עתידנו

הרמיוני ורון פתחו את הדלת.

ושם חיכה להם מישהו לא מוכר. שבהחלט לא ציפו לו.

הם שמעו קול אקדח נטען. 

"תסתובבו!" צעק הקול. הם הסתובבו. ליבה של הרמיוני הלם. אם יהרוג אותה הנער, לא רק היא תיהרג, אלא גם תינוקה ורון.

"היי, תוריד את - "

"תסתום!" הנער כיוון את האקדח על רון. לנער היה שיער שטני פרוע ועיניים בצבע חום כהה, די חתיך. בן 14 לפחות, לבש פוטר שחור עם כיסים מחוברים, ג'ינס שחור ובלוי ונעלי ספורט.

"תרימו ידיים!" הוא צעק. הם עשו כדבריו. הרמיוני בלעה את רוקה עוצמה את עיניה בחוזקה. היא התחילה לבכות, ואז התאפקה.

"הרמיוני, הכל יהיה בסדר." הרגיע אותה רון, בעוד ליבו גם הולם. זה לא עזר לה.

"בבקשה, ילד, תוריד את האקדח."

"אני לא ילד!" צעק הנער.

"אז יש לך שם, נכון?" חייך רון. הוא מתחבר אליו.

"דמיאן." ירק. "מה..."

"אני רון," הציג את עצמו אדום השיער, ואחז בידה של הרמיוני. "וזאת הרמיוני." הוא חייך אל בהירת השיער. היא חייכה אליו ואז אל הנער, שהחזיק את האקדח כמו ילד. "אישתי."

"ומה..." מבטאו של הנער היה לונדוני כבד. "את בהיריון?"

"כן," הרמיוני חייכה והנהנה בקושי. "בבקשה, תוריד את האקדח."

"או שנצטרך לפגוע בך." הוסיף רון. הרמיוני שלחה אליו מבט של "לא,אתה-ממש-לא-הולך-להוציא-את-השרביט" ברור מאוד.

"מי פה עם האקדח, תזכיר לי?" גיחך דמיאן בכעס. רון עשה תנועה מהירה, והוציא את שרביטו. דמיאן מיהר להחזיק בשערה של הרמיוני, אפה אדום ופניה חיוורות כסיד. היא פרצה בבכי וכאשר הידק את אחיזתו בשערה היא פסקה.

"אני אהרוג אותך." רון היה מבועת בעצמו. אך הוא לא ירשה שיקרה משהו להרמיוני. "תוריד ממנה את הבלודי אקדח, דמיאן, או שאני אהרוג אותך-לא הייתי מספיק ברור?"

"עם חתיכת עץ?" גיחך. "לי יש אקדח!"

"ואני בטוחה שאתה נהנה מהסיפוק, אבל אני מתחננת..." הרמיוני התחילה לבכות שוב. דמיאן הראה הבעה של ביעות. פחד. רחמים. הוא הוריד את האקדח לאט לאט.

"אני יתום." עיניו של דמיאן נצצו. "בבקשה... אני לא רוצה לחזור לבית היתומים... אני רק בן 10! והם מתעללים בי... פלטשר לימד אותי איך להחזיק אקדח... בבקשה, אל תסגירו אותי... אני לא רוצה לחזור לשם..."

"תניח את האקדח אל הרצפה, דמיאן." אמר רון ברוך וחייך. "לאט."

דמיאן הניח את האקדח על הרצפה ושיחרר את הרמיוני. היא נפלה לידיו של רון והוא חיבק אותה. היא כרכה את ידיה סביב צווארו והוא כרך את ידיו סביב מותניה.

"זה בסדר," הוא הרגיע אותה, שניהם מתנשמים. כשהרגיש את הדמעות גועשות על כתפיו ליטף את שיערה. "אני פה. זה בסדר." 

הם התנתקו וחייכו. שניהם התחילו לצחוק, ודמיאן לא הבין כלום.

"אתה יודע, דמיאן?" חייך רון וצחקק. "אתה עכשיו איתנו. רוצה?"

"אה, כן!" הוא אמר כמובן מאליו, התנפל על רון וחיבק אותו. הרמיוני קברה את פניה בידה הימינית והנידה בראשה. לאחר מכן צחקה. "אתה בלתי יאומן, רונלד."

"טוב, עכשיו ארבע. דמיאן, רוצה לשתות משהו?" רון התעלם מהרמיוני. רון והרמיוני התקדמו לכיוון הסלון, לספה הגדולה. רון התיישב קודם, הרמיוני הניחה את ראשה על כתפו. הוא כרך את ידיו סביבה והסתכל על דמיאן, שעמד בדלת, מבולבל.

"אתה בא, ילד? רואים סרט!"

הוא רץ לספה והתיישב  זה נראה לכולם כל כך הזוי. למה שיגדלו עכשיו ילד בן 10 שאיים עליהם באקדח?

הם בעצמם לא יודעים. מה מכאן הגיוני? יש קהילה ענקית של קוסמים. זה לא ממש הגיוני. במיוחד שלא לדמיאן.

הפרק הקודם		הפרק הבא