האהבה חזקה מן המוות

פרק מעבר חביב. יש בו קצת נקודות חשובות, אבל תמיד תוכלו לחזור אליו...

מוקדש ל... אוף, ברח לי השם. ג'יימספוטראלבוסדמבלדור אולי?

טוב. מי שהשאיר לי הודעה בפרופיל, ולאוולין.

תהנו! (אני מעלה עוד פרק)

כל הנסיעה להוגוורטס הייתה לילי שקטה מאוד. שלא כמו בהלוך, אלבוס ורוז ישבו איתם, וכולם פרט ללילי פטפטו, צחקו, ואכלו ממתקים. יחסם של אלבוס ורוז הפשיר מעט כלפי לילי... אבל יחסה אליהם היה אדיש יותר מאשר לכולם.

"נס שיש נסיעה להוגוורטס פעם בכמה זמן." אמר הוגו וקילף עטיפה מעל המסטיק הכי מתנפח של דרובל. "ככה אפשר פעם ב- לזלול ממתקים בלי חשבון."

"ולנפח בלונים בלי חשבון!" אמר ג'יימס, שבדיוק שלח לאוויר זרם של בועות כחלחלות מקסימות. תולי, החתול של רוז, זינק וניסה לתפוס אותם. בסוף הוא החליק על אחת גדולה במיוחד, והתייאש לצלילי שאגות הצחוק של כולם. רוז קפצה ואספה אותו אליה מיד. הוגו לקח לה אותו, והתחיל לפתות אותו בעזרת צפרדע שוקולד. לבסוף, כפיצוי, נתן לו זנבות עכבר מסוכרים.

"איכס, הוגו, מאיפה השגת את זה?" שאל אלבוס בגועל, צופה בתולי שליקק אותם כמו ספגטי.

"עברתי מקודם בקרון של סלית'רין," אמר הוגו והוא וג'יימס החליפו מבטים מהירים, ולילי הזדקפה בכיסאה. " ואחד מהם, זאביני, השיג בשוק השחור כמה כאלו ועוד כל מיני דברים מגעילים. אז קניתי טיפה כאלה, בשביל חתולים כמו תולי. וגם קניתי שם קרם פנים עשוי מעיני זבובים. ממש רואים את העיניים של הזבובים בפנים- אבל זה מחולל פלאות. אדי נוט הדגים על עצמו. היה לו חצ'קון קטן במצח, וכמה פצעונים בסנטר. טוב, הוא מרח קצת, וכל הפצעונים נעלמו, ולא רק זה- זה גרם לפנים שלו להיות קצת יותר חיוורות, ואתם יודעים שבמקרה של אדי נוט זה לא הולך ברגל."

הוא הוציא צנצנת קטנה ושקופה, מלאה במשהו לבן מנומר בשחור ירקרק. "מי מנסה ראשון?"

"ברר!" רוז רעדה. לילי קמה, מחויכת. היא שמה את אצבעה בחומר, ומרחה מעט על מצחה. נשמע קול מוזר, ולילי החווירה בבת אחת- וכל הפצעונים נעלמו. הצבע חזר קצת לפניה של לילי, אבל היא עדיין הייתה חיוורת מתמיד. כמובן שבגלל הקרם.

"אאוץ'! זה כואב!" אמרה לרגע, וצחקה. היא שלפה מראת כיס קטנה, והסתכלה בעצמה. "פשש.. זה עובד!" אמרה. כולם צחקו. רוז תפסה אומץ וניסתה גם. היא החליטה להיות עוד יותר חיוורת, ושמה בנדיבות. התוצאה הייתה שהיא נהייתה חיוורת בערך כמו הקיר. הוגו החוויר.

"די, רוז שמת המון! את נראית כמעט שקופה!"

רוז הסתכלה בבבואתה במראה, וכמעט מיד פלטה צווחה.

"אוי, לא! אני נראית נורא! די, אלוקים, מי הולך לזאביני לבקש ממנו משהו נגד הדבר הזה?" שאלה נואשות.

"אני אלך." קם אלבוס. "איך קוראים לזה?"

