מחנה החצויים?!

זה היה עוד יום חמים בכפר סקוקי שבאילינוי.
הייתי בת 16 בדיוק וחגגו לי יומולדת.
אבא הסכים לי לעשות מה שארצה כשאסיים להאכיל את התרנגולות .

אז כמובן שירדתי לאגם.
לא ידעתי למה אבל הרגשתי שבסביבת מים אני הכי בטוחה.
יצאתי מהמים התנגבתי ולבשתי את בגדי חזרה.
בדרכי חזרה ראיתי את ג'וש החבר שלי,היה לו שיער בצבע שטני ועיניים בצבע קרמל.
"היי דיאנה." אמר ואז הדבקתי לו נשיקה.
"את יודעת אני מעדיף את ההיי שלך."
"אוי תסתום." גיחחתי.

הגעתי הביתה עם ג'וש.

"ג'וש זה נחמד שבאת אבל אני צריך לדבר עם דיאנה בפרטיות."

אמר אבא שלי.

"מה כבר עשיתי הפעם?" אמרתי כשג'וש הלך.

"כלום לכי תשאבי מים מהבאר ותביני."

"טוב." אני יודעת שלא כדאי להתווכח עם אבא אז הלכתי בלי להגיד כלום.

"הורדתי את הדלי אבל הוא לא חזר במקום הגיע בנאדם לבוש חולצת הוואי ומכנסיים תואמים.

הייתי כל כך מופתעת שקפאתי.

"שלום דיאנה בטח שמעת עליי."

הוא אמר כאילו הוא הרגע לא יצא מהבאר.

"לא..." אמרתי חלושות.

"דיאנה שמעתי שאת מתעניינת במיתולוגיה היוונית והרומית זה נכון?"

"כן." הנהנתי מהר.

"את יודעת מי הם האלים הגדולים?"

"כן פוסידון זאוס והאדס. אבל מי אתה?"

האיש צחקק.

"אמרת את שמי לפני רגע."

ואז הכל התחיל להתחבר לי בראש.

"פו...פו...פוסידון?!" שאלתי בפליאה.

"בכבודי ובעצמי."

אני קראתי יותר מידי סיפורים על מיתולוגיה יוונית כדי לדעת לא לעצבן את האלים.

"ומה עשיתי שאתה לורד פוסידון בא לבקר אותי?" שאלתי תוך כדי השתחוות.

"פוסידון זה רשמי מדי אני חושב שעדיף שתקראי לי אבא."

"אבא?" שאלתי בהפתעה.

"כן מאיפה את חושבת שקיבלת את השיער השחור והעיניים הירוקות כששני ההורים שלך עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות."

הסתכלתי עליו וראיתי שאנחנו נראים דומים מאוד אותם עיניים ואותו שיער.

אף פעם לא הקדשתי מחשבה לזה שאני לא דומה להורים שלי.

"רגע אחד... איך ההורים שלי ידעו על כל זה."

"אני חייב לספר לך את האמת. אני הבתאתי אותך אליהם הם חצויים בן הרמס ובת אפרודיטה. יש נבואה שאת ועוד שני אחייך תנהיגו משימה קשה וכל האלים רצו לא להפגיש ביניכם כדי שהנבואה לא תתגשם.

אבל פרסי והארי אחייך נעמדים בפני שלב קשה בחיים. הארי איבד בשנה שעברה את הסנדק שלו ופרסי עומד בפני משימה קשה יותר. הוא צריך לטבול בסטיקס כדי להביס את קרונוס.

למען האמת מתקיפים את הארמון שלי במצולות אז אני צריך לדבר מהר כשהכל יגמר אני אסביר לך יותר טוב."

הבנתי חצי ממה שהוא אמר אבל הנהנתי לעברו.

הוא התקרב לחבק אותי ונרתעתי אבל אחר כך הרפתי וחיבקתי אותו חזרה.

באותו רגע נזרקה לעבר פוסידון לבנה גדולה. היו לו איסטינקטים מעולים, הוא תפס את הלבנה ביד אחת וריסק אותה.

ואז ראיתי את הגרוע מכל מי שזרק את הלבנה היה אותו בחור בעל שיער בצבע שטני ועיניים בצבע קרמל.

"ג'וש די תפסיק! אבא די לא בבקשה!" אבל שניהם לא הרפו. עיניו של ג'וש ברקו בצורה נחושה. ואילו עיניו של פוסידון זהרו זהרו תרתי משמע.

עיניו היו בוהק של ירוק ים. פוסידון הלך אליו הליכה מתונה ואילו ג'וש התרחק בהליכה אחורית מהירה. ואז ג'וש רץ לכיוון הכבישים ולא שם לב ונפגע בידי עמוד חשמל.

דיאנה הבינה שהיא לעולם לא תראה את עיניי הקרמל האלה שוב.

"דיאנה אני מצטער אם יש משהו שאני יכול לעשות..."פוסידון היה המום ולא ידע מה לומר.

"תוכל ללכת לשאול ולהחזיר אותו." אמרתי בתקווה.

"לצערי את זה אני לא יכול לעשות כיוון שהשתמשתי בטובה שהאדס היה חייב לי."

"אז אתה יכול לא לעשות כלום." אמרתי בקור.

 "המעט שאני יכול לעשות זה לוודא שהוא יהיה באליסיום." אמר פוסידון בשקט.

"אה כמעט שכחתי קחי את זה." אמר והוציא שעון ועט. "תני אותם לפרנק הוא יאמן אותך ויראה לך איך להשתמש בהם."

פרנק היה שמו הפרטי של אבא שלי.

לקחתי את המתנות וחזרתי הביתה בוכה כל הדרך.

הפרק הקודם		הפרק הבא