כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

מצטערת שלא פרסמתי פרק אתמול, הנה הפרק הבא. הוא קצת יותר ארוך מבדרך כלל.

תודה על התגובה וקריאה נעימה!

~ עריכה, העלתי בטעות את הפרק הלא נכון. (שגם לא ארוך במיוחד אבל לא נורא)

פרסי לא זכר את הקרב. הוא לא זכר את רוב הקרבות שלו. זה כנראה היה לטובה. אנבת' אמרה לו שזו הדרך של המוח שלו להגן עליו, שזה חלק מהפרעת הדחק הפוסט-טראומתית (PTSD) ממנה הוא סבל. לא שהיה משהו "פוסט-טראומתי" במיוחד במצב שלו, יותר בסגנון של "תוך-טראומתי". מה שכן, זה בהחלט הסביר את חלקי הקרב מהם הוא לא הצליח לזכור כלום, האינסטינקטים החדים (ולא בצורה הרגילה של חצוי בריא) וכמובן, הסיוטים.

זה היה די מדהים כשחושבים על זה, רגע אחד הוא הולך אל שדה הקרב ורגע הבא הוא שוכב בעשב הגבוה, ממש מאחורי קו ההגנות, וויל סולאס רוכן מעליו וממלמל תפילות וקללות ביוונית עתיקה. פרסי חשב שזה שילוב מעניין.

"איך, בשם האדס, אתה עוד חי?" הוא שמע אותו ממלמל. פרסי לא היה בטוח בכלל איפה הוא נפצע. לאור העובדה שהוא שכב על הגב, פניו אל כיוון השמים האפורים לפני הזריחה, כנראה שבחלק הקדמי של גופו. אולי בבטן. זה לא היה טוב, פציעות בבטן הרבה פעמים דרשו ניתוח ועם כול הכבוד לוויל סולאס, הילד לא היה מנתח.

וויל השקה אותו נקטר, שפרסי בלע בקושי, וניקה את הפציעה שלו עם מה שנשאר ממנו. "מים," לחש פרסי. לקחו לוויל כמה שניות להבין, אבל היה בזה היגיון. הוא הוציא את בקבוק המים שלו מהתיק ושפך בעדינות על בטנו וחזהו של פרסי. הוא כבר התחיל להרגיש יותר טוב.

"צריך לקחת אותך למחנה, פרסי, אוקיי? אתה שומע אותי?" פרסי פלט קרקור כדי לסמן שהוא מבין. "אני צריך שתחזיק כאן כדי שאני אוכל להזיז אותך, אוקיי?" הוא הניח את ידיו של פרסי על חזהו, או בטנו, פרסי לא היה בטוח. הוא כלל לא הבין איך הוא נפצע שם, הוא הרי לבש שריון!

פרסי היה די בטוח שהוא התעלף. לא להרבה זמן, כנראה, כי כשהוא התעורר וויל עדיין גרר אותו. "עזרה! מישהו!" הוא צעק. פרסי חשב שהוא דרמטי מדי. כן, פרסי הרגיש די חרא אבל הוא כבר היה במצבים גרועים יותר.

במעומעם, פרסי שם לב שוויל, בעזרתו של עוד מישהו, נושאים אותו למרפאה. סימן רע, המרפאה הייתה עמוסה, רק הפצועים הקשים ביותר הגיעו לשם. מסביבו נשמעו קריאות הפתעה ובהלה: "זה ג'קסון?", "הוא פצוע?" ו"תגידו לי שהוא לא מת!"

פרסי לא היה מת, עד כמה שהוא ידע, אבל הוא בהחלט הרגיש רע. מאוד. השכיבו אותו על מיטה. שפכו עליו עוד מים. נקטר. אנשים רצו. "אני צריך עירוי דם!" צעק וויל בשלב מסוים. פרסי ניסה לפקוח את עיניו ונכשל. "אני מאבד אותו!" הוא התעלף.

הפרק הקודם		הפרק הבא