אבל זה לא שווה בלעדייך." הוא אמר. "שמעתי שקריווי הקטן ממש התבאס שהוא לא יוצא, וחשבתי שאם גם ככה אני לא אהנה, אולי עדיף לוותר לו.." 

שניהם הביטו באחים קריווי, שהתחבקו בחיוכים ענקיים והעמיסו בהתלהבות גם את מזוודתו של דניס על הקרון.

לונה התקשתה להביע במילים את הדברים שהרגישה. את הגאווה שהציפה אותה כששמעה עד כמה מתחשב נהיה אותו סלית'רין שכמה חודשים לפני זה היה שם לילדים כמו דניס רגל במסדרון כדי שיפלו. הוא וויתר על הכרטיס שעליו עבד קשה כל כך.. אבל יותר מכל שמחה לשמוע שהיא לא היחידה שחששה מהגעגועים של הקיץ.

"זה מדהים, דראקו." אמרה לבסוף

"הכל בזכותך, לון. את שינית אותי. באמת."

היא ניסתה לא להסמיק- ונכשלה. בחיוך, היא שאלה -"אז מה תעשה הקיץ?"

"האמת," אמר בהיסוס קל, "יצרתי קשר עם אבא שלך, ושאלתי אם אוכל לבוא לבקר אצלכם החופש. להצטרף לכמה מהטיולים שלכם ולראות את הבית שלך סוף סוף.. הוא אמר שיבוא לקחת אותנו אחרי הצהריים.מקווה שזה בסדר מבחינתך?" הוסיף בשאלה.

מעט המילים שעוד היו לה נעלמו מפיה בשלב הזה. היא פשוט חיבקה אותו, בתקווה שיבין שלא יכלה לבקש יותר מזה.

הם עמדו כך כמה שניות, מחובקים. נשמעה קריאה מהקטר של הרכבת- "כל הנוסעים מתבקשים לעלות, אנחנו יוצאים!"

הם נפרדו מהחיבוק אך עוד החזיקו ידיים. היא חייכה אליו חיוך קורן מאושר והוא ידע שלא יתחרט על ההחלטה הזאת. זה מה שהוא צריך לעשות. להיות עם הבן אדם היחיד שבאמת עושה לו טוב. לונה.

"אז, " הוא אמר בחיוך, מנסה להיזכר בסיפורים שסיפרה לו על ביתה. "מה התכניות לקיץ? נלך לדוג פלימפים בנהר, או נצא לחפש את השנורקק פחוס הקרן?"

היא צחקה ופנתה לענות לו, אך לא לפני ששניהם הרימו מבט לראות את הרכבת המעופפת ממריאה לשחקים, ומתרחקת מן העין.. עוד ניתן היה לשמוע את קולו של דניס מהחלון הפתוח של הקרון - "נכון שזה גדול, קולין? נכון??"

 --------

כן, זה הפרק האחרון בפיק הזה אבל אני עובדת על רעיון לפיק חדש שיצא כנראה בשבועות הקרובים! (יאיי) 

אוקיי זה הזמן לכל הקוראים עם המוחות היצירתיים- כי אני צריכה עזרה בלחשוב על שיפ לכתוב עליו\עלילה\טוויסט\משהו כזה. יש לי התחלות וכאלה אבל זה נדמה לי שזה לא מספיק. אשמח לעזרה- בפרטי!

אני יודעת שזה מבאס שזה הפרק האחרון - אחרי הכל 13 פרקים זה הרבה אבל לא עד כדי כך- אבל אני ממש שמחה על הפיק הזה ועל כל מי שקרא את הפיק הזה והגיב ונהנה ממנו 

תודה רבה

הפרק הקודם