"קרמפה, הוא קורא לזה." אמר הוגו, די משועשע. "מעדיף שאני אלך איתך?"

"אה- כן, למה לא."

הם יצאו, משאירים את רוז ממששת את פניה בהלם, את ג'יימס מצחקק, ואת לילי נאבקת בתולי שלא יקפוץ על רוז.

"היי, תום."

הוגו נכנס לתא של סלית'רין, וטפח על זרועו של זאביני. זאביני הסתובב מיד.

"הו, הוגו, איך היה הכול?"

"לא כל-כך בסדר. אחותי שמה די הרבה והיא נהייתה מאוד-מאוד חיוורת. אבל כשאני אומר מאוד אני מתכוון לכל מאוד. יש לך משהו נגד הדבר הזה?"

"אה... כן, אבל זה משהו מגעיל במיוחד. אפילו סקור נגעל להחזיק את זה!" והוא שלח מבט צוהל לכיוון סקורפיו, שבדיוק הוציא לצפרדע מתה את העיניים, ואז חתך והוציא לה את הכבד. הוא שלח להוגו חיוך קורן.

"מה אתם מתכננים לעשות עם כל הגועל נפש הזה?" שאל אלבוס, שנצמד לקיר.

"למכור לדובשנרייה. יש להם דוכן כזה, של לבעלי טעם ייחודי- אז תום הולך לנהל אותו בהוגסמיד, יחד עם מוצרי טיפוח. הכול באחריות מלאה! יש לו כבר חוזה עם בעל הדובשנרייה, והוא מרוויח חמישים אחוז. היה לו שווה, לא?" סקורפיו גלגל את הכבד במה שנראה כמו עיני צלופחים.

"איכסה, סקורפיו, מה זה הולך להיות?" שאל הוגו, בעוד תום זאביני נובר בתיקו.

"זה הולך להיות ממתק. זה גורם לאף להתארך ולחזור, להתארך ולחזור. משהו מכוער נורא. הנה, תראה, זה המוכן." סקורפיו שלף ממתק בצבע צהוב בוהק. "אדי ניסה את זה פעם, ומאז אף אחד לא חולם לנסות- אדי אומר שזה כאבי תופת, אבל כמובן, יכול להיות שהוא סתם אומר." והוא שלח מבט עליז לאדי, שישב וקרא בספר ענק שהסתיר את פניו. אדי מיד הוריד את הספר, מסמיק עד לשורשי שערותיו. "אתה חושב ששיקרתי, אה? אולי תנסה את זה בעצמך, אם שיקרתי. מעניין אותי לראות אותך בוכה מרוב כאב."

"לא צריך עד כדי כך כדי לראות אותי בוכה, אדי. וחוץ מזה, יש כאן יותר מדי הרבה עבודה. ואתה בכלל לא בכית!"

"טוב נו, הנה זה." תום הוציא משהו בצבע אדום חלודה שפעם באופן מעורר חלחלה. "מה זה?" שאל הוגו והתקרב.

"זה לב של מקק שהגדלנו. הצבע הוא לא מקורי. פשוט מגלגלים את זה על הפרצוף ואחר כך מחזירים לנו. רק אל תגלה לאחותך מה זה. היא לא  תסכים לגעת בזה." אמר תום, ושמט את לב המקק לתוך שקית נייר קטנה. "יש לנו כבר ניסיון עם בנות. ניסינו את כל המוצרי טיפוח על מילי גורדון, החברה  של אדי-"

"מילי היא לא החברה שלי!" קטע אותו אדי בחדות והסמיק בצבע אדום עמוק.

"בטח, כי כאילו לא רואים איך אתה מסתכל עליה... אתה שקוף לגמרי, אדי. תמיד אפשר לדעת אם אתה אוהב מישהי." תום הסתכל על אדי. "נכון שלפעמים אתה נראה מין כזה- קול, אבל... לפעמים אתה פשוט שקוף."

"אני- לא אוהב את מילי." אמר אדי במאמץ. "זה פשוט לא הגיוני, מה שאתה מדמיין."

"היא לא מורידה ממך את העיניים." אמר תום כמעט ברחמים. "ואני פשוט יודע שאתה אוהב אותה. יודע."

"טוב, אתם הולכים?" שאל סקורפיו בענייניות, כאילו כלום לא קרה. "מעדיפים שאני אבוא, כדי לבדוק שהכול בסדר ולהחזיר את הלב?"

"אמ- כן, למה לא." ענה הוגו. סקורפיו קם ולקח את שקית הנייר הקטנה, נופף לשלום לתום ולאדי, והלך.

"הוא באמת אוהב את מילי?"

"כולנו חושבים ככה." ענה סקורפיו בלחישה. "אבל אף פעם אי אפשר לדעת עם אדי. את זה שמילי אוהבת אותו- זה ממש תשעים ותשע נקודה תשע אחוז, אבל תמיד יכול להיות שעשירית האחוז היא תנצח בסוף. לא יודע. עם אדי- אף פעם אי אפשר לדעת. משהו אחד בטוח- הוא שחקן מצוין."

"וואו." אמר אלבוס. "כי איכשהו- תמיד בגריפינדור כולם בטוחים שמילי מאוהבת בך, אבל הרייבנקלואים הכי יודעים בעניין הזה. לא?"

"פעם תום וניבס ניסו לשאול את החברה הכי טובה של מילי. אבל היא לא הסכימה לענות להם." סקורפיו עבר להשתמש בקול רגיל. "אגב, מה שלום לילי?"

"אה- לא כל-כך טוב." אמר הוגו בקול דואג. "היא כמעט צמה, לפי מה שג'יימס מספר... אין לה כזה הרבה מצב רוח, והיא כל הזמן מנסה לדבר עם אמא שלה על למה היא לא מסכימה. אבל אמא שלה גם לא מסכימה לגלות לה את זה.. לילי באמת נראית בדיכאון."

סקורפיו נאנח. "אני ניסיתי בחופש להתנהג כרגיל. אבל לא כזה הצליח לי. הרגשתי די רע, ונס שאבא שלי היה די עסוק. אין מה לומר."

"טוב, תודה על הליווי, אתה מחכה כאן, כן?"אמר אלבוס כשהגיעו לתא.

"כן." אמר סקורפיו, נשען ליד דלת התא.

"הנה, רוז." אלבוס הושיט לרוז את הלב. "קחי את זה, ותגלגלי על הפרצוף שלך. זה יעלים לך הכול כמו כלום."

"ממה זה עשוי?" שאלה רוז, ובלי לחכות לתשובה היא הניחה את זה על מצחה.

נשמע קול כמו פומפה משתחררת מכיור סתום, ורוז חזרה לצבע הרגיל שלה.

"וואלה!" אמרה רוז כשהביטה במראה. הלב נהפך לצבע ורוד בהיר, ואז חזר לצבעו הרגיל.

"טוב, צריך להחזיר את זה- מי ילך?" הוגו הביט סביב, ומבטו נעצר על אלבוס.

"אלבוס, התחלת להתיידד איתו, לא? קצת הפשרת. יאללה, קח את זה תן את זה לסקורפיו."

לילי העמידה פנים אדישות. אלבוס העיף לעברה מבט ונגח אותה במרפקו כשעבר על פניה. לילי החזירה לו במכה בגב. אלבוס חייך ויצא מהתא.

"תודה רבה." הוא אמר לסקורפיו כשהוא ראה אותו. "השתמשנו בזה וזה היה מצוין. "

"אני שמח. ביי." סקורפיו בחן את הלב ונטל אותו.

"אני צריך לדבר איתך." אמר אלבוס מהר. "לא יודע מתי- אני אמצא זמן."

סקורפיו הרים אליו מבט תוהה, הנהן והלך. אלבוס חייך, חיוך קצת עקום וזדוני.

זהו זה. לילי וסקורפיו אבודים.

בקריאה שנייה, הוא קצת נראה לי מוגזם מדי. לא? מצטערת. מאוחר לי לשנות. טוב, תסתדרו ותגיבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא